Crowded House

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Crowded House
Crowded House, אוגוסט 2007 (משמאל לימין) ליאם פין, מאט שרוד מארק הארט, ניל פין וניק סימור
Crowded House, אוגוסט 2007
(משמאל לימין) ליאם פין, מאט שרוד
מארק הארט, ניל פין וניק סימור
מקום הקמה מלבורן, ויקטוריה, אוסטרליה
תקופת הפעילות 1985–1996 • 2006–2011 • 2016 • 2019
סוגה אינדי רוק • ג'אנגל פופ • פופ רוק • רוק • הגל החדש • רוק אלטרנטיבי
חברת תקליטים קפיטול רקורדס • פרלופון • ATO Records • EMI Music Australia • BMG Rights Management
פרסים והוקרה פרס הווידאו קליפים של MTV לאמן החדש הטוב ביותר (1987) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.crowdedhouse.com
פרופיל ב-IMDb
חברים
ניל פין
ניק סימור
מיטשל פרום
ליאם פין
אלרואי פין
חברים לשעבר
קרייג הופר
פול הסטר
טים פין
פיטר ג'ונס
מארק הארט
מאט שרוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

Crowded House היא להקת רוק, שהוקמה במלבורן, ויקטוריה, אוסטרליה,[1] ב-1985. חבריה המייסדים היו הניו זילנדי ניל פין (סולן, גיטריסט, כותב שירים ראשוני) והאוסטרלים פול הסטר (תופים) וניק סימור (בס). חברי הלהקה המאוחרים יותר כוללים את אחיו של ניל פין, טים פין והבנים ליאם ואלרוי, וכן האמריקאים מארק הארט ומאט שרוד,[2][3] כאשר ניל פין וניק סימור הם החברים המקוריים היחידים.

הלהקה פעלה במקור בין 1985 ל-1996, וזכתה להצלחה מסחרית וביקורות טובות באוסטרליה ובניו זילנד.[4][5][6] עם הופעת אלבום הבכורה שלהם זכו להצלחה גם בארצות הברית, האלבום שסיפק את הלהיטים המובילים "Don't Dream It's Over" ו-"Sothing So Strong"‏.[7][8] הצלחה בינלאומית נוספת הגיעה בבריטניה, אירופה ודרום אפריקה בתחילת שנות ה-90 עם אלבומם השלישי והרביעי (Woodface ו-Together Alone) ואלבום האוסף Recurring Dream, שכלל את הלהיטים "Fall at Your Feet"‏, "Weather with You"‏, "Distant Sun"‏, "Locked Out"‏, "Instinct" ו-"Not the Girl You Think You Are".‏[9][10] ניל וטים פין זכו כל אחד בתואר מסדר האימפריה הבריטית ביוני 1993 על תרומתם למוזיקה של ניו זילנד.[11]

הלהקה התפרקה ב-1996 לאחר כמה קונצרטי פרידה באותה שנה, כולל קונצרטי "Farewell to the World" במלבורן ובסידני.[2][9][12] הסטר מת בהתאבדות בשנת 2005.[13] שנה לאחר מכן, הלהקה קמה מחדש עם המתופף מאט שרוד והוציאה שני אלבומים נוספים (Time on Earth ו-Intriguer), שכל אחד מהם הגיע למקום הראשון באוסטרליה.[5] לאחר מכן יצאה להפסקה נוספת, והתאחדה ב-2020 עם הרכב חדש בהשתתפות ניל פין, ניק סימור, מיטשל פרום, ובניו של פין ליאם ואלרוי.[14] האלבום האחרון שלהם, Dreamers Are Waiting, יצא ב-2021.

בנובמבר 2016, הלהקה נכנסה להיכל התהילה של איגוד תעשיית ההקלטות האוסטרלי.[15] נכון לשנת 2021, מכרה הלהקה יותר מ-15 מיליון אלבומים ברחבי העולם.[16]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניל פין (שירה, גיטרה ופסנתר) והמתופף פול הסטר היו חברים לשעבר בלהקה הניו זילנדית "Split Enz", שבילתה בין השנים 1975–1976 באוסטרליה וכמה שנים באנגליה.[2] ניל פין הוא אחיו הצעיר של חבר המייסד של "Split Enz" – טים פין, שהצטרף לCrowded House ב-1990 בשירה, גיטרות וקלידים עבור האלבום Woodface.[2] הבסיסט ניק סימור (מנגן עם מריונטות, באנג והחורלה) הוא אחיו הצעיר של הזמר-יוצר והגיטריסט מארק סימור[2] מקבוצת הרוק האוסטרלית "Hunters & Collectors".[9]

התגבשות ושינוי שם (1984–1986)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פין והסטר החליטו להקים להקה חדשה במהלך סיבוב ההופעות הראשון של "Split Enz" שנקרא, "Enz with a Bang", בסוף 1984.[2] סימור פנה לפין במהלך האפטר פארטי להופעה במלבורן ושאל אם יוכל לעבור אודישן ללהקה החדשה.[9]"The Mullanes" נוצרו במלבורן בתחילת 1985 עם פין, הסטר, סימור והגיטריסט קרייג הופר והופיעו לראשונה ב-11 ביוני.[2] הם הבטיחו חוזה תקליטים עם קפיטול רקורדס, אבל הופר עזב את הלהקה לפני שהשלושה הנותרים הגיעו ללוס אנג'לס כדי להקליט את אלבום הבכורה שלהם.[2][17]

בהוראת קפיטול שונה שמה של הלהקה ל-"Crowded House", מה שרמז על חוסר המקום בבית הקטן בהוליווד הילס שחלקו במהלך הקלטת אלבומם הראשון הנושא את שם הלהקה.[2][17][18] הקלידן לשעבר של "Split Enz", אדי ריינר, הפיק את הרצועה "Can't Carry On" והתבקש להצטרף ללהקה. הוא הופיע איתם ב-1988, אך לא הצליח להיות חבר מלא בשל התחייבויות משפחתיות.

אלבומים ראשונים (1986–1990)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Three men are standing in front of posters advertising the band. Man at left is wearing sunglasses, smiling and adjusting his dark jacket. Man in middle is staring to his left and wears a similar dark jacket. Third man is also staring to his left and has a dark jacket.
Crowded House, סן פרנסיסקו, אפריל 1987. משמאל לימין: פול הסטר, ניל פין, ניק סימור

הודות לקשר המובהק שלהם ל-"Split Enz", ללהקה החדשה שהוקמה היה בסיס מעריצים אוסטרלי מבוסס.[2] הם התחילו בנגינה בפסטיבלים באוסטרליה ובניו זילנד והוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "Crowded House", באוגוסט 1986.[2] קפיטול רקורדס לא הצליחה בתחילה לראות את הפוטנציאל של הלהקה ונתנה לה קידום נמוך בלבד,[9] מה שאילץ את הלהקה לנגן באולמות קטנים כדי לנסות למשוך תשומת לב. הסינגל הראשון של האלבום, "Mean to Me", הגיע למצעד הסינגלים של Kent Music Report האוסטרלי ב-30 ביוני.[4] היא לא הצליחה להופיע בארצות הברית,[7] אבל השמעה מתונה בארצות הברית הכירה למאזינים את הלהקה.

הסינגל הבא, "Don't Dream It's Over", שוחרר באוקטובר 1986 והפך ללהיט בינלאומי, הוא הגיע למקום השני ב-Billboard Hot 100[7] ולמקום הראשון בקנדה.[19] תחנות הרדיו של ניו זילנד נתנו תחילה לשיר תמיכה מועטה עד חודשים לאחר מכן, כאשר הוא זכה להצלחה בינלאומית. בסוף השנה הגיע השיר למקום הראשון במצעד הסינגלים של ניו זילנד ולמקום השמיני באוסטרליה.[4][6] והוא נשאר השיר המצליח ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית.

במרץ 1987 זכתה הלהקה בפרסי "הכישרון החדש הטוב ביותר", יחד עם פרסי "שיר השנה" ו"הסרטון הטוב ביותר" עבור "Don't Dream It's Over", בטקס הפתיחה של פרסי המוזיקה של ARIA.[20] הסרטון גם זיכה את הלהקה בפרס MTV Video Music לאמן החדש הטוב ביותר באותה שנה.[21] השיר כוסה לעיתים קרובות על ידי אמנים אחרים והעניק לפול יאנג סינגל להיט ב-1991. הוא שימש גם לפרסומת של מועצת התיירות של ניו זילנד בקידום המכירות העולמי של "100% ניו זילנד טהורה" מאוקטובר 2005.[22] במאי 2001, "Don't Dream It's Over" נבחר למקום השביעי בסקר של השירים האוסטרליים הטובים ביותר בכל הזמנים על ידי האגודה האוסטרלית לביצוע נכון.

Three men are sitting at a small table. Man at left is holding sunglasses in his right hand, smiling, leaning forward and looking to his right. Man in middle has elbows on a brief case, gesturing with upraised hands, right hand is holding sunglasses, he is looking to his left. Third man has a small cup held to his lips by his right hand.
הלהקה בפסטיבל הפופ של מונטרה, מאי 1988. משמשאל לימין: סימור, פין, הסטר

ביוני 1987, כמעט שנה לאחר יציאתו, הגיעה הלהקה למקום הראשון במצעד האלבומים של Kent Music Report.‏[4], למקום השלישי בניו זילנד[6] ולמקום ה-12 בארצות הברית.[8] ההמשך ל-"Don't Dream It's Over", השיר "Something So Strong", היה עוד להיט עולמי, שהגיע לטופ 10 בניו זילנד[6] באמריקה,[7] ובקנדה. "World Where You Live" ו-"Now We're Getting Somewhere" שוחררו גם הם כסינגלים עם הצלחה במצעדים.[4][7][9]

ככותב השירים העיקרי של הלהקה, ניל פין היה נתון ללחץ ליצור אלבום שני שיתאים להופעת הבכורה שלהם והלהקה התבדחה שכותרת פוטנציאלית אחת למהדורה החדשה היא "Mediocre Follow-Up"‏.[9] בסופו של דבר נקרא אלבומם השני "Temple of Low Men", שיצא ביולי 1988 עם קידום חזק על ידי הקפיטל רקורדס. האלבום לא הצליח כמו אלבום הבכורה שלהם בארצות הברית, הוא הגיע למקום ה-40 בלבד ומכר בסביבות 200,000 עותקים,[8] אך מנגד זכה להצלחה אוסטרלית, והגיע למקום הראשון באוסטרליה[5] ולמקום השני בניו זילנד.[6] הסינגל הראשון "Better Be Home Soon" הגיע למקום השני במצעד הסינגלים באוסטרליה וניו זילנד כאחד[5][6] והגיע לטופ 50 בארצות הברית,[7] אם כי ארבעת הסינגלים הבאים היו פחות מוצלחים.[5][6]

הלהקה ערכה סיבוב הופעות קצר באוסטרליה וקנדה כדי לקדם את האלבום, עם אדי ריינר על הקלידים. המולטי-אינסטרומנטליסט מארק הארט, שבסופו של דבר יהפוך לחבר מלא בלהקה, ויחליף את ריינר בינואר 1989. לאחר סיבוב ההופעות פיטר פין את סימור מהלהקה.[3] עיתונאי המוזיקה אד נימרוול טען שהעזיבה הזמנית של סימור הייתה מפני שפין האשים אותו בחסימת הכתיבה שלו,[17] עם זאת, פין ציין "הבדלים אמנותיים" כסיבה.[3] סימור סיפר שאחרי חודש יצר קשר עם פין והם סיכמו שהוא יחזור ללהקה.[3]

תחילת שנות ה-90 (1991–1994)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולטי-אינסטרומנטליסט מארק הארט

ה-"Crowded House" לקחו הפסקה אחרי הסיבוב הקנדי של "Temple of Low Men" – אלבומם השני. ניל פין ואחיו טים הקליטו שירים שהם כתבו יחד לאלבום שלהם, "Finn".[9] בעקבות פגישות ההקלטה עם טים, ניל החל לכתוב ולהקליט אלבום שלישי של הלהקה עם הסטר וסימור, אך הרצועות הללו נדחו על ידי חברת התקליטים, אז ניל שאל את טים אם הלהקה תוכל להשתמש בשירי "Finn". טים הסכים בצחוק בתנאי שהוא יהפוך לחבר, מה שניל כנראה לקח ברצינות. וכך עם טים כחבר רשמי, הלהקה חזרה לאולפן.[9]

הרצועות החדשות, כמו גם כמה מההקלטות שנדחו בעבר שולבו ליצירת אלבומם השלישי – "Woodface", שיצא ביולי 1991. האלבום כולל שמונה רצועות שנכתבו על ידי ניל וטים,[9] הכוללות את האחים בהרמוניה בשירה הראשית, למעט ב-"All I Ask" הקודר בו שר טים. הרצועה שימשה מאוחר יותר בפרסומות למודעות לאיידס באוסטרליה.[9] חמש מהרצועות של האלבום היו יצירות סולו של ניל ושניים של הסטר, "Italian Plastic" השופע, שהפך לחביב הקהל בקונצרטים[9] והרצועה הנסתרת "I'm Still Here".

השיר "Chocolate Cake", הערה הומוריסטית על הגזמות אמריקאיות שלא התקבלה היטב על ידי כמה מבקרי ארצות הברית וחלקים מהציבור האמריקאי, שוחררה ביוני 1991 כסינגל הראשון. אולי באופן לא מפתיע הוא לא הצליח בארצות הברית. עם זאת, הוא הגיע למקום השני במצעד ה-Modern Rock Tracks של בילבורד.[7] השיר הגיע למקום השביעי בניו זילנד והגיע ל-20 הראשונים באוסטרליה.[5][6] הסינגל השני, "Fall at Your Feet", הצליח פחות באוסטרליה ובניו זילנד, ובכל זאת הגיע לבילבורד הוט 100.[7] האלבום הגיע למקום הראשון בניו זילנד,[6] למקום השני באוסטרליה,[5] למקום השישי בבריטניה[23][24] ונכנס ל-20 הראשונים במספר מדינות באירופה.[25][26][27] הסינגל השלישי באלבום "Weather With You", הגיע למקום השביעי בתחילת 1992 והעניק ללהקה את המיקום הגבוה ביותר במצעד הבריטי. לעומת זאת, האלבום זכה להצלחה מוגבלת בארצות הברית, הגיע למקום ה-83 במצעד האלבומים של בילבורד 200 ומכר 225,000 עותקים.[8]

טים פין עזב את הלהקה במהלך סיבוב ההופעות של "Woodface" בנובמבר 1991, באמצע הדרך בבריטניה.[2] ההופעות בסיבוב זה, ב-Town and Country Club בלונדון, הוקלטו בהופעה חיה ויצאו בצורה מוגבלת באוסטרליה, בעוד שירים בודדים מההופעות הללו שוחררו כצד B של סינגלים במדינות מסוימות.[28] ביוני 1993 המליצה ממשלת ניו זילנד למלכה להעניק OBE לניל וטים פין על תרומתם למוזיקה של ניו זילנד.[11]

עבור אלבומם הרביעי, "Together Alone", השתמשה הלהקה במפיק מרטין גלובר (המכונה "Youth") והזמינו בסיבוב ההופעות את המוזיקאי מארק הארט (גיטרה וקלידים) להיות חבר קבוע בלהקה.[2][17] האלבום הוקלט בחוף "Karekare", ניו זילנד, שנתן את שמו לרצועת הפתיחה, "Kare Kare". האלבום שוחרר באוקטובר 1993 ונמכר היטב בעולם בזכות הסינגל המוביל "Distant Sun" וההמשך "Private Universe". הוא עמד בראש מצעד האלבומים של ניו זילנד,[6] הגיע למקום השני באוסטרליה[5] ולמקום הרביעי בבריטניה.[23]‏ "Locked Out" היה הסינגל הראשון של האלבום בארצות הברית וזכה לשידור ב-MTV וב-VH1. רצועה זו ו-"My Sharona" של The Knack, שנכללו שניהם בפסקול הסרט Reality Bites, חוברו יחדיו בסינגל ג'וקבוקס כדי לקדם את פסקול הסרט.[9]

לקראת פרידה (1994–1996)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Two men holding guitars onstage. Man at left is looking downwards, right hand strummings strings, left hand on fret board. Second man is half turned with his left hand high on the fret board.
Crowded House בקפה דה קרון, אמסטרדם, יוני 1996. ניל פין (משמאל) ומארק הארט

הלהקה הייתה באמצע סיבוב הופעות בארצות הברית כאשר פול הסטר עזב את הלהקה ב-15 באפריל 1994.[17] הוא טס הביתה למלבורן כדי להמתין להולדת ילדו הראשון וציין שהוא דורש יותר זמן עם משפחתו.[2][17] וולי אינגרם, מתופף של שחקנית החימום שריל קרואו, מילא את תפקידו באופן זמני[17] עד שנמצא מחליף, פיטר ג'ונס.[2] לאחר סיבוב ההופעות, האחים פין הוציאו את אלבומם "Finn" בנובמבר 1995. ביוני 1996, במסיבת עיתונאים כדי להכריז על יציאת אלבום הלהיטים הגדולים ביותר שלהם, "Recurring Dream", גילה ניל שההרכב עומד להתפרק. הקונצרטים של יוני 1996 באירופה ובקנדה היו אמורים להיות ההופעות האחרונות שלהם.[9]

"Recurring Dream" הכיל ארבעה שירים מכל אחד מאלבומי האולפן של הלהקה, יחד עם שלושה שירים חדשים. האלבום הגיע למקום הראשון באוסטרליה,[5] ניו זילנד[6] ובריטניה[23] ביולי 1996. עותקים מוקדמים כללו תקליטור בונוס של חומר חי. שלושת השירים החדשים של האלבום, שיצאו כסינגלים, היו "Instinct", "Not the Girl You Think You Are" ו-"Everything Is Good for You", שהכילו קולות רקע של אדי ודר של פרל ג'אם. פול הסטר חזר ללהקה כדי לנגן בתופים בשלושת הרצועות החדשות.[29]

כשהיא מודאגת שהפרידה שלהם הייתה צנועה מדי והתעלמה מהמעריצים הביתיים שלהם, הלהקה ביצעה את הקונצרט "Farewell to the World" על מדרגות בית האופרה של סידני ב-24 בנובמבר 1996, שגייס כספים עבור בית החולים לילדים בסידני. בקונצרט הופיעו ההרכב של ניל פין, ניק סימור, מארק הארט ופול הסטר. טים פין ופיטר ג'ונס עשו שניהם הופעות אורח. להקות התמיכה ביום היו Custard, Powderfinger ו-You Am I. לקונצרט היה אחד מהקהלים החיים הגבוהים ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה, כשהקהל נאמד בין 120,000 ל-250,000 איש.[9][12]‏ הקונצרט שוחרר ב-VHS בדצמבר 1996. בשנת 2007 הוצאו תקליטור כפול ו-DVD לציון עשור לקונצרט. ה-DVD כלל פרשנות אודיו שהוקלטה לאחרונה על ידי פין, הארט וסימור וחומרי בונוס חדשים אחרים.[12]

בין פרידה לאיחוד (1996–2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול הסטר (1959–2005)

לאחר פירוקה ב-1996, פתחו חברי "Crowded House" במגוון פרויקטים. ניל פין הוציא שני אלבומי אולפן סולו, Try Whistling This ‏(1998) ו-One Nil ‏(2001), וכן שני אלבומי חיים, Sessions at West 54th ‏(2000) ו-7 Worlds Collide ‏(2001) כשבאחרון הופיע עם מוזיקאים אורחים כולל אדי ודר, ג'וני מאר, אד או'בריאן ופיל סלוואי מרדיוהד, טים פין, סבסטיאן סטיינברג, ליסה ג'רמנו ובצ'אדופה (בהשתתפות בנו ליאם פין). תקליטור כפול ו-DVD של התוכניות שוחררו בנובמבר 2001.

טים פין חידש את קריירת הסולו שלו לאחר שעזב את הלהקה ב-1992 והוא עבד גם עם ניל על האלבום "Everyone Is Here", של "Finn Brothers", שיצא ב-2004. פול הסטר הצטרף לאחים פין על הבמה לשלושה שירים בהופעה שלהם בתיאטרון פאלה במלבורן בסוף 2004. גם ניק סימור הצטרף אליהם על הבמה בדבלין, שם התגורר, ב-2004. פיטר ג'ונס וניק סימור הצטרפו ללהקה האוסטרלית "Deadstar" עבור אלבומם השני, Milk, ב-1997. מאוחר יותר עבד סימור כמפיק תקליטים בדבלין, והפיק את אלבום הבכורה "Bell X1" של הלהקה האירית "Neither Am I" בשנת 2000. מארק הארט הצטרף לסופרטראמפ בסוף שנות ה-90 ומאוחר יותר יצא לסיבוב הופעות עם "Ringo Starr & His All-Starr Band". ב-2001 הוציא את האלבום הסולו "Nada Sonata"‏.[30]

פול הסטר עבד עם בדרנים לילדים "The Wiggles", ושיחק את "פול הטבח".[31] היה לו גם תוכנית ABC משלו "Hessie's Shed" באוסטרליה מסוף 1997.[2] הוא הקים את להקת "Largest Living Things",‏[2] שהיה השם שנדחה על ידי קפיטול רקורדס לטובת "Crowded House".[13] ב-"Hessie's Shed" חלקו פין, הסטר וסימור בפעם האחרונה במה, בפרק שצולם כחלק מהקידום של פין לאלבום הסולו שלו "Try Whistling This" ב-1998. פין והסטר ביצעו את "Not the Girl You Think You Are " עם "Largest Living Things", לפני שהצטרפו אליהם סימור עבור "Sister Madly" וגרסה של "Leaps and Bounds" של פול קלי, שהציגה גם את קלי בשירה. בסוף 2003, הסטר הנחה את הסדרה "Music Max's Sessions". הסטר וסימור התאחדו כאשר שניהם הצטרפו לקבוצתו של הזמר והיוצר מאט אודונל ממלבורן "Tarmac Adam"‏.[32] הלהקה הוציאה אלבום אחד, "Handheld Torch" משנת 2003, שהופק על ידי סימור.

במאי 1999, הוציאה הלהקה אוסף של שירים שלא פורסמו, "Afterglow", שכלל את הרצועה "Recurring Dream", שהוקלטה כשהלהקה עדיין נקראה "The Mullanes" וכללה את קרייג הופר בגיטרה.[2] הערות האלבום כללו מידע על השירים, שנכתב על ידי עיתונאי המוזיקה דייוויד הפוורת'. כמה גרסאות בהוצאה מוגבלת כללו תקליטור שני עם פרשנות לכתיבת שירים מאת פין. ההערות אישרו שללהקה לא היו תוכניות להתאחד באותו זמן.[2] אלבום אוסף משנת 2003, "Classic Masters", יצא רק בארצות הברית, בעוד שב-2005 יצא האלבום "She Will Have Her Way", אוסף של גרסאות כיסוי לשירי "Crowded House", "Split Enz", "Tim Finn" ו-"Finn Brothers" על ידי זמרות אוסטרליות. האלבום הגיע לטופ 5 באוסטרליה וניו זילנד.[33]

ב-26 במרץ 2005, פול הסטר נמצא מת. הוא התאבד בתלייה על עץ בפארק ליד ביתו במלבורן. הוא היה בן 46. בהספד שלו ב-"The Sydney Morning Herald" נכתב כי הוא נלחם "קרב ארוך בדיכאון".[13] בעקבות הידיעה על מותו של הסטר, ניק סימור הצטרף לאחים פין על הבמה ברויאל אלברט הול בלונדון, שם ניגנו השלושה לזכר הסטר. תוף סנר שעליו כובע צמרת ניצב בקדמת הבמה כמחווה.[34] ניל פין כתב ב-2010, "כשאיבדנו את פול זה היה כאילו מישהו משך את השטיח מתחת לכל דבר, טלטלה נוראה מתוך הכחול הכהה. הוא היה המתופף הטוב ביותר שאי פעם ניגנתי איתו ובמשך שנים רבות, החבר הכי קרוב שלי".[35]

איחוד ו-Time on Earth ‏(2006–2009)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאט שרוד, דבלין, 2007

ב-2006 ביקש ניל פין מניק סימור לנגן בס באלבום הסולו השלישי שלו. סימור הסכים והשניים חברו למפיק והמולטי-אינסטרומנטליסט איתן ג'ונס כדי להתחיל להקליט.[17] ככל שהתקדמו פגישות ההקלטה הוחלט שהאלבום יונפק תחת שם להקת Crowded House, ולא כאלבום סולו של ניל פין. בינואר 2007, הלהקה הכריזה בפומבי על חזרתה וב-23 בפברואר, לאחר 20 ימים של אודישנים, בתחילה עם בק לאחר מכן עם המתופף מאט שרוד שהצטרף לפין, סימור ומארק הארט כדי להשלים את ההרכב החדש.[17] מכיוון ששרוד והארט לא השתתפו במפגשים הראשונים, ארבע רצועות חדשות הוקלטו עם המפיק סטיב ליליוויט כולל הסינגל הראשון של האלבום "Don't Stop Now".‏[17]

ב-17 במרץ 2007 הלהקה ניגנה בהופעה חיה באולפן החזרות שלה מול כחמישים מעריצים, חברים ובני משפחה. ההופעה הועברה בשידור חי באינטרנט. הסט בן השעתיים וחצי כלל כמה רצועות חדשות, כולל "Silent House" שנכתב על ידי פין יחד עם "Dixie Chicks". קונצרט על סיפון "Thekla", שעגנה בבריסטול, התקיים לאחר מכן ב-19 במרץ. הלהקה נגנה ב-"Marquee Theatre" בטמפה, אריזונה ב-26 באפריל כחימום להופעתם בפסטיבל "Coachella" ב-29 באפריל באינדיו, קליפורניה. הם ניגנו בהופעה של "Australian Live Earth" בסידני ב-7 ביולי. למחרת, פין וסימור התראיינו ב-"Rove Live" והלהקה, עם הארט ושרוד, ביצעה את "Don't Stop Now" כדי לקדם את האלבומה החדש, שזכה לשם "Time on Earth". הסינגל היה להיט קטן באוסטרליה[5] ובבריטניה.[23] האלבום יצא ברחבי העולם בחודשים יוני ויולי. הוא עמד בראש מצעד האלבומים בניו זילנד,[6] ונכנס למקום השני באוסטרליה[5] ולמקום השלישי בבריטניה.[23]

ב-6 בדצמבר 2008 ניגנה הלהקה בפסטיבל "Homebake" בסידני, עם הופעות חימום באולמות קטנים בהובארט, מלבורן וסידני. עבור הופעות אלו הלהקה תוגברה על ידי נגן המולטי-אינסטרומנט דון מקגלשן ובנו הצעיר של ניל, אלרוי פין, בגיטרה. ב-14 במרץ 2009 הצטרפה הלהקה לבנו הבכור של ניל, ליאם פין, על הבמה לשלושה שירים בקונצרט "Sound Relief" במלבורן.

Intriguer, פיצול שני וההופעות בבית האופרה של סידני (2009–2018)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניק סימור, ברצלונה, אוקטובר 2007

הלהקה החלה להקליט את אלבום ההמשך שלהם ל-Time on Earth באפריל 2009, באולפני ראונדהד של פין עצמו. האלבום, "Intriguer", הופק על ידי ג'ים סקוט שעבד על "The Sun Came Out" על ידי פרויקט "7 Worlds Collide" של ניל. באוגוסט 2009, פין נסע ללוס אנג'לס כדי להקליט כמה אוברדובים באולפן של ג'ים סקוט בלוס אנג'לס לפני שהם התחילו לערבב רצועות. האלבום שוחרר ביוני 2010, שתוזמן להופעת הלהקה בפסטיבל "West Coast Blues & Roots" ליד פרת'. פין הצהיר שהאלבום מכיל כמה, "כיוונים בלתי צפויים" וכמה שירים ש"נשמעים כמו שום דבר שעשינו בעבר".[36] האלבום עמד בראש מצעד האלבומים האוסטרלי,[5] הגיע למקום ה-3 בניו זילנד[6] ולמקום ה-12 בבריטניה.[23]

הלהקה ערכה סיור עולמי נרחב בשנת 2010 לתמיכה באלבום. זה היה האלבום הראשון שבו הלהקה יצרה אינטראקציה קבועה עם מעריצים דרך האינטרנט באתר שהושק מחדש, בטוויטר ובפייסבוק. הלהקה מכרה הקלטות של הופעות מתוך סיבוב ההופעות של האלבום על דיסק און קי והעמידה רצועות חיות בודדות לזמינות להורדה בחינם.

אלבום אוסף חדש, "The Very Very Best of Crowded House", יצא באוקטובר 2010 כדי לחגוג 25 שנה ללהקה.[37] הוא כולל 19 מהלהיטים הגדולים של הלהקה וזמין גם בקופסה עם DVD של 25 רצועות של הקליפים שלהם. גרסה דיגיטלית מפוארת, זמינה להורדה בלבד, כוללת 32 רצועות כולל הקלטה חיה נדירה משנת 1987 של גרסת הלהקה לשיר "Throw Your Arms Around Me " של "Hunters & Collectors". אין אזכור לאלבום זה באתר הרשמי של הלהקה או בעמוד הטוויטר, מה שמרמז שהם אינם מעורבים בהוצאתו.

בעקבות הצלחת האלבום "She Will Have Her Way" ב-2005, יצא ב-12 בנובמבר 2010 אלבום שני של גרסאות כיסוי לשירי "Finn Brothers" (כולל שירי הלהקה עצמה). בשם "He Will Have His Way", כל הרצועות מבוצעות על ידי אמנים גברים אוסטרליים.[38]

בנובמבר 2011 בסיבוב הופעות באוסטרליה הופיעו אמנים המעורבים בפרויקטים "She Will Have Her Way" ו-"He Will Have His Way", כולל פול דמפסי, קלייר בוודיץ', "Seeker Lover Keeper" (שרה בלסקו, סאלי סלטמן והולי תרוסבי), אלכסנדר גוו וליאור.[39] הלהקה ניגנה את מה שיהיה הקונצרט האחרון שלה במשך יותר מחמש שנים בפסטיבל "A Day on the Green" באוקלנד ב-27 בפברואר 2011.[40]

מתופף הלהקה לשעבר, פיטר ג'ונס, מת מסרטן המוח ב-18 במאי 2012, בגיל 49. הודעה שפרסמה הלהקה תיארה אותו כ"אדם חם לב, מצחיק ומוכשר, שהיה חבר יקר ב-Crowded House".‏[41]

בספטמבר 2015, השיר "Help is Coming" מתוך האלבום "Afterglow", שוחרר כסינגל הורדה ומהדורה מוגבלת בגודל 7 אינץ' כדי לגייס כסף לארגון הצדקה "Save the Children". הבי-סייד "Anthem" היה טראק שלא יצא בעבר, שהוקלט באותו סשן דמו של "Help is Coming" ב-1995, עם שירה שנוספה ב-2015. פיטר ג'ונס מנגן בתופים בשני השירים. הכסף שימש למתן מחסה, מים, תברואה והיגיינה לפליטים בסוריה, לבנון ועיראק. ניל פין אמר על "Help is Coming" את הדבר הבא: "זה תמיד היה שיר על פליטים, גם אם באותה תקופה חשבתי על המהגרים שיצאו לדרך על ספינות מאירופה לאמריקה, מחפשים חיים טובים יותר למשפחותיהם. יש היקף כה עצום ודחיפות למשברי הפליטים הנוכחיים שבקושי עובר יום בלי איזה תמונה או חשבון חדשות מוחץ שיתמודדו איתנו. אנחנו לא יכולים לשתוק יותר."[42]

ניל פין אישר בראיון לשנת 2016 לעיתון ההולנדי "Volkskrant" שהלהקה הייתה בהפסקה בלתי מוגבלת מאז סיום סיבוב ההופעות של האינטרגריר.[43] אולם מאוחר יותר באותה שנה, הוא וסימור הכריזו על סדרת קונצרטים בבית האופרה של סידני לציון יום השנה ה-20 למופע "Farewell to the World" (24 בנובמבר 1996). הלהקה, עם אותו הרכב כמו האיחוד הראשוני שלה וטים פין כאורח, ביצעה ארבע הופעות בין 24 ל-27 בנובמבר 2016.[44] בערך באותו זמן, כל אחד מ-7 אלבומי האולפן של הלהקה (כולל אוסף הנדירות "Afterglow") הוצא מחדש בפורמט דלוקס של 2 תקליטורים עם רצועות בונוס כולל הדגמות, הקלטות לייב, מיקסים חלופיים, b-sides ו-outtakes.

באפריל 2018, ניל פין הצטרף ל-"Fleetwood Mac", יחד עם מייק קמפבל מ-"Tom Petty and the Heartbreakers", כחבר במשרה מלאה בעקבות עזיבתה של לינדזי בקינגהאם את הלהקה.[45]

רפורמציה, הרכב חדש ו-Dreamers Are Waiting (2019–הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2019, הלהקה הכריזה על מופע איחוד ב-"Byron Bay Bluesfest" 2020.[46] זמן קצר לאחר מכן, מארק הארט הודיע כי לא יהיה מעורב באיחוד של הלהקה.[47] פין אישר את עזיבתו של הארט בפודקאסט שלו "Fangradio", וציין כי הוא "אוהב מאוד את הארט כחבר, כתורם ומשתף פעולה" וכי "הכל יתגלה... סמוך על כך שמחשבה טובה ולב טוב יושקעו בו. כל ההחלטות האלה".[48] בדצמבר 2019, ניל פין הכריז שהרכבה החדש של הלהקה יורכב ממנו, סימור, המפיק המקורי של הלהקה מיטשל פרום ובניו ליאם ואלרואי. הוא הוסיף שהם מכינים אלבום אולפן חדש, הראשון מאז "Intriguer" של 2010. בשל מגפת הקורונה, הקונצרטים המתוכננים של הלהקה לשנת 2020 נאלצו לתזמן מחדש ל-2021, ובהמשך שוב ל-2022.

ב-15 באוקטובר 2020, הלהקה הוציאה את "Whatever You Want", הסינגל הראשון של הלהקה מזה למעלה מעשור. הלהקה שיתפה גם קליפ נלווה, בכיכובו של "Mac DeMarco"‏.[49]

ב-17 בפברואר 2021, הלהקה שיתפה סינגל נוסף, "To the Island".[50] הרצועה משמשת כסינגל השני לאלבום האולפן השביעי של הלהקה, "Dreamers Are Waiting", שהוכרז באותו יום ליציאתו ב-4 ביוני 2021.[51] הלהקה תמכה בסינגל בסיבוב הופעות ארצי בניו זילנד במרץ 2021.[52]

ב-19 באוגוסט 2021, הלהקה ביצעה את הסינגל שלה "To the Island" בתוכנית "The Late Show" של CBS עם סטיבן קולברט. ב-2 בדצמבר 2021, הלהקה הודיעה שתצא לסיבוב הופעות באוסטרליה ב-2022, עם 6 הופעות ברחבי היבשת, כולל הרכב הבלוזפסט לשנת 2022.[53] ב-24 ביוני 2022, הלהקה ניגנה בפסטיבל גלסטונברי.[54][55]

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבת שירים והשפעות מוזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככותב השירים העיקרי של הלהקה, ניל פין תמיד נתן את הטון לסאונד של הלהקה. באתר AllMusic נכתב כי פין "הוכיח בעקביות את הכישרון שלו ליצור שירים באיכות גבוהה המשלבים מנגינות שאין לעמוד בפניהן עם פירוט לירי מוקפד".[56] אחיו של ניל, טים היה השפעה מוזיקלית מוקדמת וחשובה. ניל ראה לראשונה את טים מנגן עם "Split Enz" ב-1972, ואמר "הביצוע הזה והשירים הראשונים האלה עשו עלי רושם מתמשך".[57] אמו הייתה השפעה מוזיקלית משמעותית נוספת, עודדה אותו להאזין למגוון ז'אנרים, כולל מוזיקת עממית אירית ומוזיקת מאורי. היא הייתה מנגנת בפסנתר במסיבות משפחתיות ומעודדת את ניל וטים ללוות אותה.

עטיפות אלבומים, תלבושות ועיצוב תפאורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיסט ניק סימור, שהוא גם אמן, עיצב או שותף לעיצוב כל עטיפות האלבומים ויצירות הפנים של הלהקה. הוא גם עיצב כמה מהתלבושות שלבשה הלהקה, בעיקר אלה של עטיפת אלבום הבכורה של הלהקה – Crowded House. סימור שיתף פעולה עם פין והסטר בעיצוב התפאורה של כמה מהקליפים המוקדמים שלהם, כולל "Don't Dream It's Over" ו-"Better Be Home Soon". מאז שהלהקה התאחדה, סימור וחזר ועיצב את עטיפות האלבומים שלהם.[3]

רוב העטיפות לסינגלים של הלהקה לא עוצבו על ידי סימור. יצירת האמנות של "Pineapple Head" נוצרה על ידי Reg Mombassa מ-Mental As Anything. במשך ארבעת האלבומים הראשונים Mombassa Noel Crombie, שהיו המעצבים הראשיים של יצירות האמנות של Split Enz, סייעו לסימור ביצירת תפאורות ותלבושות. לקונצרטים של "Farewell to the World" קרומבי עיצב את התפאורה, בעוד מומבסה וסימור עיצבו חומרי קידום מכירות ויצירות אמנות.[58]

חברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים בהווה:

  • ניל פין – שירה מובילה, גיטרות, קלידים, כלי הקשה (1985–1996, 2006–2011, 2016, 2020–הווה)
  • ניק סימור – בס, קולות רקע, קלידים (1985–1996, 2006–2011, 2016, 2020–הווה)
  • מיטשל פרום – מקלדת (2020–הווה)
  • ליאם פין – גיטרות, תופים, קולות רקע (2020–הווה; חבר סיבוב הופעות 2007–2008)
  • אלרוי פין – תופים, קולות רקע, גיטרות, קלידים (2020–הווה; חבר סיבוב הופעות 2008, 2016)

חברים לשעבר:

  • קרייג הופר – גיטרות, קולות רקע (1985)
  • פול הסטר – תופים, כלי הקשה, קלידים, רקע ושירה מובילה (1985–1994, 1996; נפטר ב-2005)
  • טים פין – שירה מובילה וליווי, קלידים, גיטרות (1990–1991; אורח חי 1996, 2016)
  • פיטר ג'ונס – תופים (1994–1996; נפטר ב-2012)
  • מארק הארט – קלידים, גיטרה, קולות רקע (1992–1996, 2007–2011, 2016; חבר סיבוב הופעות 1989–1992)
  • מאט שרוד – תופים, כלי הקשה, שירה רקע (2007–2011, 2016)

מוזיקאים לשעבר בסיבוב הופעות:

  • גיל סיביל – מקלדות (1986)
  • מיפי סמית' – מקלדות (1986)
  • אדי ריינר – מקלדות (1987 ו-1988)
  • מייק גאב – מקלדות (1988)
  • וולי אינגרם – תופים (1994)
  • ז'ול בואן – מקלדות (1994–1996)
  • דייוויד ליין – גיטרות, קלידים, שירה רקע (2007)
  • דון מקגלשאן – גיטרות, קלידים, מנדולינה, אופון, שירה (2008)

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1986: Crowded House
  • 1988: Temple of Low Men
  • 1991: Woodface
  • 1993: Together Alone
  • 2007: Time on Earth
  • 2010: Intriguer
  • 2021: Dreamers Are Waiting

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Crowded House זכתה במספר פרסים לאומיים ובין-לאומיים. באוסטרליה, זכתה הלהקה ב-13 פרסי ARIA מתוך 36 מועמדויות, כולל הכישרון החדש הטוב ביותר ב-1987.[20] רוב הזכיות שלהם היו עבור שני האלבומים הראשונים שלהם, Crowded House ו-Temple of Low Men‏.[20] הם זכו בשמונה פרסי APRA מתוך אחת עשרה מועמדויות והיו מועמדים ל-The New Zealand Silver Scroll עבור "Don't Stop Now" בשנת 2007.[59]‏ "Don't Dream It's Over" נבחר לשיר השביעי הטוב ביותר באוסטרליה בכל הזמנים בשנת 2001.

בשנת 1987, זכו בפרסי הווידאו קליפים של MTV לאמן החדש הטוב ביותר על שירם "Don't Dream It's Over", שהיה מועמד גם לשלושה פרסים נוספים.[21] בשנת 1994, הלהקה זכתה בקטגוריית הלהקה הבין-לאומית בטקס פרסי המוזיקה הבריטית.[60] בשנת 2009, "Don't Dream It's Over" דורג במקום החמישים ב-Triple J Hottest 100 של כל הזמנים, שנבחר על ידי הציבור האוסטרלי.[61]

בנובמבר 2016 נכנסה להקת Crowded House להיכל התהילה של ARIA, לאחר 30 שנה מהקמתם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטלים:
פורטל מוזיקה
פורטל אוסטרליה
  • Dix, John (2005). Stranded in Paradise: New Zealand Rock and Roll, 1955 to the Modern Era (Revised ed.). Auckland, New Zealand: Penguin Books. ISBN 0-14-301953-8.[62]
  • Doole, Kerry; Twomey, Chris (1996). Crowded House: Private Universe. London, UK: Omnibus Press. ISBN 0-7119-4816-X.[63]
  • Bourke, Chris (1997). Crowded House: Something So Strong. South Melbourne, Victoria: Macmillan. ISBN 0-7329-0886-8.
  • Chunn, Mike, Stranger Than Fiction: The Life and Times of Split Enz, GP Publications, 1992. מסת"ב 1-86956-050-7
  • Chunn, Mike, Stranger Than Fiction: The Life and Times of Split Enz, (revised, ebook edition), Hurricane Press, 2013. מסת"ב 978-0-9922556-3-3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Crowded House בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Strewth – Crowded House an Aussie band, says Finn". The New Zealand Herald. 23 באוקטובר 2006. נבדק ב-29 ביוני 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 McFarlane (1999)
  3. ^ 1 2 3 4 5 "Neil Finn and Nick Seymour" (אורכב 17.08.2011 בארכיון Wayback Machine) Australian Broadcasting Corporation – 16 July 2007
  4. ^ 1 2 3 4 5 Kent, David (1993). Australian Chart Book 1970–1992. St Ives, New South Wales: Australian Chart Book Ltd. ISBN 0-646-11917-6. (NOTE: Used for Australian Singles and Albums charts from 1974 until ARIA created their own charts in mid-1988. In 1992, Kent back calculated chart positions for 1970–1974)
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 "Discography Crowded House" australiancharts.com
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 "Discography Crowded House" charts.org.nz
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Crowded House, באתר AllMusic
  8. ^ 1 2 3 4 Crowded House, באתר AllMusic
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Bourke (1997)
  10. ^ "Artists > Crowded House" Official Charts
  11. ^ 1 2 Hunkin, Joanna (3 במאי 2007). "Finn 'sick' of PM grabbing music glory". The New Zealand Herald. נבדק ב-26 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 3 Farewell to the World (Media notes). Crowded House. Parlophone. 2006.{{cite AV media notes}}: תחזוקה - ציטוט: others in cite AV media (notes) (link)
  13. ^ 1 2 3 Bernard Zuel, Nassim Khadem, Patrick Donovan, James Button "Farewell to the clown prince" The Sydney Morning Herald – 29 March 2005
  14. ^ "Crowded House reunite for 2020 UK tour". UNCUT (באנגלית בריטית). 2019-12-09. נבדק ב-2020-03-18.
  15. ^ "Crowded House to enter ARIA Hall Of Fame". – AAP. Sydney Morning Herald. 5 בספטמבר 2016. נבדק ב-5 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Ferris, Rina; Brennan, Kristyn; Davies, Ferris (22 ביולי 2010). "ARIA #1 Chart Awards Are a Family Affair!" (PDF). Australian Recording Industry Association. נבדק ב-28 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Nimmervoll, Ed, "Crowded House". HowlSpace – The Living History of Our Music (Ed Nimmervoll). Archived from the original on 27 July 2012. Retrieved 22 January 2014.
  18. ^ Chris Bourke (2014). Crowded House: Something So Strong. Pan Macmillan Australia. p. 128. ISBN 978-1-76008-174-4.
  19. ^ "Top Singles – Volume 46, No. 4, May 02 1987" (אורכב 19.10.2012 בארכיון Wayback Machine) Library and Archives Canada
  20. ^ 1 2 3 "Artist: Crowded House". ARIA. אורכב מ-המקור ב-26 ביולי 2011. נבדק ב-13 בדצמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ 1 2 "MTV Music Video Awards 1987" MTV – NOTE: Click on "winners" tab
  22. ^ "Music used in New Zealand Television Commercials: T" Christchurch City Libraries Note: Scroll down to "Tourism New Zealand"
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 "Official Charts – Crowded House" Official Charts
  24. ^ Roberts, David (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). London, UK: Guinness. ISBN 1-904994-10-5.
  25. ^ "Discography Crowded House" norwegiancharts.com
  26. ^ "Discography Crowded House" swedishcharts.com
  27. ^ "Discografie Crowded House" dutchcharts.nl
  28. ^ "Crowded House Discography" (אורכב 01.03.2011 בארכיון Wayback Machine) amws.com.au – 12 January 1994
  29. ^ Green, Peter & Post, Liz "Timeline – The Crowded House Refresher Course" frenz.com
  30. ^ Crowded House, באתר AllMusic
  31. ^ "The Wiggles: Yummy Yummy (Video 1994)". IMDb.
  32. ^ Holmgren, Magnus. "Paul Hester". Australian Rock Database. אורכב מ-המקור ב-5 בדצמבר 2003. נבדק ב-5 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "She Will Have Her Way – The Songs Of Tim & Neil Finn (Album)" charts.org.nz
  34. ^ Button, James "The show goes on in memory of Hester" The Age – 30 March 2005
  35. ^ "About Crowded House" concordmusicgroup.com
  36. ^ Thompson, Jody "Crowded House Return With New Album Intriguer" (אורכב 28.07.2011 בארכיון Wayback Machine) spinnermusic.co.uk – 21 April 2010
  37. ^ "Crowded House's Top Hits and Fan Favorites Gathered for 'The Very Very Best Of Crowded House,' to be Released 26 October by Capitol/EMI" PR Newswire – 1 September 2010
  38. ^ Kara, "He Will Have His Way: The Songs of Tim & Neil Finn – out 12 November" (אורכב 17.07.2011 בארכיון Wayback Machine) The Sound From Way Out – 26 October 2010
  39. ^ Reid, Poppy "They Will Have Their Way national tour" themusicnetwork.com – 5 July 2011
  40. ^ "Crowded House Setlist". setlist.fm (באנגלית). 27 בפברואר 2011. נבדק ב-2019-06-27. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ "Crowded House drummer dies" Sky News Australia – 19 May 2012
  42. ^ William, Helen "Charity single Help Is Coming for Syrian refugees to have VAT waived as celebrities rally for help" Mirror 11 September 2015
  43. ^ "Neil Finn confirms Crowded House reissues for 2016".
  44. ^ Spring, Alexandra "Crowded House review: What a glorious night to be alive on the planet" The Guardian – 24 November 2016
  45. ^ "Fleetwood Mac to Tour With Neil Finn, Mike Campbell as Lindsey Buckingham's Replacements (EXCLUSIVE)". www.msn.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-04-17.
  46. ^ "Crowded House & Dave Matthews Band Top "Best Ever" First Bluesfest 2020 Lineup Announcement". MusicFeeds. 13 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ "MarkHart / Twitter". Twitter.
  48. ^ "Neil Finn allegedly kicked out Mark Hart ahead of Crowded House reunion". Stuff.co.nz. Stuff Limited. 19 באוגוסט 2019. נבדק ב-30 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ "Neil Finn tells us all about Crowded House's first new music in a decade". ABC. 29 באוקטובר 2020. נבדק ב-29 באוקטובר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ "Crowded House Announce Details For First New Album In Over A Decade". theMusic.com.au. Handshake Media.
  51. ^ Martin, Josh (17 בפברואר 2021). "Crowded House announce their first new album in a decade, share single 'To The Island'". NME Australia. BandLab Technologies. נבדק ב-18 בפברואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ Goodall, Hamish (28 באוקטובר 2020). "Crowded House release first new song in a decade and announce tour plans". 7 News. Seven Network. נבדק ב-18 בפברואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ Condon, Dan (2 בדצמבר 2021). "Crowded House announce 2022 Australian tour". Double J (באנגלית). נבדק ב-8 בדצמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ "Neil Finn's grandson 'steals show' after joining Crowded House Glastonbury set". Independent.co.uk. 24 ביוני 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ "Billie Eilish protests US abortion ruling at Glastonbury". BBC News. 25 ביוני 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ Crowded House, באתר AllMusic
  57. ^ "Neil Finn > Biography" (אורכב 21.02.2011 בארכיון Wayback Machine) Mushroom Music Publishing
  58. ^ Crowded House, Farewell to the World concert film end credits, released December 1996.
  59. ^ "APRA Silver Scroll Awards 2007" (אורכב 03.04.2012 בארכיון Wayback Machine) Amplifier Magazine – 19 July 2007
  60. ^ "The BRIT Awards 1994". British Phonographic Industry. אורכב מ-המקור ב-25 במאי 2007. נבדק ב-7 באוגוסט 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  61. ^ "Hottest 100 of All Time" ABC
  62. ^ "Stranded in paradise : New Zealand rock and roll, 1955 to the modern era / John Dix"(הקישור אינו פעיל, July 2020) National Library of New Zealand
  63. ^ "Crowded House : private universe / Kerry Doole and Chris Twomey"(הקישור אינו פעיל, July 2020) National Library of New Zealand

קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית קטגוריה:להקות רוק אוסטרליות

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Crowded_House&oldid=36883574"