איירה הייז
 | |
| לידה |
12 בינואר 1923 Sacaton, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
24 בינואר 1955 (בגיל 32) Bapchule, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות הלאומי ארלינגטון |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השתייכות |
חיל הנחתים של ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1942 |
| דרגה |
רב טוראי |
| פעולות ומבצעים | |
| |
| עיטורים | |
|
מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה | |
  | |
איירה המילטון הייז (באנגלית: Ira Hamilton Hayes; 12 בינואר 1923 – 24 בינואר 1955) היה נחת מארינס של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, ובן הקבוצה הילידית האתנית אקימל אוודהם. הייז נודע כאחד מששת הגברים שהופיעו בתצלום האייקוני הנפת הדגל באיוו ג'ימה.[1] בעקבות התצלום הוא הוכר כגיבור מלחמה, ופניו הפכו מוכרות בכל רחבי ארצות הברית. עם זאת הוא הידרדר לאלכוהוליזם, וכיום מקובל להניח שסבל מהפרעת דחק פוסט טראומטית.[2]
ב-10 בנובמבר 1954 הוא השתתף בחנוכת אנדרטת המלחמה של חיל הנחתים בארלינגטון, וירג'יניה, אשר עוצבה על פי דגם התצלום האייקוני של רוזנטל. כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-24 בינואר 1955, הוא מת לבדו בעת שהיה שיכור. הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ב-2 בפברואר 1955.
כגיבור מלחמה, הייז הונצח באמנות ובקולנוע, לפני ואחרי מותו. בשנת 1949, הוא שיחק את עצמו כשהוא מניף את הדגל בסרט "חולות איוו ג'ימה", בכיכובו של ג'ון וויין. הוא נזכר בסרט העלילתי The Outsider, משנת 1961 בכיכובו של טוני קרטיס בתפקיד הייז. הסרט נתן השראה ל"בלדה על איירה הייז", שזכתה למספר ביצועים, ביניהם של ג'וני קאש ושל בוב דילן. בשנת 2006, דמותו של הייז הופיעה בסרט מלחמת העולם השנייה גיבורי הדגל, בבימויו של קלינט איסטווד.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
איירה הייז נולד בסקאטון, אריזונה, עיירה בקהילה הילידית של נהר חילה, בן לקבוצה האתנית אקימל אוודהם (הידועה יותר בשם פימה). הוא היה הבכור מבין שישה ילדים שנולדו לננסי וויטאקר (1901–1972) ולג'וזף הייז (1901–1986). ג'וזף הייז היה יוצא מלחמת העולם הראשונה ועבד במשק חקלאי קטן שיועד לצורכי משפחתו. ננסי הייז הייתה פרסביטריאנית אדוקה ולמדה לימודי דת בבית ספר של יום ראשון.
הייז נזכר על ידי משפחתו וחבריו כילד ביישן ושקט עד כדי כך, שיכלו לעבור ימים שלמים בלי שאמר מילה אלא אם פנו אליו קודם. למרות זאת, כבר בגיל צעיר הייז הפגין הבנה מרשימה בשפה האנגלית, שפה שרבים מבני הפימה מעולם לא למדו לדבר. הוא למד לקרוא ולכתוב כבר בגיל ארבע והיה קורא רעבתני.[3]
לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941, הייז סיפר לחברתו לכיתה אלינור פסקוואל שהוא נחוש להתגייס לחיל הנחתים של ארצות הברית.
חיל הנחתים האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הייז התגייס ליחידת המילואים של חיל הנחתים(אנ') ב-26 באוגוסט 1942. באוקטובר התנדב לאימוני צנחנים של הנחתים במחנה גילספי (אימוני הצניחה של הנחתים החלו המלחמת העולם השנייה הופסקו בסיומה). ב-30 בנובמבר הפך איירה הייז לפימה הראשון בהיסטוריה שקיבל כנפי צניחה.[4]
ב-14 במרץ 1943 הפליג הגדוד של הייז לקלדוניה החדשה, קבוצת איים בדרום־מערב האוקיינוס השקט. היחידה שלו עברה שינוי ארגוני והוגדרה כפלוגה K בגדוד הצנחנים השלישי, ברגימנט צנחני הנחתים[5] של החיל הנחתים האמפיבי הראשון (אנ'). ב-4 בדצמבר, הייז נחת עם יחידתו בבוגנוויל ונלחם נגד היפנים בתפקידו כמפעיל BAR (רובה אוטומטי אשר שימש כמקלעון). הייז הועבר לפלוגה E, גדוד 2, ברגימנט ה-28 של אוגדת הנחתים החמישית. בספטמבר הפליגה פלוגתו להוואי עם הפלוגה שלו בספטמבר להמשך אימון עם הדיוויזיה החמישית שהתאמנה על פלישה וכיבוש של איוו ג'ימה.[4]
קרב איוו ג'ימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוגדת הנחתים החמישית נחתה באיוו ג'ימה ב-19 בפברואר 1945. פלוגה איזי נחתה בחוף הדרומי ליד הר סוריבאצ'י. למעלה מ-20,000 חיילים יפנים היו מבוצרים בביצורי האי ופקודותיהם היו להילחם עד מוות. רק 216 חיילים יפנים שרדו בסיום הקרב.
כיבוש ההר והנפת דגל ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-23 בפברואר, סא"ל ג'ונסון, מפקד הגדוד השני, הורה לכוחותיו לתפוס ולכבוש את פסגת הר סוריבאצ'י ולהניף את הדגל במידת האפשר כדי לאותת שהוא מאובטח[6]. לאחר ארבעה ימים של לחימה, הנחתים הגיעו אל מורדות ההר. בשעה 8:30 בבוקר, הכוח החל לטפס במדרון המזרחי של סוריבאצ'י. סגן שרייר ואנשיו כבשו את הפסגה, ובשעה 10:30 בבוקר, סגן שרייר, סמל המחלקה תומאס, יחד עם הנסן ולינדברג, הניפו את הדגל בפעם הראשונה. חלקם נהרגו בהמשך הקרבות.
הנפת הדגל השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהדגל הונף בפעם הראשונה, הוחלט שיש להניף דגל גדול יותר ולמשימה זו נשלחו הסמל סטאנק עם עוד מספר חיילים, ביניהם הייז. אף על פי שהמשתתפים באירוע הראשון והשני היו חיילים אקראיים שהיו במקום, לזהותם תהיה חשיבות בהמשך, מכיוון שהם זכו לפרסום ונודעו כגיבורים עם פרסום הצילום האייקוני של האירוע. רובם נרגו בהמשך הקרבות העקובים מדם, ונוצר בלבול באשר לזהותם. נדרשו כמה אירועי חקירה של הצי עד שלבסוף זוהו כל המעורבים ונשללה זהותם של אחרים שטענו כי השתתפו בהנפת הדגל.[7][8]
ב-23 בפברואר 1945, הגיעו חמשת הנחתים לפסגה בערך בשעה אחת בצהריים, והניפו את הדגל האמריקני השני על הר סוריבאצ'י. את האירוע הנציח צלם הקרבות של סוכנות הידיעות AP, ג'ו רוזנטל והצילום הפך מייד לאייקון של המלחמה.
הייז נלחם על האי עד לכיבוש האי ב-26 במרץ. באותו יום, הוא השתתף בלוויות החיילים האמריקאים שנפלו בקרבות העזים, חלקם חבריו הטובים. מהמחלקה המקורית שמנתה ארבעים וחמישה אנשים, נותרו בחיים רק חמישה נחתים. גם חלק ממניפי הדגל נהרגו בהמשך הקרבות.
מלווה המלחמה השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הפרסום לו זכה הצילום של ג'ו רוזנטל, הפכו הנחתים המופיעים בו בן לילה לגיבורים, והנשיא רוזוולט נזקק להם על מנת לעודד את הציבור לקנות את איגרות החוב שהיו נחוצות למדינה למימון המלחמה. נתנה הנחיה נשיאותית לשלוח אותם מייד לארצות הברית והם החלו להשתתף באירועים בכל רחבי ארצות הברית לגיוס כספים במלווה המלחמה השביעי.[9][10] בשלב זה, הייז עדיין לא זוהה בתמונה, והוא ניסה להסתיר את זהותו, שכן הוא לא רצה לעזוב את חבריו שעדיין היו בעיצומו של קרב עקוב מדם. אלא שלאחר כשבוע הוא זוהה ונשלח הביתה.[11]
לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הייז ניסה לנהל חיים אזרחיים נורמליים לאחר המלחמה. בשנת 1949, הוא הופיע לזמן קצר בתפקיד עצמו בסרט "חולות איוו ג'ימה", בכיכובו של ג'ון וויין. על שירותו בחיל הנחתים הוא דיבר בגאווה, אבל על חלקו בהנפת הדגל הוא דיבר רק לעיתים רחוקות. הוא לא תפס את עצמו כגיבור[12]: "איך אני יכול להרגיש גיבור כשממחלקתי בת ה-45 חיילים שרדו רק 5, כשמפלוגתי בת ה-250 חיילים, רק 27 חמקו ממוות או פציעה?"[13]
הייז היה מוטרד מכך שחברו בלוק עדיין לא קיבל את ההכרה שלה היה זכאי כאחד ממניפי הדגל. במאי 1946, הוא הלך ברגל ונסע בטרמפים לאורך 1,300 קילומטרים מביתו שבאריזונה לחווה של משפחת בלוק בטקסס, כדי לספר להוריו של בלוק על כך שבנם הרלון נמצא בתצלום של רוזנטל. משפחתו של בלוק, במיוחד אמו, הייתה אסירת תודה להייז. היא יצרה קשר עם חבר הקונגרס של טקסס, מילטון ווסט, והוא החל בחקירת חיל הנחתים בדצמבר[14].
לאחר המלחמה הייז הידרדר לאלכוהוליזם. הוא נעצר 52 פעמים בגין שיכרות.[15] הוא לא היה מסוגל להחזיק במשרה קבועה, ועבר בין מספר רב של עבודות, ובין השאר עבד כנהג של אליזבת מרטין, אשתו לשעבר של דין מרטין, ואף התגורר בביתה, אך לא הצליח להיגמל מאלכוהול.[16] הוא זכה לתהילה על השתתפותו במלחמה ובאירוע הנפת הדגל, אך הוקע כאלכוהוליסט שאינו מסוגל לדאוג לעצמו, בגלל תפיסות שגויות שקשרו את הילידים לאלכוהוליזם, ומיעוט הידע בנוגע לפוסט טראומה בשנות ה-40.[17] על פי טום הולם, שכתב ביוגרפיה של הייז, הוא סבל מפוסט טראומה לאור ההלם ממראות המוות ההמוני סביבו, במיוחד של חבריו הטובים, והבידוד שנגרם על ידי הרגשה שאף אחד לא יכול להבין מה הוא עבר, יחד עם השעמום העצום מימי שלום.[18]
הייז היה פיכח בזמן שהשתתף בטקס חנוכת אנדרטת המלחמה של חיל הנחתים ב-10 בנובמבר 1954. בטקס השתתפו הנשיא אייזנהאואר, סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון, שר ההגנה צ'ארלס א. ווילסון, סגן שר ההגנה רוברט אנדרסון ובכירים נוספים, כמו גם מניפי הדגל הנוספים שנותרו בחיים ומשפחותיהם של מניפי הדגל שנפלו.[19]
את אי השקט שלו לגבי התהילה שלא ביקש לעצמו ואת בעיותיו לאחר המלחמה, תיעד לראשונה רק לאחר מותו הסופר ויליאם ברדפורד הואי ב"האאוטסיידר", שפורסם ב-1959. ב-1961 הספר עובד סרט, בבמויו של דלברט מאן שהיה בעצמו חייל במלחמת העולם השנייה. את דמותו של הייז שיחק טוני קרטיס. גם הסרט גיבורי הדגל מ-2006, בבימויו של קלינט איסטווד, מציע שהייז סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר ה-24 בינואר 1955, כעשר שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה ושחרורו מהצבא, הייז נמצא מת ליד בקתה נטושה ליד מקום מגוריו בסקאטון, אריזונה. לילה קודם לכן הוא שתה ושיחק קלפים בשמורה עם חבריו ושני אחיו, ורנון וקנת. המשחק הסתיים בעקבות מריבה בין הייז לפימה בשם הנרי סטויאנט, וכולם עזבו מלבד הייז וסטויאנט. חוקר מקרי המוות קבע כי מותו של הייז נגרם משכרות. עם זאת, אחיו קנת האמין שהמוות נבע מהעימות עם סטויאנט. משטרת השמורה לא ניהלה חקירה על מותו של הייז, וסטויאנט הכחיש כל האשמות על ריב עם הייז[20]. לא הייתה נתיחה שלאחר המוות. הייז נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ב-2 בפברואר 1955.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איירה הייז, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Corporal Ira Hamilton Hayes, USMCR". Who's Who in Marine Corps History. History Division, United States Marine Corps. אורכב מ-המקור ב-2006-10-31. נבדק ב-2006-09-01.
- ^ Ira Hayes - Pima Native American and National War Hero, monah, 2021-01-18 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Partnership With Native Americans, Ira Hayes: Hero by Happenstance?, Native American / American Indian Blog by Partnership With Native Americans, 2017-01-10
- ^ 1 2 AMERICAN INDIAN WAR HERO Ira Hayes United States Marine Corps Flag Raising Photograph Battle of Iwo Jima 1945 Pima, www.californiaindianeducation.org
- ^ The U.S. Airborne, Attached Units – The U.S. Airborne during World War II, 1st Marine Parachute Regiment
- ^ G. Greeley Wells (17 באוקטובר 1991). "The Man Who Carried the Flag at Iwo Jima". The New York Times. p. A26.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Gibbons-Neff, Thomas (2021-10-27). "Marine Corps investigating photo of iconic flag-raising on Iwo Jima". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2024-04-25.
- ^ SignOnSanDiego.com > News > Military -- Veteran closer to clearing name after book cast doubt on his role at Iwo Jima, web.archive.org, 2014-12-22
- ^ Karal Ann Marling and John Metenhall, The Mighty Seventh (מאמר ארכיון), באתר wordpress.com, 1991
- ^ Collections Search - United States Holocaust Memorial Museum, collections.ushmm.org
- ^ Jack Mcneel, An Iwo Jima Story You May Not Have Heard, ictnews, 12/9/2018
- ^ ohtadmin on August 30, 2023, IRA HAYES: THE AKIMEL O’ODAM WARRIOR, WORLD WAR II, AND THE PRICE OF HEROISM - Lakota Times, Lakota Times -, 2023-08-30
- ^ Condé Nast, The Real History Behind That Famous Iwo Jima Photo, Teen Vogue, 2018-02-23 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Robertson, Breanne, ed. (2019). Investigating Iwo: The Flag Raisings in Myth, Memory, and Esprit de Corps (PDF). Quantico, Virginia: Marine Corps History Division. pp. 243, 312. ISBN 978-0-16-095331-6.
- ^ "Then There Were Two". Time. 7 בפברואר 1955. אורכב מ-המקור ב-15 בדצמבר 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ McNeel, Jack (12 בספטמבר 2018). "An Iwo Jima Story You May Not Have Heard". Indian Country Today. נבדק ב-25 באפריל 2024.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ JACK MCNEEL, An Iwo Jima Story You May Not Have Heard, ictnews.org, 12/9/2018
- ^ Ira Hayes: The Akimel O'odham Warrior, World War II, an…, Goodreads (באנגלית)
- ^ Brown, Rodney (2019). Iwo Jima Monuments, The Untold Story. War Museum. ISBN 978-1-7334294-3-6. נבדק ב-16 במרץ 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Bradley & Powers 2006, p. 503