אברהם בן חנניה
| לידה |
ה'שמ"ה בערך סלוניקי, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה |
אחרי ה'תכ"ב עזה, האימפריה העות'מאנית |
| מדינה |
 האימפריה העות'מאנית |
| תחומי עיסוק | שד"ר ומקובל |
| רבותיו | רבי יוסף מטראני, רבי מרדכי קלעי |
| חיבוריו | בית אברהם, ברית אברהם, מים חיים |
  | |
רבי אברהם בן חנניה (סביב ה'שמ"ה, 1585 - סביב ה'תכ"ד, 1664) היה ראש רבני חברון, פוסק הלכה, מקובל ושד"ר צפת.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בסלוניקי, שם למד בישיבת חייא מפי רבי מרדכי קלעי. משם עבר לקושטא בה למד תורה מפי רבי יוסף מטראני, בן המבי"ט. בהמשך עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת.
בשנים ה'ת"י - ה'תי"א, יצא בשליחות העיר צפת כשד"ר אל טורקיה וארצות הבלקן. במסעו זה הגיע לבלגרד, בה כיהן הרב שמחה בן גרשון הכהן כרב העיר. רבי אברהם העניק לרביש שמחה את חוברת 'שמות הגיטין' של הרב יוסף מטראני.[1] בשבתו בבלגרד, השיב תשובות בהלכה, והתכתב עם רבי משה בנבנישתי, רבי דניאל אישטרושה, ועוד.
בהמשך עבר לגור בירושלים ונמנה בין חכמיה אשר חתמו בשנת 1657 על איגרתו המפורסמת של השד"ר ר' ברוך גד בעניין עשרת השבטים. בעקבות התעללות מושל העיר בתושבי וחכמי ירושלים ברח מהעיר ועבר יחד עם חכמים נוספים לרמלה ומאותה סיבה עבר אחר כך לחברון, שם היה ראש חכמי העיר.
בשנת ה'תכ"ב פרצה מגפה בחברון ולכן הוא ברח לעזה, שם נפטר.
מכתביו וחיבוריו נשארו כתבי היד: "בית אברהם", "ברית אברהם" ו-"מים חיים".
ידוע שעסק גם בקבלה, כארבע שנים לאחר מותו של ר' אברהם, האשים ר' משה חגיז את נתן העזתי שהוא גנב את כתב ידו של ר' אברהם ורק משם למד את הקבלה מעשית.[2]
חתנו של ר' אברהם בן חנניה היה ר' משה הלוי נזיר שיצא אף הוא כשד"ר בשליחות העיר חברון.
בידינו מצויות כמה וכמה תשובות שכתב ר' אברהם בענייני הלכה.[3] ספרו בית אברהם העוסק בהלכות עגונות ובביאורים למסכת ברכות נדפס מחדש בשנת תשד"מ על ידי מכון אור המזרח.
ע"פ צוואתו הובא לקבורה בעיר חברון, הספד למעלתו וכבודו נכתב בסוף ספר בן הא הא לרבי דוד בן אהרן הכהן.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמואל יוסף פין, הערך "הר"ר אברהם ן' חנניה", בתוך: כנסת ישראל, ורשה תרמ"ז, עמ' 27, באתר היברובוקס
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמוד 59-58.
- ^ הטיעון המרכזי המאפיין את ההתנגדות לכתות השונות שעסקו בקבלה ודיברו בשמה היה שהם לא "קיבלו" כלומר למדו את התורה הזו ישירות מתוך שימוש תלמידי חכמים.
- ^ דוגמאות לתשובותיו ולמקורות בהם הן ומוזכרות ניתן לראות בספרו של אברהם יערי - שלוחי א"י.