Freedom Fields

*Freedom Fields*
בימוי	נזיהה ארבי
מדינה	לוב, הממלכה המאוחדת
חברת הפקה	Scottish Documentary Institute
הקרנת בכורה	2018
משך הקרנה	97 דק'
שפת הסרט	ערבית, אנגלית
סוגה	סרט תיעודי, סרט כדורגל
	דף הסרט ב־IMDb

Freedom Fields (בתרגום: "מגרשי החופש") הוא סרט תיעודי משנת 2018 בבמויה של נזיהה ארבי. הסרט עוסק בכדורגל, פמיניזם, ובמהפכה שהפילה את משטרו של מועמר קדאפי בלוב ב-2011.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרת הסרט, נזיהה ארבי, היא בת לאב לובי, שגדלה באנגליה. לפני המהפכה של 2011, היא מעולם לא בקרה במולדתו של אביה, אך עם השינויים הגורפים שהגיעו לאחר האביב הערבי, היא החליטה שעליה לבדוק את המתרחש שם ולהשלים פערים, והסרט Freedom Fields הוא התוצאה של החקירה התיעודית והאישית שלה.^[1]^[2]

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט עוקב אחר שלוש חברות, נאמה, חלימה ופאדווה, שנפגשו על מגרש הכדורגל. סיפורן מסופר בשלושה חלקים: הראשון מתרחש ב-2012, שנה לאחר המהפכה - תקופה שהתאפיינה בתקווה גדולה שהשינוי יביא לדמוקרטיה ושוויון מגדרי במדינה. החלק השני מתרחש ב-2014, כשרוח התקווה הוחלפה בתחושת אובדן ובלבול, לאחר שדאעש תפסו אחיזה בלוב. והחלק האחרון, ב-2016, מתאר כיצד החוסן של הלובים הופך לבעל חשיבות מרכזית, ורוחם רוח עצב מכישלון המהפכה; ועם זאת, עודנה קיימת דבקות למטרה להמשיך את המאבק. הסרט פותח בציטוט של אודרי לורד, מספרה האיקוני משנת 1984 Sister Outsider:

"Sometimes we are blessed with being able to choose the time, and the arena, and the manner of our revolution, but more usually we must do battle where we are standing."

("לפעמים אנו זוכות לבחור את הזמן, המקום והאופי של המהפכה שלנו, אך בדרך כלל עלינו לעשות מלחמה במקום בו אנו עומדות.")

חלק ראשון

כשמגיעה ארבי ללוב ב-2011, המהפכה היא בעיצומה, והיא מתעדת את תפקידי המפתח של נשים בהצתת המחאות הראשונות, הברחת נשק, תמיכה במורדים בחזית, ולאחר מכן, כשהן נבחרו לתפקידים מרכזיים בבחירות הלאומיות; היא מתעדת גם את האופטימיות שליוותה את ההתרחשויות. בתקופה זו, היא שומעת לראשונה על קבוצת כדורגל הנשים של לוב בקבוצת דיון אינטרנטית באנגליה, ומבקשת לפגוש את השחקניות במהלך ביקורה.

היא מגלה שהקבוצה קיימת מזה 10 שנים, וכוללת יותר מ-30 נערות ונשים, אך מעולם לא הרשו לקבוצה לשחק משחק תחרותי. רק ב-2012, מתקבלת בפעם הראשונה רשות מטעם איגוד הכדורגל הלובי לשחק נגד מדינות ערביות אחרות בגרמניה. הייתה זו התוצאה של מאבק ארוך-טווח, והנשים רואות זאת כקיום הבטחת המהפכה, שדברים הולכים להשתנות עבור נשים. ארבי מספרת שהתקופה של 2011–2012 התאפיינה במה שהיא בדיעבד כינתה "נאיביות" מסוג זה, גם בתחומים אחרים, כמו יצירה של סופרים, משוררים וקולנוענים, אשר פיתחו שיתופי פעולה וציפו לשינויים מרחיקי לכת.

חלק שני

אך עד מהרה, מתבהר שקיימת התנגדות עזה לצד ואל מול האופטימיות והרצון לשינוי. בעניין קבוצת הכדורגל, יש המתנגדים לכך שהנשים ישחקו חשופות רגליים, ואשר סוברים שאם לשם יובילו השינויים, אז הם אינם מתבקשים. עולה מחאה גדולה, בעיקר באינטרנט. ארבי מתעדת הן את המחאה, והן את התגובות והעמדות של חברות קבוצת הכדורגל, שבעצמן נאלצות לנסות לייצר איזון בין האמונות הדתיות שהן לאהבתן לכדורגל ולרצונן לכבד את רגשות הציבור.

בסופו של דבר, קבוצת הכדורגל מקבלת את הבשורה שלא יותר להן לשחק בטורניר.

חלק שלישי

שנתיים לאחר מכן, קבוצת כדורגל הנשים התפרקה, בעוד שמלחמת האזרחים התלהטה. נאמה, חלימה ופאדווה - כל אחת בדרכה ובנסיבותיה - מנסות להבין מה קרה, ולהמשיך ולבטא את אהבתן העמוקה לכדורגל. "הייתה לנו ביחד תקווה, אבדנו את התקווה יחדיו, וגם חידשנו את תקוותנו ביחד", כך לדברי ארבי.

על אף הקפיצות שנתיים קדימה בכל פעם במהלך הסרט, ארבי המשיכה לצלם את האירועים בלוב גם מחוץ למגרש הכדורגל, ומתכננת להציג את עבודתה לציבור בסרט תיעודי נוסף, אותו היא מכנה "אף יותר טרגי", שייקרא After the Revolution ("לאחר המהפכה").

צאת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכורת הסרט התקיימה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בספטמבר 2018, ונבחר גם להקרנה בפסטיבל הסרטים הבריטי (BFI) באוקטובר 2018, וממשיך להגיע לפסטיבלים ומדינות נוספות.^[3] הוא היה מועמד לפרס "סוס הארד" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסטוקהולם.