חידוש מצוות התכלת

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פתילי ציצית תכלת קשורים לפי שיטת הגר"א

התכלת היא חלק מהותי בקיום מצוות ציצית אשר נזנח לאורך הדורות מסיבות היסטוריות. התורה מצווה על שימוש בפתיל צבוע בצבע התכלת בין חוטי הציצית הלבנים. צבע התכלת שימש גם לצביעת חלק מיריעות המשכן, פרוכתו, מסכיו, וכיסויי-כליו, וכן כאחד המרכיבים של כמה מבגדי הכהונה.

השימוש בתכלת לצביעת חוטי הציצית פסק עוד בתקופת הגאונים, ועמו נעלמו חלק מהמסורות הקשורות בנושא. החל מסוף המאה ה-19 נעשו כמה ניסיונות לשחזר את צבע התכלת המקורי, ויחד עם ניסיונות אלו החל פולמוס בשאלות מהו חילזון התכלת, והאם ניתן לחדש בימינו את צביעת פתיל התכלת בציצית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מצוות תכלת

על פי מצוות ציצית, יש להטיל בפינותיו של בגד בעל ארבע כנפות, ארבעה חוטים הקשורים יחד. חלק מחוטים אלו הוא לבן וחלק צריך להיות צבוע בצבע תכלת. צבע זה צריך להילקח מיצור ימי מסוים.

היעלמות התכלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציצית עם תכלת המופקת מארגמון קהה קוצים וקשורה על פי שיטת הגר"א

התכלת הייתה קיימת בתקופת המקרא ובתקופת בית שני.

קשיים בהשגת התכלת לציצית החלו כבר בתקופת האמוראים. בגמרא[1] מסופר על זוג תלמידי חכמים שניסו להבריח תכלת לבבל ונתפסו על ידי הפרסים. במדרש תנחומא נכתב ”אימתי? כשיהיה תכלת, ועכשו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז, מצוה בלבן” (מדרש תנחומא, שלח, פרשה טו)[2], אולם יש המפרשים שכוונת המדרש היא שהתכלת נשתכחה, ולא שנגנזה לגמרי[3].

הרב יצחק הלוי הרצוג שיער שהפסקה של צביעת תכלת לציצית אירעה בראשית תקופת הגאונים. בין הגורמים שהובילו להעלמות התכלת נמנו איסור שהטילו הקיסרים הרומיים והביזנטים על ייצור עצמאי של התכלת (על מנת להבטיח מונופול לשלטון בייצור התכלת היקר), איסור על שימוש בצבע בידי ההמון והכיבוש הערבי של ארץ ישראל, בשנת 638, שהחריב רבים מבתי הצביעה והוביל להתמעטות האוכלוסייה היהודית שגרה לאורך חוף הים התיכון ועסקה בדייג ובצביעה. גורם אחר שצוין היה פיתוח חומרי צבע חדשים וזולים יותר. החוקר זהר עמר חולק על הטענה שהכיבוש הערבי החריב את בתי הצביעה. לטענתו אין הוכחות לכך, והפקת הצבע מחלזונות בחופי ישראל ולבנון פסקה רק מאוחר יותר, במאות השמינית והתשיעית, ובאירופה במאה השלוש-עשרה[4]. בתקופתו של הרמב"ם כבר לא הייתה התכלת קיימת, עובדה המצוינת בכתביו.

קיימות מספר הערכות לגבי הסיבות והתאריכים של הפסקת תהליך הפקת התכלת שהביא במשך הזמן גם להעלמות המסורות הקשורות בנושא[5]. על פי העיקרון העולה מדברי המשנה: "התכלת איננה מעכבת את הלבן"[6], פסקו רוב הפוסקים כי מצוות ציצית מתקיימת גם בחוטי הלבן בלבד, בהיעדר תכלת, וכך נהוג זה מאות בשנים, אם כי יש שפסקו כי דברי המשנה אינם להלכה וקיום מצוות ציצית כאשר התכלת אינה מצויה הוא רק מדרבנן[7].

חידוש התכלת בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משלהי המאה ה-19 נעשו ניסיונות לחידוש מצוות התכלת והועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון על פי תיאורים שונים המצויים בדברי חז"ל והראשונים ובחינתם בין השאר בעזרת כלים מדעיים. יש שראו בחידוש התכלת אחד מסימני הגאולה[8].

השיטות המרכזיות הן של רבי גרשון חנוך הניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish)[9] ושל הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שזיהה אותו עם הסגולית דו-גונית (Janthina)[10]. זיהוי נוסף של החילזון עם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus) נדחה על ידי הרב הרצוג, אולם כיום רבים מהמדענים העוסקים בנושא קושרים בין התכלת למצוה וצבע ה'פּוּרְפּוּרָה' אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך[11].

מאז החל הרב ליינר לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז"ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה[12]. כיום, קיימות קבוצות הולכות וגדלות של שומרי מצוות המטילים פתיל תכלת בציציותיהם, רובם מצבע המופק מארגמון קהה קוצים ומיעוטם ההולכים בשיטת ראדזין[13].

שיטת האדמו"ר מראדזין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיונון הרוקחים

בלקסיקון העברי שלו הציע החוקר מיכאליס (Michaelis), לראות בדיונון את החילזון שממנו הפיקו בעבר את צבע התכלת. זאת על פי תיאור החילזון על ידי הרמב"ם בהלכות ציצית: "ודמו שחור כדיו"[14]. סברה זו הובאה אצל כמה חוקרים שבאו אחריו ונדחתה על הסף, בהם הרב משה לנדאו בספרו מערכי לשון, הרב לודוויג לוויזון בספרו זואולוגיה של תלמוד, והרב חנוך קאהוט בספרו ערוך השלם ועוד.

האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון העניך ליינר, אימץ דעה זו, ולביסוסה הקדיש שלושה ספרים: "שפוני טמוני חול", "פתיל תכלת" ו"עין התכלת". בין כתיבת הספר הראשון לשני הוא אף נסע לנאפולי שבאיטליה לראות את הדיונון כשהוא בחיים, ובשנת תרמ"ח (1888) החל בייצור פתילי התכלת מההפרשה השחורה המצויה בו. הכרזתו על 'גילוי התכלת מחדש' עוררה פולמוס, שבעקבותיו נכתבו כמה ספרים להפרכת הטענות לחידוש התכלת, בהם: ביטול הראשון למאמר שחובר על ידי הרב יוסף אליעזר מראדזין, תכלת מאי אלישה שחובר בידי הרב מרדכי בוכהלטר, פתיל תכלת שחובר על ידי הרב הלל משה מעשל גלבשטיין, בכמה תשובות בעניין התכלת בשו"ת ישועות מלכו לרבי ישראל יהושע מקוטנא ועוד.

עם זאת, תמיכה לעמדתו של האדמו"ר מראדזין הגיעה ממקום בלתי צפוי - חוקר המדרש אברהם עפשטיין במאמרו "החלזון והתכלת". במאמר זה, שהתפרסם בירחון "בית תלמוד", טען עפשטיין בהסתמך על מידע ביולוגי שגוי, לאמיתות זיהוי הדיונון כמקור לצבע התכלת. למעשה, השימוש בפתילים אלו לא התפשט בציבור הרחב, והצטמצם בעיקר בקרב חסידי האדמו"ר מראדזין וחלק מחסידי ברסלב.

בשנים שלאחר קום מדינת ישראל נעשו מאמצים רבים על ידי חסידי ראדזין, ניצולי השואה, לשחזר ולחדש את ייצור התכלת הרדזינאית, לאחר שייצורה פסק בימי השואה יחד עם השמדת רוב יהודי פולין ובתוכם בית אדמו"רי ראדזין. מן הבולטים במאמץ זה היה שלמה זלמן שרגאי, ראש העיר ירושלים, שאף כתב מאמרים וספרים על חסידות ראדזין בכלל ועל חידוש התכלת שלה בפרט. כיום פתילי "התכלת הרדזינאית" מיוצרים על ידי הרב יצחק אנגלרד (בנו של האדמו"ר הקודם מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלרד), בבני ברק. רבים מרבני ומנהיגי חסידות ברסלב בדור הקודם תמכו בלבישת פתיל התכלת המיוצר מהדיונון, בטענה כי רבי אברהם בן נחמן תמך בתכלת:[15] הרב שמואל שפירא, הרב אליהו חיים רוזין והרב בנימין זאב חשין (לפי אנשי ברסלב, הרב לוי יצחק בנדר, מנהיג ברסלב בדור הקודם, לא לבש תכלת בישראל אלא רק באומן, כי לא היה בטוח באמיתות התכלת ההיא).

סגולית - Janthina

הצעת הרב הרצוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל, למד בצעירותו באוניברסיטת לונדון, ובשנת 1913 כתב שם דוקטורט בנושא התכלת והארגמן. מטרתו העיקרית בעבודה זו הייתה לברר את מהותה של התכלת. בעבודה זו הציע הרב הרצוג חילזון אחר, הנקרא Janthina או סגולית דו-גונית בעברית של ימינו (אנ'). חילזון זה, אף על פי שלא הוזכר במקורות העתיקים, תואם, לדעתו, יותר לתיאור זה. רעיון זה לא היה חדש וכבר הוצע על ידי הבלשן גזניוס בלקסיקון העברי-ארמי שלו, שיצא לאור בשנת 1829 (גזניוס סבר, בטעות, שחילזון ה- Janthina משתייך למשפחת Murex, לכן הצעתו אינה חורגת מן הקו הכללי של החוקרים שקדמו לו).

בעבודת הדוקטור של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא התכלת והארגמן, נדחתה השערת הדיונון בשתי ידיים. בעקבות עיסוקו בנושא זה, ערך הרב הרצוג התכתבות עם חצרו של האדמו"ר מראדזין, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, בנו של האדמו"ר 'בעל התכלת', משם קיבל את מתכון הצביעה (שלימים שימש לשחזור ייצור התכלת הרדזינאית שאבד בשואה) ואת הפתילים הצבועים עצמם. בדיקות של פתילים אלו בשתי מעבדות כימיות (האחת בדרמשטט שבגרמניה בניהולו של פרופ' פרידלנדר והשנייה בבית גובלן שבפריז[16]) העלו שהצבע המופק מהדיונון אינו הצבע הטבעי שבהפרשותיו, אלא 'כחול פרוסי', צבע סינתטי הניתן להפקה ממגוון מקורות אחרים. הבדיקות שנערכו על ידי הכימאי ד"ר סידני אדלשטיין, שנים רבות לאחר מכן (ב-1964 וב-1972), הגיעו שוב לאותה המסקנה[17].

בתוכניתו של הרב הרצוג היה להוציא לאור ספר בעברית על התכלת והארגמן, אך בינתיים, בהיותו הרב הראשי לאירלנד, פרסם בהמשכים מעל דפי העיתון "ההד", בשנים תרצ"ב-צ"ה, מאמרים קצרים בנושא תחת הכותרת: "התכלת בישראל" (מאמרים אלה רוכזו אחר כך בידי הרב מנחם בורשטין בספרו "התכלת"). תוכנית זו לא יצאה לפועל, וגם לא ידוע על ניסיון כלשהו מצדו, בשלבים המאוחרים של חייו, להביא את "חידושו" לכלל מעשה. עבודת הדוקטור שלו פורסמה במקורה בשפה האנגלית בידי פרופ' אהוד שפנייר מאוניברסיטת חיפה בשנת 1987.

מגמות עכשוויות בזיהוי התכלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצאים ארכאולוגיים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט למצוות ציצית, ה"תכלת" - בתור צבעם של חוטים - מוזכרת במקרא, לא רק בהקשר של בגדי הכהונה ושל יריעות המשכן ושל פרוכתו ושל מסכיו ושל הכיסויים שנדרשו לכליו בזמן המסעות במדבר, אלא גם בתור צבע של בדי יוקרה (כפי שמובא בספר יחזקאל בספר ירמיהו ובמגילת אסתר).

לגבי ה"תכלת" המוזכרת במקרא בהקשר של בדים שאינם קשורים אל מצוות ציצית, אנליזות כימיות מתקדמות שנערכו בשנת 2011 בידי פרופ’ צבי קורן הראו כי, על פיסת אריג קטנה שנמצאה במצדה ושתוארכה כשייכת לימי המלך הורדוס (מסוף ימי הבית השני) - נצבע פס של תכלת טהורה – שהופקה מחלזונות ארגמון קהה קוצים [1]. עוד קודם לכן, בשנת 1950, מצאו בדואים חפצים וכלים עתיקים בעומק מערות ואדי מורבעת - השוכנות ברום מצוקי נחל דרגה בצפון מדבר יהודה, ואחד הממצאים שם היה פיסת אריג קדומה מלפני אלפי שנים - היחידה שנמצאה צבועה כולה בתכלת טהורה. בשנת 2013 התפרסם, כי באריג זה נמצאו חומרים הנמצאים רק בחילזון הארגמון קהה הקוצים. לפי דברי ד”ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות: "אני יכולה לומר בוודאות: מצאנו פיסת בד - בת אלפי שנים - הצבועה בגוון כחול ירקרק, שנצבעה על ידי חילזון הארגמון...הטכנולוגיה היא כזו, שחושפים את הצבע לשמש - ואז מתקבל צבע יותר כחלחל ופחות ירקרק" [2]. באותו פרסום גם צוין, כי במערות אלו נמצא גם בד הצבוע - הן בצבע התכלת (שהופק מארגמון קהה קוצים) - והן בצבע ה"אַרְגָּמָן" (של כנימה ארגמנית) המוזכר אף הוא במקרא בצמוד ל"תכלת".

הארגמון קהה הקוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונכיית ארגמון קהה קוצים
קונכיות ארגמונים מתקופת הברזל II (מאות 7-10 לפנה"ס) עם שאריות צבע קדום על כלי החרס המוצגים מימין
ערך מורחב – ארגמון קהה קוצים

כבר בשנת תקצ"ד (1834) זוהה החילזון ארגמון קהה קוצים כחלזון התכלת, במחקרו של פרופ' ביציאו. הרב הרצוג הביא בעבודתו את ההצעה ודחה אותה בעיקר מפני שלא הצליח להפיק ממנה צבע כחול[18].

מספר גורמים הביאו בשנות ה-60 כמה כימאים בישראל להתעניין בחקר התכלת. בשנת 1972, עזר ד"ר אדלשטיין להקים מרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, בראשות הביולוג הימי ד"ר אהוד שפנייר, שבמסגרתו נשלו מן הים חלזונות הארגמונים. במקביל פנו עורכי האנציקלופדיה התלמודית של מכון 'יד הרב הרצוג', שעסקו אז בכתיבת הערך 'חילזון', לכימאים, בהם ד"ר אדלשטיין וד"ר ישראל זיידרמן ממכון הסיבים בירושלים, לטפל בעבודת הדוקטור של הרב הרצוג שהייתה מונחת ככתב-יד. כניסתו של ד"ר זיידרמן לנושא הביאה לפרסום מאמרים רבים על ידו, באנגלית ובעברית, לפנייה לרבנים ולהקמת עמותה בשם 'קרן התכלת'. החל משנת תשמ"א (1981) החל הרב מנחם בורשטין, אז אברך צעיר בישיבת מרכז הרב, באיסוף מידע והדפסתו בתחום, ובסופו של דבר הקדיש את ימיו לנושא זה. הרב בורשטיין ערך וארגן סיורים לאזור חוף דור, ועודד גופים שונים, אנשי מחקר ודת לעסוק בכך, כשהוא תומך בזיהוי החילזון המקראי עם הארגמון. בשנת 1987, הוציא לאור את עבודתו של הרב הרצוג עם הקדמתו של ד"ר אדלשטין ובתוספת מאמרים ממספר חוקרים - שכולם כאחד מזהים את חלזונות הארגמון כמקור להפקת הארגמן והתכלת הקדומים. פרופ' אוטו אלסנר, ממכללת שנקר ברמת גן, אף הציע[19] כמה דרכים לקבלת גוון כחול טהור מן הנוזל המתמצה מן הבלוטה התת-זימית של חלזונות אלו - דבר שגילה בניסויו בחלזונות, שסופקו על ידי המרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה. אחת מהן היא חשיפת תמיסת הצבע לאור השמש במהלך הצביעה. חוסר ידיעה של אפשרות זו גרמה לפני כן למבוכה אצל כמה חוקרים בזיהוי חילזון הארגמון כמקור להפקת התכלת ולוויכוח על מהות גוון התכלת (האם הוא כחול טהור כמקובל בידי המסורת או סגול).

גילויו של פרופ' אלסנר זכה לתשומת לבו של הרב אליהו טבגר, שחקר את הנושא ובעקבות כך בשנת תשמ"ח (1988) החל לצבוע תכלת לציצית. מאמרו הראשון בשם "בחינות חדשות בעניין התכלת" פורסם מאוחר יותר בשנת תשנ"ב (1992) בכתב העת התורני 'מוריה'. בהמשך, בשנת 1992, הצטרפו אליו ד"ר ברוך סטרמן, ד"ר ארי גרינשפן ויואל גוברמן והוקמה אגודת "פתיל תכלת"[20], שמטרתה - יצור פתילי תכלת לציצית ופעילות הסברה בנושא[21]. חידוש זה הביא לשפע של פרסומים בנושא חקר התכלת – בעד ונגד, וביניהם יצוינו ספריהם של הרב מנחם אדלר קונטרס תכלת וארגמן (תשנ"ט – תגובה Oki חידוש התכלת), הרב שלמה טייטלבוים לולאות תכלת (תש"ס), והרב יהודה ראק עבד המלך (תש"ס).

צביעת התכלת באגודת "פתיל תכלת"

המחלוקת בעניין הארגמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למפעל פתיל תכלת בכפר אדומים

בשנת תשמ"ח זכתה הצעה זו לתשומת לבו של אברך צעיר אז, הרב אליהו טבגר, שהחל לצבוע תכלת לציצית.

כיום, יש לה מהלכים בקרב רבנים, חלקם דתיים לאומיים, כגון הרבנים דב ליאור, משה צוריאל, דוד חי הכהן, שלמה שפירא, צבי שכטר, יוסף צבי רימון, רא"ם הכהן, יואל קטן, יהושע שפירא צפניה דרורי, יעקב מדן, ברוך גיגי, משה ליכטנשטיין, ישראל אריאל, שמואל אריאל, זאב וייטמן, אליהו רחמים זייני[22], שבתי סבתו, אורי שרקי, אליעזר ולדמן, יואל בן נון, יובל שרלו, שמואל טל, אהרן הראל ודוד דודקביץ. כמו כן הרב יעקב אריאל כתב שמידת חסידות להטיל את תכלת הארגמון קהה קוצים, וכל אחד רשאי להטילה לפי חסידותו.

גם בקרב רבנים חרדים מצויה הטלת תכלת זו, ביניהם הרבנים מאיר מאזוז, שריה דבליצקי, זלמן נחמיה גולדברג, משה מרדכי פרבשטיין, משה מרדכי קארפ, יצחק ברנד, דב איסר הכהן קוק, יצחק שלמה זילברמן[23], חיים רבי ואליעזר שלמה שיק[24] אשר תומכים בנתינת תכלת זו בציציות ועושים כך בעצמם. הרב יצחק רצאבי והרב מאיר אליהו מטילים תכלת בטלית קטן בצנעה, וכך נהג גם הרב יעקב יוסף.

גם הרב חיים קנייבסקי, אשר בעצמו לא נהג להטיל תכלת זו בציציותיו, פסק שמי שבירר את הסוגיה והגיע למסקנה שלדעתו אכן זו היא התכלת של התורה, מחויב ללובשה.[25]

בשנת 1992 החל ייצור מסחרי של פתילי תכלת מארגמון קהה קוצים, נכון לשנת 2015 מיוצרות כ-20,000 ערכות בשנה ועשרות אלפי אנשים מטילים תכלת בציציותיהם[דרוש מקור]

טענות המתנגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגמון קהה-קוצים
  1. ההוכחות לזיהוי אינן מוחלטות ויש עליהן כמה שאלות.
  2. אין מסורת שזוהי התכלת.
  3. ישנה בעיה לצבוע את הפתילים שלא בצבע הטלית (בטלית לבנה, למשל, הפתילים צריכים להיות לבנים), אם זאת לא התכלת האמיתית.
  4. בתכלת לא אמיתית ישנה בעיה של קלא אילן.
  5. יש בהטלת תכלת משום יוהרא.
  6. מופיע במדרשים שהתכלת נגנזה.
  7. מופיע בקבלה שאור התכלת לא שייך בזמן שאין בית מקדש והוא יחזור רק עם ביאת המשיח[26].
  8. בגמרא מופיע "תנו רבנן חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים". תיאורים אלו לא מתקיימים באופן פשוט בארגמון קהה הקוצים.
  9. הארגמון היה קיים במציאות במשך השנים שבהן לא הפיקו תכלת, ולו היה הוא צבע התכלת האמיתי היו מפיקים אותו ממנו. עצם העובדה שלא עשו זאת מצביעה שהמסורת שללה זיהוי זה[27].

טענות התומכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונכיית ארגמון עם צמידה ביולוגית בקרקעית הים, לחלק מהשיטות זוהי כוונת דברי הברייתא "גופו דומה לים"- לקרקעית הים

על טענות אלו עונים המצדדים בהטלת פתילי התכלת:[28]

  1. ההוכחות קרובות לוודאיות, ומלבד זאת אין צורך בוודאות של 100% על מנת לפסוק הלכה.
  2. אין צורך במסורת כדי לחדש את התכלת, אדרבה, המהרי"ל סובר שניתן בקלות לחדש את התכלת[29] וכן דעת הבית הלוי[30]. ובנוסף, זיהוי זה לא חדש, ומספר אחרונים, בהם הרב יעקב עמדין[31], החוות יאיר[32] ורבי אברהם הרופא פורטלאונה[33], זיהו את הארגמון עם התכלת.
  3. בעיית צביעת הפתילים שלא בצבע הטלית קיימת רק למי שסובר שזו לא התכלת. ומלבד זאת הדין "מין כנף" שנובע ממנו שהפתילים בטלית לבנה צריכין להיות לבנים, לא שייך בפתילים שבמקום התכלת[34]. בנוסף, דין זה שנוי במחלוקת, וגם השולחן ערוך שסובר שצריך שהציציות יהיו בצבע הכנף[35], סובר שדין זה הוא לכתחילה, ובדיעבד אין זה מעכב.
  4. בקלא אילן ישנן שתי בעיות: שאדם מרמה את הבריות שיחשבו שהוא שם תכלת[36]; שאנשים יחשבו שזו תכלת אמיתית ויטילו אותה בציצית אחרת[37] (ויישארו ללא מצוות תכלת או אף יעברו על איסור שעטנז). שתי הבעיות לא קיימות בארגמון.
  5. חשש יוהרא נאמר רק כשזו חומרא ולא עיקר הדין[38]
  6. מן האמור שהתכלת נגנזה אין להסיק שהיא לא תתגלה ביום מן הימים. מלבד זאת רואים שגם אחרי תקופת המדרש הייתה תכלת[39] כך שצריך לומר שכוונת המדרש היא שנצטמצם השימוש בה[40].
  7. כשהקבלה סותרת את ההלכה הולכים על פי ההלכה. מלבד זאת הקבלה אומרת מדוע אין תכלת אך לא אוסרת את חידוש התכלת, ואדרבה מצאנו מקובלים שאומרים שהתכלת תתגלה לפני ביאת המשיח[41]. רבי שמשון מאוסטרופולי כתב[42]: "אז יקום אחד... ובכח התורה... יעשה את התכלת... ובוודאי הגדולים שבדורו לא יסכימו על זה במהרה... והכתוב מרמז שלא תשמעו להם". בנוסף, גם בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני התכלת הייתה עוד בנמצא[43], כך שחורבן בית המקדש אינו הוכחה לאי קיומה של התכלת.
  8. סימני הגמרא מתאימים לתיאורי הארגמון. גופו דומה לקרקעית הים, הוא חי בים כדג. ונדיר מאוד למצוא פריטים חיים שנפלטים לחוף.
    ומה שכתוב עולה מן הים אחת לשבעים שנה - ודאי שאין הכוונה שלא היה אפשר למצוא בשאר הזמן את החילזון. הרי מתואר בכמה מקומות בחז"ל שהיו אנשים שהייתה פרנסתם מהחילזון. לא הגיוני שהתפרנסו אחת לשבעים שנה. כוונת הברייתא היא שהיה נדיר למצוא פרטים שנפלטו לחוף. לכן היה צורך לצלול לים או לדוג בתחבולות אחרות ועל כן היה קשה מאוד להשיג את החילזון.
  9. טענה זו לא רלוונטית לגבי הארגמון, שכן בחלק גדול מתקופת הגלות היה איסור להפיק תכלת בצורה עצמאית. מה עוד, שהידע כיצד לצבוע צבע כחול מהארגמון - אבד. ומה עוד, שעצם הידע - שחלזון התכלת הוא הארגמון שלמעשה מגיע לחופי הארץ - אבד אף הוא אחרי ההגליה מהארץ.

עמותת "וזכרתם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסן תשע"ו הקים יוסף אליהו שטיינברג, אברך מקהילת אדרת אליהו את עמותת "וזכרתם" שנועדה להפיץ את הטלת התכלת המופקת מן הארגמון בציבור החרדי. העמותה מפיצה חומרי הסברה, בספרים, קונטרסים ופלאיירים, בהם מובאים מאמרים בעניין התכלת ועובדות עליה, העמותה אף מתפעלת קו טלפון בו מושמעים שיעורים בעניין וניתן להשאיר בו שאלות על התכלת ולהתדיין בין המאזינים. פעילי העמותה משוחחים עם מתלבטים ומעודדים אותם להתחיל בכך על אף הקושי החברתי שבדבר.

העמותה מספקת מידע למעוניינים על דרכי הקשירה השונות לפי כל הפוסקים, ואף מציעה בעצמה שירותי קשירה. היא מסבסדת את הקניה למי שזו לו הפעם הראשונה בה הוא מתחיל בהטלת התכלת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב מנחם בורשטיין, התכלת, ירושלים, תש"ן, מסת"ב 9652221155
  • הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה (מלואים לפר' תרומה סי' ג')
  • שו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' ד')
  • מאמר כריכה בתכלת (סיכום שיטות הכריכה בתכלת) — יהודה ראק ישיבת הר עציון
  • מאמר חידת התכלת — ברוך סטרמן
  • מאמר היבטים של תעשיות הארגמן והתכלת — ד"ר אהוד שפנייר
  • גנזי ראיה, ליום העצמאות (עמ' 63)
  • יצחק ברנד, מאמר חוט תכלת
  • אנציקלופדיה מקראית, הערך צביעת אריגים
  • מאמר אריגי עין בוקק, אביגיל שפר, (בתוך: ארץ ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, י"ט)
  • עיה"ק והמקדש, ח"ה, לרב י"מ טיקוצ'ינסקי
  • אנציקלופדיה עברית, הערכים: חלזון, תכלת, ארגמן צורי.
  • בים דרך, ראשית אוני, ר"ב נאור
  • התכלת ועצי שטים במשכן, פרופ' יהודה פליקס, טבע וארץ בתנ"ך
  • בין תכלת ללבן - מאמר של הרב שאול יונתן וינגורט בתחומין כא עמ' 486
  • יעקב ליינר, תכלת בציצית בימינו, מבחר בירורים בפרשה זו הלכה למעשה, הוצאת ועד חסידי ראדזין בישראל, תשי"ד.
  • זהר עמר, הארגמן, פורפורה וארג'ואן במקורות ישראל ועוד בירורים בענייני התכלת, מכון הר ברכה, ה'תשע"ד
  • ברוך סטרמן וג'ודי טאובס סטרמן, לטעום מהשמים, תל אביב 2014
  • קונטרס תכלת מאיי אלישה - רפאל ויהודה אריה שימל, סיוון תשע"ז
  • על כנף איש יהודי - שני מאמרים - א. מציאת חילזון התכלת ב. מניין חוטי התכלת והקשירות, הרב יצחק ברנד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: לזיהוי התכלת בציצית

בעד זיהוי עם הארגמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים

וידאו ואודיו

נגד זיהוי עם הארגמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולמוס הזיהוי עם הדיונון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת סנהדרין, דף י"ב, עמוד א'
  2. ^ הדברים צוטטו גם בבמדבר רבה, פרשה י"ז, פסקה ה'.
  3. ^ עץ יוסף על המדרש רבה על פי פירושו של רש"י, מסכת פסחים, דף ס"ב, עמוד ב', ד"ה נגנז, שנגנז הכוונה נשתכח
  4. ^ זהר עמר, המדריך הקצר למפצח הארגמונים, על אתר יז, תשע"ג. עמ' 112
  5. ^ בורשטיין, עמ' 133–140. ראו במאמר מתי פסקה התכלת מישראל הרב אליהו טבגר
  6. ^ משנה, מסכת מנחות, פרק ד', משנה א'.
  7. ^ בורשטיין, עמ' 97–102.
  8. ^ בורשטיין, עמ' 140-139.
  9. ^ בורשטיין, עמ' 169-147.
  10. ^ בורשטיין, עמ' 239-230.
  11. ^ בורשטיין, עמ' 316-295.
  12. ^ בורשטיין, עמ' 196-170.
  13. ^ הרב ברל ויין, "חזרה לתכלת", בתוך עלון "נושאים בפרק התכלת".
  14. ^ משנה תורה, רמב"ם הלכות ציצית ב ב.
  15. ^ תשובה לשאלה באתר עולם הברסלב.
  16. ^ ראו גם את הערך Gobelins Manufactory בוויקיפדיה האנגלית.
  17. ^ יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1914), חקר הארגמן (התכלת) השמי (Semitic Prophylogy) - עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק, ארכיון המדינה
  18. ^ הרב הרצוג בספר: הארגמן והתכלת, משא הרב הראשי ד"ר יצחק הרצוג על תעשיות הצבע בישראל הקדומה, (משנת 1913), ותרומות מדעיות מעודכנות, העורך: אהוד שפניר, הוצאת כתר ירושלים, 1987, מתורגם מאנגלית, עמ' 63.
  19. ^ בורשטיין, עמ' 297–307.
  20. ^ אתר אגודת פתיל תכלת
  21. ^ באפריל 2014 הוקמה החברה פתיל תכלת 613 בע"מ, ופעילויות הייצור והמכירה עברו אליה
  22. ^ דעת הגאונים במניין חוטי התכלת באתר של ישיבת אור וישועה
  23. ^ מכתבים שכתב הרב זילברמן בעניין התכלת
  24. ^ הרב אליעזר שלמה שיק, ברוך השם אני מתחזק, ואני רוצה לקנות טלית קטן: האם לקנות עם פתיל תכלת או לא?, באתר שו"ת ברסלב
  25. ^ הגרח"ק: מי שחושב שזה התכלת חייב ללבוש
  26. ^ האר"י, שער הכוונות, דרושי ציצית דרוש ד'. וראה בעבודת ישראל למגיד מקוז'ניץ על מסכת אבות פרק ג' משנה ד'.
  27. ^ טענת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק לגבי הדיונון, שהובאה על ידי מספר רבנים גם בנוגע לארגמון.
  28. ^ ראו דיון בטענות אלו בקונטרס להבדיל בין תכלת לארגמן, במאמר זיהוי התכלת של הרב שמואל טל וב חליפת מכתבים בעניין התכלת בין הרב שלמה אבינר לרב שמואל אריאל.
  29. ^ תשובות מהרי"ל החדשות, סימן ה'.
  30. ^ בתשובתו לאדמו"ר מראדזין כתב שמתנגד לזיהויו כיוון שמדובר בבעל חיים מוכר והעובדה שלא השתמשו בו כמוה כמסורת מנוגדת, אך אם ימצא בעל חיים שלא היה מוכר, ולו ראיות לזיהויו כחילזון - תהיה חובה ללבשו על אף שאין מסורת חיובית על זיהויו
  31. ^ מטפחת ספרים פ"ד (צילום ממהדורת לבוב תר"ל).
  32. ^ בספרו "מקור חיים" על שולחן ערוך י"ח ג'.
  33. ^ שלטי הגיבורים פרק עט (צילום ממהדורת מנטובה שס"ז).
  34. ^ חזון איש, אורח חיים סימן ג' אות כ"ה
  35. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ט', סעיף ה'
  36. ^ לדוגמה בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"א, עמוד ב'
  37. ^ לדוגמה בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ', עמוד א'
  38. ^ תשובות הגאונים (חדשות, מהדורת עמנואל, סימן קסא), וכן הוא בעיטור, שער ראשון, הלכות תפילין בשם רב האי גאון, ובמהרי"ל הלכות מזוזה. ראו גם הרב דב ליאור, יוהרא במצוות, שאלה באתר ישיבה, ‏ט"ז בטבת תשס"ד
  39. ^ ראו לדוגמה תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מב עמוד ב', "האי תכלת היכא צבעתו לה".
  40. ^ שפוני טמוני חול, ווארשה תרנ"ב עמוד 5.
  41. ^ עין התכלת, ווארשה תרנ"ב, עמוד 261 בשם המגיד מקוז'ניץ.
  42. ^ פרשת שלח, ניצוצי שמשון, אברהם יעקב בומבך, ר' שמשון מאוסטרופולי, התשע"ג, עמ' קע
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ב, עמוד ב', מסכת סנהדרין, דף י"ב, עמוד א' ועוד מקומות

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חידוש_מצוות_התכלת&oldid=38526643"