סטיב רייך
 | |
| לידה |
3 באוקטובר 1936 (בן 87) ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| שם לידה |
Stephen Michael Reich |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1963 |
| מקום לימודים |
קולג' מילס, בית הספר ג'וליארד, אוניברסיטת קורנל |
| סוגה |
מינימליזם |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| חברת תקליטים |
דויטשה גרמופון, ECM |
| בן או בת זוג |
Beryl Korot |
| פרסים והוקרה |
|
|
stevereich | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
סטיב מייקל רייך (באנגלית: Steve Michael Reich; נהגה: רייש; נולד ב-3 באוקטובר 1936) הוא מלחין יהודי-אמריקאי, חתן פרס פוליצר למוזיקה לשנת 2009.[1]
רייך נודע כאחד מחלוצי המינימליזם, אם כי הוא מתרחק בהתמדה מן הסגנון המינימליסטי הצרוף. הוא פיתח מספר רעיונות קומפוזיציוניים שהשפעתם רבה, בהם שימוש בלולאות סרט מגנטי ליצירת אפקט פייזינג (Phasing) (כמו ביצירותיו הראשונות, "יירד גשם", ו"שייצא החוצה"); ושימוש בתהליכים ליצירה וחקר של תפיסות מוזיקליות ("מוזיקת מטוטלת", "ארבעה עוגבים"). יצירות אלה, המאופיינות בשימוש בתבניות חוזרות ונשנות, השפיעו משמעותית על המוזיקה האמריקאית העכשווית ועל המוזיקה העכשווית בכללותה; העיתון "הגרדיאן" מתאר את סטיב רייך כאחד המלחינים המעטים אשר "השפיעו על התפתחות המוזיקה."
ראשית חייו ועבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רייך נולד בניו יורק, אך שנות ילדותו עברו לסירוגין בין הורים גרושים בניו יורק ובקליפורניה. כילד למד פסנתר, ולדבריו, היצירות ששמע אז היו "חביבות המעמד הבינוני", ללא כל חשיפה למוזיקה שנכתבה לפני 1750 או אחרי 1900. בגיל 14 התחיל ללמוד מוזיקה ברצינות, לאחר ששמע מוזיקה מתקופת הבארוק ולפניה, לצד מוזיקה של המאה ה-20, והחל ללמוד תיפוף אצל רולנד קוהלוף במטרה לנגן ג'אז. הוא למד באוניברסיטת קורנל, שם השתתף גם בכמה קורסים במוזיקה, אך סיים בתואר ראשון בפילוסופיה (עבודת הגמר של רייך לתואר הראשון הייתה על לודוויג ויטגנשטיין; מאוחר יותר ישלב טקסט של הפילוסוף במוזיקה של "משלי" (1990) ו"אתה הנך" (וריאציות) (2004).)
בשנה שלאחר קבלת התואר למד קומפוזיציה באופן פרטי אצל הול אוברטון. אחר כך נרשם לג'וליארד, שם למד אצל ויליאם ברגסמה ווינסנט פרסיקטי (מ-1958 עד 1961). הוא המשיך במילס קולג' באוקלנד, קליפורניה, שם למד אצל המלחין לוצ'אנו בריו,[2] שבהנחייתו חיבר יצירת סטודנט לתזמורת כלי קשת, ואצל המלחין דריוס מיו (1961 - 1963). את לימודיו שם סיים עם תואר מוסמך בהלחנה.
מוזיקה מעובדת ומינימליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיחותיו המוקדמות של רייך להלחנה כללו התנסות בחיבור בשיטת שנים-עשר הטונים, אך הוא מצא שההיבטים הריתמיים של השורה הדודקפונית מעניינים אותו יותר מן ההיבטים המלודיים. רייך גם חיבר מוזיקה לסרטיו של רוברט נלסון, "The Plastic Haircut" ו-"Oh Dem Watermelons".
בהמשך הושפע רייך ממינימליסט אחר, טרי ריילי. יצירתו האליאטורית של ריילי "בדו", במבנה חופשי ורופף, משלבת תבניות מוזיקליות פשוטות, מאוזנות במפעם, ליצירת שלמות לכידה, משתנה לאיטה. רייך אימץ את הגישה הזו לחיבור יצירתו הגדולה הראשונה, "יירד גשם". היצירה, שנכתבה בשנת 1965, בנויה מהקלטות של דרשה על קץ העולם של המטיף האפרו-אמריקאי האח וולטר. רייך השתמש בטכניקת הטייפ המוקדמת שלו והעביר את הדרשה ללולאות טייפ רבות, משתלבות ומתרחקות לסירוגין, כשקטעים מן הדרשה חתוכים וערוכים מחדש.
"שייצא החוצה" (1966) בנויה באופן דומה. שורת דיבור יחידה שאמר ניצול פצוע מהפגנת גזע עוברת טיפול ועריכה. הניצול, שהוכה, דקר חבורה על גופו כדי לשכנע את המשטרה באמיתות המכות שקיבל. בשורה המדוברת מופיעות המילים "שייצא החוצה הדם מהמכה בשביל שיראו." רייך הקליט את הקטע "שייצא החוצה בשביל שיראו" על שני ערוצים, המושמעים בתחילה באוניסונו (בקול אחד). עד מהרה מתגלה אי-תיאום בזמנים ביניהם; הפער מתרחב והולך עד שהוא הופך להדהוד. אז מתפצלים שני הקולות לארבעה, החוזרים על עצמם שוב ושוב, אחר כך לשמונה, וכך הם ממשיכים להתפצל עד שהמילים עצמן אינן מובנות עוד והמאזין נשאר רק עם דפוסי דיבור ריתמיים וטונאליים.
היצירה בת 11 הדקות היא דוגמה למוזיקה מעובדת. כך גם "מוזיקת מטוטלת" מ-1968, המורכבת מן הצליל של מיקרופונים אחדים, המיטלטלים מעל הרמקולים שהם מחוברים להם ובכך מפיקים משוב (מוזיקת מטוטלת הוקלטה על ידי להקת סוניק יות' בשלהי שנות ה-90).
שנות ה-70'[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירתו של רייך, "ארבעה עוגבים" התבססה על יצירה משנת 1967, "צליל בהילוך איטי", שלא בוצעה מעולם והייתה בבחינת יצירת אבטיפוס. הרעיון של האטת צליל מוקלט עד שהוא מתארך פי כמה ממשכו המקורי, בלי לשנות גובה או גוון, בא לביטוי בנגינת מאראקאס (מאראקה הוא כלי הקשה לטיני עשוי דלעת או דמוי-דלעת) במפעם שמיניות מהיר, על רקע ארבעה עוגבים, המדגישים שמיניות מסוימות. היצירה עוסקת אם כן בתמורה ובחזרה ריתמית. היא ייחודית בהקשר של יצירותיו האחרות של רייך בהיותה קווית בניגוד למחזורית, כמו יצירותיו המוקדמות. "ארבעה עוגבים, בוצעה כחלק מתוכנית קונצרט של התזמורת הסימפונית של בוסטון והייתה היצירה הראשונה של רייך שבוצעה במסגרת מסורתית רחבת ממדים.
"תיפוף" (1971), יצירה בת 90 דקות להרכב של 9 כלי הקשה בצירוף קולות נשים ופיקולו, ציינה שלב חדש בקריירה של רייך ואת ראשית השינוי במיקוד, לכיוון יצירה וביצוע עם הרכב נגנים. "תיפוף" נכתבה זמן קצר לאחר שובו ממסע בן חמישה שבועות ללימודי מוזיקה בגאנה. כמו כן למד רייך גאמלן באלינזי בסיאטל. בערך בתקופה זו הקים את האנסמבל שלו, "סטיב רייך ונגנים", שיהיה ההרכב היחיד לפרש את יצירותיו למשך שנים רבות; הקבוצה ממשיכה לבצע כיום, עם רבים מחבריה המקוריים.
אחרי "תיפוף" התקדם רייך לכתיבת יצירות משוכללות יותר. הוא בחן תהליכים מוזיקליים אחרים, כגון אוגמנטציה (ההארכה בזמן של פסוקים ומקטעים מלודיים). במהלך תקופה זו כתב יצירות כמו "מוזיקה לכלי פטיש-עץ, קולות ועוגב" (1973) ו"שישה פסנתרים" (1973).
בשנת 1974 התחיל רייך לכתוב מה שרבים מכנים יצירתו הראשונית, "מוזיקה ל-18 כלים". ביצירה הזו מופיעים רעיונות חדשים רבים, אם כי היא חוזרת ליצירות קודמות. היצירה בנויה סביב מחזור של אחד-עשר אקורדים המוצגים בראשיתה, שבהמשכו קטע קטן של מוזיקה סביב כל אקורד בנפרד, ולבסוף חזרה למחזור המקורי. הפרקים מכונים, כיאות, "פעימות", "פרק 1 - 11" ו"פעימות". היה זה הניסיון הראשון של רייך בכתיבה להרכבים גדולים יותר, ותוספת הנגנים הביאה לצמיחה באפקטים הפסיכו-אקוסטיים, שריתקו את רייך. הוא גילה, שברצונו "לחקור את הרעיון הזה לעומק". רייך ציין, שהיצירה המסוימת הזאת הכילה יותר תנועה הרמונית בחמש הדקות הראשונות מכל יצירה אחרת שכתב. היה זה התקליט הראשון ב"סדרה החדשה" של תקליטי ECM.
רייך אכן חקר את הרעיונות הללו לעומק ביצירותיו מוזיקה לאנסמבל גדול" (1978) ו"שמיניה" (1979). בשתי היצירות הללו ערך רייך ניסויים ב"נשימה האנושית כמדד למשל מוזיקלי... האקורדים שמנגנות החצוצרות כתובים כך, שאפשר יהיה להשמיעם בנשימה נינוחה אחת" (הערות שוליים ל"מוזיקה לאנסמבל גדול"). קולות אדם הם חלק מלוח הצבעים של "מוזיקה לאנסמבל גדול", אבל הקולות יוצרים פשוט חלק מן המרקם (כמו ב"תיפוף"), בשירת הברות חסרות פשר. ב"שמיניה" וביצירתו התזמורתית הראשונה "וריאציות לכלי נשיפה מעץ, כלי קשת וכלי מקלדת" (גם היא מ-1979), גילתה המוזיקה של רייך השפעה של מזמורים תנ"כיים, שרייך למד בישראל משנת 1977. מכאן ואילך גברה והלכה חשיבות המילים המושרות במוזיקה של רייך.
בסוף שנות ה-70' הוציא רייך לאור ספר בשם "כתבים בנושא המוזיקה", המכיל מאמרים על הפילוסופיה, האסתטיקה והמיזמים המוזיקליים שלו, שנכתבו בין 1963 ל-1974. בשנת 2002 יצא קובץ מאמרים מעודכן.
שנות ה-80'[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיקה של רייך לבשה אופי קודר יותר בשנות ה-80', עם הצגת נושאים פוליטיים לצד נושאים ממורשתו היהודית. "תהילים" (1981) היא הראשונה ביצירותיו של רייך, שמקורן ברקע היהודי שלו. היצירה כתובה בארבעה פרקים לקולות נשים והרכב אינסטרומנטלי מגוון, לפסוקים ממזמורי תהילים. יצירה זו שונה מיצירותיו הקודמות של רייך במבנה הצורני שלה; פסוקי המוזיקה באורך שורות אחדות מביאים יסוד חשוב של מלודיה ליצירה, בניגוד לקיטוע שאפיין את יצירותיו עד אז. גם השימוש בקונטרפונקט פורמלי ובהרמוניה פונקציונלית מנוגד ליצירות המינימליסטיות, בעלות המבנה הרופף, שנכתבו קודם לכן.
"רכבות אחרות" (באנגלית Different Trains) היא יצירה שנכתבה על ידי המלחין בשנת 1988, ועוסקת בזיכרון השואה. היצירה בעלת שלושה פרקים נכתבה עבור רביעיית מיתרים וקלטת שמע. היצירה מורכבת מארבע שכבות סאונד מקבילות: נגינה חיה או מוקלטת של רביעיית מיתרים, פסקול של הרביעייה, צלילי רכבות וסירנות, קטעי דיבור.
כיוונים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באופרה "המערה", שכתב רייך בשנת 1993 עם אשתו, אמנית הווידאו בריל קורוט, הוא בוחן את שורשי היהדות, הנצרות והאסלאם באמצעות מילים של ישראלים, פלסטינים ואמריקאים, שההרכב חוזר עליהן כהד במוזיקה. היצירה, לכלי הקשה, קולות וכלי מיתר, היא תעודה מוזיקלית הקרויה על שם מערת המכפלה בחברון.
בשנת 1995 העלה רייך יצירה בשם "חיי עיר" (City Life) - יצירה בת 24 דקות אשר מבוססת על צלילי היום-יום מהעיר ניו יורק וכוללת שימוש בדוגמי צלילים המשמיעים צלילים כגון צפירות של כלי רכב, רעש בלמים, אזעקות של מכוניות, טריקות דלת ושקשוק הרכבת התחתית.
ב"רביעייה משולשת" (1998) ניכרות, לדברי רייך, השפעות רביעיות המיתרים של בארטוק ושניטקה. ממשיכות את הסדרה "תבניות מחול" (2002), "קונטרפונקט לצ'לו" (2003) ושורת יצירות הסובבות על וריאציות.
מאוחר יותר העלה רייך את יצירתו "חלום דניאל", המבוססת על פסוקי ארמית מספר דניאל. היצירה נכתבה לזכר העיתונאי והכנר היהודי-אמריקאי דניאל פרל, שנרצח על ידי מחבלים.
לרגל יום הולדתו ה-70 ערך סטיב רייך מסע דילוגים בין מרכזי מוזיקה חשובים ברחבי העולם. בין השאר נחת בישראל בחודש מרץ 2007 וקיים במהלך ביקורו סדנאות, הרצאות וכיתות אמן בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה שבאוניברסיטת תל אביב. שיאו של הביקור היה קונצרט חגיגי בנוכחותו במוזיאון תל אביב, שבמהלכו סטודנטים מצטיינים ביצעו מיצירותיו. כמו כן נוגנה יצירה של המלחין הישראלי אבנר חנני. היה זה ביקורו השני של רייך בישראל, לאחר ביקור באוקטובר 1986.[3]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של סטיב רייך (באנגלית)
סטיב רייך, ברשת החברתית פייסבוק
סטיב רייך, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
סטיב רייך, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
סטיב רייך, באתר AllMovie (באנגלית)
סטיב רייך, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
סטיב רייך, באתר ספוטיפיי
סטיב רייך, באתר Last.fm (באנגלית)- סטיב רייך, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
סטיב רייך, באתר AllMusic (באנגלית)
סטיב רייך, באתר MusicBrainz (באנגלית)
סטיב רייך, באתר Discogs (באנגלית)- סטיב רייך, באתר Genius
סטיב רייך, באתר בילבורד (באנגלית)- סטיב רייך, עונת התרבות בירושלים, מאי 2011(הקישור אינו פעיל)
- אלכסיס פטרידיס, הגרדיאן, סטיב רייך בעקבות "רדיוהד", באתר הארץ, 14 במרץ 2013
- חנה ידור, פגישה עם סטיב רייך, מעריב, 15 באוקטובר 1986
- סטיב רייך, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מרב יודילוביץ', זוכי הפוליצר: אליזבת סטראוט וסטיב רייך, באתר ynet, 20 באפריל 2009
- ^ פול גריפיתס, הערך "סטיב רייך" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
- ^ חנה ידור, מעריב, 15 באוקטובר 1986