מקדש השינטו באיצוקושימה

מקדש השינטו באיצוקושימה
厳島神社

הטוריאי של המקדש באיצוקושימה בגאות ובשפל
הטוריאי של המקדש באיצוקושימה בגאות ובשפל
הטוריאי של המקדש באיצוקושימה בגאות ובשפל
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1996, לפי קריטריונים 1, 2, 4, 6
שטח האתר 431.2 הקטאר (אתר מורשת עולמית) עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
סוג איצ'ינומיה, Itsukushima shrine עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת 広島県廿日市市宮島町1-1, 1-1 Miyajima-chō, Hatsukaichi-shi, Hiroshima-ken, 739-0588 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום Hatsukaichi עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה יפן עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים Saeki no Kuramoto עריכת הנתון בוויקינתונים
מפעיל Itsukushima kannushi family עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–593
תאריך פתיחה רשמי 593 עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי שינדן-זוקורי עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
שטח 431.2 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 34°17′45″N 132°19′11″E / 34.295833333333°N 132.31972222222°E / 34.295833333333; 132.31972222222
www.itsukushimajinja.jp
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מקדש השינטו באיצוקושימהיפנית: 厳島神社) הוא מקדש על האי איצוקושימה בים הפנימי סטו, מערבית להירושימה במערב יפן. המקדש שנודע בזכות הטוריאי ה"צף" שממוקם בחזיתו הוא אחד המראות המוכרים ביפן והוא מוכרז כאתר מורשת עולמית מאז 1996.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמה תלויים במקדש

הר מיסן שגובהו 530 מטר השוכן באי איצוקושימה הוא ההר הגבוה באזור, ובשל כך נחשב המקום לקדוש מימים ימימה. מפאת קדושתו לא העזו תושבי האזור להציב את כף רגלם על האי והם סגדו לו מרחוק. המקדש הוקם לחופיו של האי ובשל קדושת הקרקע הוא ניצב על כלונסאות מעל למימי הים. כך גם הטוריאי המשמש לו ככניסה מכיוון הים ודרכו עברו הבאים אל המקדש בסירות.

סביר כי המקדש הראשון ניצב במקום מאז שנת 593 אך לקיומו ניתן אישוש רק בשנת 811, בראשית תקופת הייאן, כאשר הוא נודע כ"מקדש הקדוש במחוז אקי". עוד ידוע כי כהן השינטו סאקי קגהירו דיווח בשנת 1168 לחצר הקיסרית כי הקים מחדש את המבנה העיקרי של המקדש. נראה כי עבודות הבנייה מומנו על ידי השליט החזק ביותר ביפן במאה ה-12, טאירה נו קיומורי (平 清盛), וזאת כאות תודה על הצלחותיו הצבאיות והפוליטיות, ובשל אמונתו כי אלה באו לו מהאל של איצוקושימה המגן על משפחתו. המבנה עלה באש ב-1207 ונבנה מחדש לאחר שמונה שנים, אך שוב הושמד בשריפה ב-1223. הפעם התמשכה עבודת השיקום עד 1241, והמבנה המרכזי של המנזר הוא מתקופה זו. מאז נחשב המנזר לגדול מידי מכדי שניתן יהיה לשפצו בבת אחת, ולכן נערכו העבודות בכל פעם בחלק אחר שלו. במשך כל תקופת קמקורה ועד תקופת אשיקאגה היה המנזר נתון לחסותה של הממשלה הפאודלית.

פרוזדור מקורה (קאירו) בין מבני המקדש

בשל מיקומו של המנזר מעל הים ממש, הוא סבל מהצפות חוזרות ונשנות אך הוא שופץ בכל פעם בסיועם של בעלי השפעה וממון. הטוריאי הניצב בלב המפרץ, כ-150 מטר ממבנה המנזר, היה רגיש במיוחד להשפעות הים בשל מיקומו והוא שופץ ושוחזר פעמים רבות, ולאחרונה ב-1875. למתחם נוספו מבנים חדשים במשך השנים ובהם פגודה בת 5 קומות (גוג'ונוטו) ב-1507, פגודה דו קומתית ב-1523, וכן נבנה הונדן (קודש הקודשים של מקדש השינטו) ב-1556 ואחד נוסף ב-1587.

בשל מיקומו של האי במרכזו של הים הפנימי, הוא הפך למרכז כלכלי ומסחרי ולקראת סוף תקופת אשיקאגה במאה ה-16 התפתח במקום יישוב. מקדש בודהיסטי הוקם בסמוך לפסגתו של הר מיסן, דבר שהעצים את זרם המבקרים והעולים לרגל. התפתחויות אלה הביאו לכך שהאי איבד את מעמדו כאי קדוש השמור לפולחן ותו לא.

המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חביות סאקה שהובאו למקדש כתשורה

המקדש שוכן במפרץ קטן ורדוד על שטח שצורתו כשל אליפסה והמחובר אל מימי הים במצר ים קטן. אורכו של תא השטח הוא כ-200 מטר מדרום-מערב לצפון-מזרח, ורוחבו בין החוף וקצה המזח הקיצוני של המנזר כ-100 מטר. הטוריאי ניצב במרחק של 150 מטר מהמזח, בקצהו החיצוני של מצר הים ובגבול שבינו לבין הים הפתוח. מרחקו של הטוריאי מהחוף הקרוב ביותר הוא כ-70 מטר בעת הגאות, ולבאים מכיוון הים הפתוח נגלה נוף ייחודי של הטוריאי והמקדש על רקע הר מיסן שמאחוריהם. בעת שפל מתגלה קרקעיתם של המפרצון ומצר הים וניתן לגשת אל הטוריאי ברגל. בשעת גאות מסתירים המים את יסודותיו של הטוריאי, ועל כן הוא מתואר כ"צף" על המים.

המנזר מורכב מהמבנה העיקרי ("הונשה") והמבנים הסובבים אותו. אלה נוספו סביבו במשך מאות שנים וביניהם מקשרים פרוזדורים מקורים ("קאירו"). קו דמיוני נמתח מהטוריאי דרך הרציף ועד לצידו האחורי של המקדש, סמוך לחוף. לאורך קו זה ניצבים זה מאחורי זה המזח והרחבה הטקסית ("היראבוטאי") וארבעת אולמות ההונשה. מהרחבה הטקסית מובילים שני פרוזדורים מקורים לכיוון דרום-מערב וצפון-מזרח ומאפשרים גישה ליתר חלקיו של המנזר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזח בחזית ומאחוריו הרחבה הטקסית המובילה להונשה (המבנה המרכזי של המנזר)