קרון מתים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרון מתים
קרון מתים של היצרנית קאדילק, הנושא את ארונו של נשיא ארצות הברית לשעבר רונלד רייגן. וושינגטון די סי, ארצות הברית
קרון מתים של היצרנית קאדילק, הנושא את ארונו של נשיא ארצות הברית לשעבר רונלד רייגן. וושינגטון די סי, ארצות הברית
מאפיינים כלליים
נקרא גם מכונית לוויות
סיווג מכונית

קרון מתים היא מכונית לוויות המותאמת להנעה ושינוע של ארונות מתים. נהוג להשתמש במכוניות אלה לשינוע המתים ממקום הימצאם (מקום המוות, בית חולים או אגף נתיחה שלאחר המוות) אל מקום קבורתם או שרפתם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרון המתים התפתח לראשונה ככל הנראה בימי הביניים, כאשר הובלת המתים בארון שכזה לקבורה הייתה פריווילגיה יוצאת דופן. עם השנים החל הדבר להיות נגיש יותר, וכך התפתח המנהג של הסעת המתים למקום הקבורה בעזרת הקרון (בעיקר בנצרות, אך גם ביהדות). קרון המתים היה במקור קופסת עץ או מתכת, שעמדה על שלושה או ארבעה גלגלים. לקופסה חוברו "דוקרנים" רבים ששימשו להחזקת נרות או לפידים. הדוקרנים דמו מאוד לשיניים של משדדה, ועל כן נקרא אז במילה הלטינית herpex, שמשמעותה "זוועה". בתחילה היו בני המשפחה והקרובים שסחבו וגררו את הקרון אל עבר מקום הקבורה, אך משנת 1650 בערך[1] החל הארון להיות מקושט ויוקרתי יותר, ובכך גם כבד יותר, ועם הזמן החלו מארגני הלוויה להשתמש בסוסים לשינוע הקרון. בראשית המאה העשרים הוצג לראשונה קרון מתים ממונע[2]. משנת 1907 החל קרון המתים הממונע להיות מקובל יותר, אך עדיין לא נפוץ עקב מחירו היקר. רק בשנות ה-20 המאוחרות החל שימוש רחב בקרון מתים העובד על מנוע בעירה פנימית. מאז כניסתם של קרונות המתים הממונעים לשוק, החלו להיווצר דגמים ייחודיים שכיום כמעט שאין דגמים שלא נראים ככה[3]: לרוב מכסה המנוע, "הפרונט", הוא ארוך ודק, והבגאז' של הקרון הוא ארוך מאוד. פנים המכונית ריק מלבד כיסא הנהג, וישנם כמה "תופסנים" על קירות המכונית המאפשרים לכידה של ארון הקבורה ובכך למנוע ממנו להטלטל.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרון מתים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tenebrae Hearse, Catholic Encyclopedia Volume 7
  2. ^ How Hearses Work, HowStuffWorks, ‏2009-03-30 (באנגלית)
  3. ^ Justin Nobel, A history of hearses, plus the tale of the man who set Elvis’s hearse on fire, Digital Dying, ‏2012-03-03 (באנגלית)