היימן ריקובר

היימן ג'ורג' ריקובר
Hyman George Rickover
	אדמירל היימן ריקובר, תמונה מ-1955
לידה	27 בינואר 1900; מקוב מזובייצקי, ארץ הוויסלה, האימפריה הרוסית
פטירה	8 ביולי 1986 (בגיל 86); מחוז ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מדינה	ארצות הברית
כינוי	"אבי הצי הגרעיני"
השכלה	בית הספר להנדסה ולמדע שימושי של קרן פו; האקדמיה הימית של ארצות הברית; בית הספר של הצי ללימודים מתקדמים; תיכון ג'ון מרשל ;
השתייכות	צי ארצות הברית
תקופת הפעילות	1918–1982 (כ־64 שנים)
דרגה	אדמירל
תפקידים בשירות
	ראש פרויקט הכורים הגרעיניים בצי ארצות הברית
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם השנייה; המלחמה הקרה
עיטורים
	מדליית השירות המצוין של הצי (שלוש פעמים); לגיון ההצטיינות (פעמיים); מדליית הזהב של הקונגרס (פעמיים); מדליית החירות הנשיאותית; פרס אנריקו פרמי;
הנצחה
	הצוללת הגרעינית "היימן ג. ריקובר" (אנ') מסדרת לוס אנג'לס; בניין ריקובר באקדמיה הימית של ארצות הברית; מרכז ריקובר בפיקוד אימוני כוח גרעיני של הצי;

היימן ג'ורג' ריקובר (באנגלית: Hyman George Rickover;‏ 27 בינואר 1900 – 8 ביולי 1986) היה אדמירל יהודי אמריקאי מומר, "אבי הצי הגרעיני" של ארצות הברית. בשל אישיותו המיוחדת, קשריו הפוליטיים, התפקידים אותם מילא ועומק ידיעותיו בהנעה ימית גרעינית (Nuclear marine propulsion), הוא שירת 63 שנים רצופות בשירות פעיל, יותר מכל איש צבא אחר בתולדות ארצות הברית.

מלבד עיטוריו הרבים מעת שירותו הצבאי, זכה גם בעיטורי הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר של ארצות הברית, פעמיים במדליית הזהב של הקונגרס ובמדליית החירות הנשיאותית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היימן ריקובר נולד למשפחה יהודית ממקוב מזובייצקי (Maków Mazowiecki) שבפולין, אז תחת שלטון רוסיה. מוצא השם "ריקובר" הוא מריקי, כפר סמוך לורשה. כל בני הקהילה היהודית של ריקי, כמו גם יהודי מקוב מזובייצקי, נרצחו או נספו בשואה.

הוריו היו אברהם ריקובר ורחל ריקובר לבית אונגר. שמו המקורי היה חיים גדליה; היימן הוא הצורה הלועזית של השם העברי "חיים".

ב-1905 היגר ריקובר לארצות הברית עם אימו ואחותו, שנמלטו מאימת הפוגרומים שנעשו ביהודים. הם הצטרפו לאביו שהיגר לפניהם כדי להתבסס כלכלית. המשפחה התגוררה תחילה באיסט סייד (אנ') של מנהטן, ושנתיים אחר כך עברה אל לונדייל (Lawndale), פרבר של שיקגו, בו המשיך אביו את עבודתו כחייט. כבר בהיותו בן תשע החל ריקובר לעבוד כדי לסייע למשפחתו, ומאוחר יותר סיפר כי ילדותו הייתה תקופה של "עבודה קשה, משמעת והינזרות מודעת מבילויים".^[1]

בעודו חובש את ספסלי בית הספר התיכון ג'ון מרשל (John Marshall) בשיקגו, בו סיים את לימודיו ב-1918 בהצטיינות, עבד ריקובר במשרה מלאה במסירת מברקים בחברת וסטרן יוניון, ותוך כדי עבודתו התוודע אל אדולף ג' סבת (Adolph J. Sabath), חבר הקונגרס האמריקאי. סבת, כמו ריקובר, היה יהודי וגם מהגר (מצ'כיה). הוא המליץ (בהתערבות ידיד משפחה) על מועמדותו של ריקובר ללימודים באקדמיה הימית של ארצות הברית.^[2] אף שהיה רק השלישי ברשימת המומלצים ללימודים הנכספים באקדמיה, הצליח האדמירל לעתיד לעבור את בחינת הכניסה ולהתקבל.^[3]^[4]

ראשית דרכו בצי עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריקובר סיים את לימודיו ב-1922 במקום ה-107 מבין 540 בני מחזורו וקיבל דרגת סגן-משנה (ensign). בעודו ממתין להצבתו באנייתו הראשונה הוענקה לו מלגת לימודים לשנה אחת באוניברסיטת שיקגו. עם השלמת לימודיו בהיסטוריה ופסיכולוגיה התייצב במשחתת החדשה "לה ואלט" (USS La Vallette). בתוך זמן קצר הרשים כל כך את מפקד האנייה, עד כי הוא מינה אותו לקצין מכונות אף על פי שלא היו לו הדרגה והוותק הדרושים, והוא נהייה לקצין המכונות הצעיר ביותר בשייטת עוד לפני שחלפה שנה מסיום לימודיו באקדמיה הימית.

לאחר שירות באניית המערכה "נבאדה" (USS Nevada) נשלח ללימודי תואר שני בהנדסת חשמל בבית הספר ללימודי מוסמכים של הצי ובאוניברסיטת קולומביה. בקולומביה פגש את אשתו לעתיד, רות ד' מסטרס (Ruth D. Masters), נוצרייה ובוגרת החוג למשפט בינלאומי. הם נישאו ב-1931, עם שובה מלימודי הדוקטורט שלה בסורבון שבפריז. זמן קצר לאחר נישואיהם כתב ריקובר להוריו על החלטתו להפוך לנוצרי אפיסקופלי, וכזה נותר עד יומו האחרון.

ריקובר, שהעדיף את החיים בכלי שיט קטן וידע כי קצינים צעירים בצי הצוללות מתקדמים מהר מאחרים בסולם הדרגות, נסע אל מפקדת הצי בוושינגטון והתנדב לשירות בצוללות. בקשתו סורבה בשל גילו - 29. רצה הגורל, ובעודו עוזב את הבניין נתקל במפקדו לשעבר מן ה"נבאדה", אשר סייע לו להשיג את מבוקשו. מ-1929 עד 1933 שירת ריקובר בצוללות USS S-9 ו-USS S-48.

במהלך שנת 1933, כאשר שירת במשרד המפקח על הרכש (Inspector of Naval Material) של הצי בפילדלפיה שבפנסילבניה, תרגם ריקובר את הספר "Das Unterseeboot" ("הצוללת") של הרמן באואר, האדמירל הגרמני ממלחמת העולם הראשונה. תרגומו של ריקובר הפך לספר הלימוד היסודי בצי הצוללות של ארצות הברית.

ביוני 1937 קיבל ריקובר פיקוד על שולת המוקשים USS Finch. מאוחר באותה שנה הוסמך לקצין הנדסה מומחה של צוללות (Sumbarine Engineering Duty Officer), מקצוע בו שירת כל הקריירה שלו.

על שירותו כראש ענף חשמל במספן אניות (Bureau of Ships) במלחמת העולם השנייה הוענק לו אות לגיון ההצטיינות. במהלך המלחמה, כפי שסופר בכתבה מ-1954, "היימן ריקובר חד-הלשון דרבן את אנשיו עד אפיסת כוחות, חצה קווים אדומים ושיגע קבלנים. הוא הוסיף לקנות לו אויבים, אך עם סיום המלחמה זכה בדרגת קפטן ובמוניטין כאיש "היודע לבצע דברים".

הוועדה לכורים גרעיניים ואנרגיה אטומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 החלו במעבדת קלינטון (כיום Oak Ridge National Laboratory) שבפרויקט מנהטן לפתח תחנת כוח גרעינית. הצי האמריקני החליט לשלוח שמונה אנשים לפרויקט זה, ובהם שלושה אזרחים, קצין בכיר ועוד ארבעה קצינים זוטרים. בהעריכו את הפוטנציאל הגלום באנרגיה גרעינית לצי המלחמתי, הגיש ריקובר את מועמדותו. הוא לא נבחר בתחילה, אך בהתערבות מפקדו מימי המלחמה, אדמירל ארל מילס (Earle Mills), שהתמנה אותה שנה לראש מספן אניות של הצי, נשלח בסופו של דבר לאוק רידג' כסגן מנהל הפרויקט כולו, תפקיד שהעניק לו גישה לכל המתקנים, הפרויקטים והדוחות. בהשפעת הפיזיקאים רוס גאן, פיליפ אייבלסון ואחרים בפרויקט מנהטן נעשה הוא חסיד נלהב של רעיון ההנעה הגרעינית של כלי שיט ובמיוחד של כלי שיט מלחמתיים.

בפברואר 1949 הוצב במחלקת פיתוח כורים בוועדה לאנרגיה אטומית ואחר כך התמנה לראש ענף כורים גרעיניים ימיים במספן אניות של הצי, כפוף ישירות למילס. כפל תפקידים זה אפשר לו לעמוד בראש צוות פיתוח הצוללת הראשונה בעולם בעלת הנעה גרעינית, "נאוטילוס" (USS Nautilus, SSN-571), שהושקה והוכנסה לשירות פעיל ב-1954, ובה בעת לפקח על פיתוח תחנת הכוח הגרעינית האזרחית הראשונה בארצות הברית, בשיפינגפורט שבפנסילבניה.

ההחלטה לבחור בריקובר לעמוד בראש תוכנית הפיתוח של צוללת גרעינית נתקבלה על ידי אדמירל מילס. לדברי לוטננט-גנרל לסלי גרובס, ראש פרויקט מנהטן, חיפש מילס לתפקיד איש בעל נחישות רבה, ואף שידע כי "לא קל להסתדר אתו" וכי "הוא אינו אהוד", ריקובר היה לדעתו האדם שהצי המלחמתי יכול לסמוך עליו, "אין זה משנה אלו מכשולים יעמדו בפניו כל עוד הוא משוכנע ביכולות הגלומות בצוללת גרעינית.".^[5]

ריקובר לא אכזב. הדמיון, המרץ, היצירתיות והמומחיות המקצועית שהפגינו ריקובר ואנשיו במהלך אותו חלון זמן הולידו כור גרעיני אמין ביותר, הניתן להתקנה בצוללת שרוחב גופה אינו עולה על 8.5 מטרים. אלה היו ההישגים הטכניים המשמעותיים של ריקובר וצוותו:

בראשית שנות החמישים תפס כור גרעיני בעל הספק של 1 מגה-ואט שטח של בניין מגורים לערך.
אב הטיפוס של מערכת ההנעה של "נאוטילוס" היה הכור הגרעיני הראשון בעולם הפועל בטמפרטורה גבוהה.
הידע הפיזיקלי הבסיסי הנדרש לבניית כור גרעיני עדיין לא היה קיים.
עדיין לא פותחו שיטות לבניית כור גרעיני.
לא נמצאו נתונים הנדסיים על התנהגות החומרים במים בטמפרטורה ובלחץ גבוהים.
מעולם לא נבנתה עד אז מערכת הנעה בקיטור להפעלה בצוללת מודרנית; הצורך בצלילה לעומק רב סיבך עוד יותר את הבעיות.
לא זו בלבד שהיה צורך ליצור שיטות בנייה חדשות לגמרי, אלא גם להפיק ולייצר חלקים מדויקים מחומרים קשים להפקה ולעיבוד כמו זירקוניום והפניום.

ב-1958 הועלה ריקובר לדרגת סגן-אדמירל והוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס, הראשונה מן השתיים שיקבל בימי חייו. בשלושים השנים הבאות פיקח ריקובר מקרוב על כלי השיט, הטכנולוגיה וכוח האדם של הצי הגרעיני, תוך שהוא מראיין ואחר כך מקבל או פוסל כל קצין המיועד לשירות בכלי שיט גרעיני. העובדה כי מעולם לא ארעה תאונה גרעינית בצי האמריקני נזקפת לסטנדרטים המחמירים שקבע ולדגש ששם על יושרה אישית. הוא אף קבע לו לעיקרון להשתתף בהפלגת הניסוי של כמעט כל צוללת גרעינית לאחר השלמת בנייתה; בעצם נוכחותו טבע את חותם ישרתו האישית כי כלי השיט מוכן לתלאות האוקיינוסים והבטיח כי המבחנים יתנהלו כיאות.

כאחראי על הכורים הגרעיניים הימיים הקדיש ריקובר תשומת לב רבה יותר לבטיחות הכורים מאשר לאימונים בלוחמת צוללות. יש הסבורים, כי משום שהתמקד רק באופן הפעלת הכור וקיים קשר ישיר עם כל אחד ממפקדי הצוללות הגרעיניות, נפגעו יכולות הלחימה של מפקדי הצוללות הללו. ברם, טענה מעין זו אינה מתיישבת עם הישגיו של כוח הצוללות האמריקני הן בתחום המבצעי הן בתחום הבטיחותי בהשוואה ליריבו מן המלחמה הקרה – כוח הצוללות של הצי הסובייטי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 268–283.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא היימן ריקובר בוויקישיתוף

ריץ' טנוריו, היהודי מהשטעטל שהפך לאבי תוכנית הגרעין של חיל הים האמריקאי, באתר זמן ישראל, 24 ביוני 2022
פנחס פיק, אדמירל ריקובר אבי הצוללת האטומית, 'מערכות ים' מאי 1954, עמ' 50.
ריץ' טנוריו, הקצין השנוא באמריקה, באתר זמן ישראל, 24 ביוני 2022
היימן ריקובר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
היימן ריקובר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Mark Rhoads, Illinois Hall of Fame: Hyman G. Rickover, illinois review, ‏5 ביולי 2006
^ Read "Memorial Tributes: Volume 3" at NAP.edu. (באנגלית)
^ Inside the Cold War a cold warrior's reflections, DIANE Publishing, ISBN 978-1-4289-9128-6. (באנגלית)
^ Theodore Rockwell, The Rickover Effect: How One Man Made a Difference, iUniverse, 2002, ISBN 978-0-595-25270-1. (באנגלית)
^ General Leslie R. Groves, Now It Can Be Told: The Story Of The Manhattan Project, Hachette Books, 2009-06-16, ISBN 978-0-7867-4822-8. (באנגלית)

[1] Mark Rhoads, Illinois Hall of Fame: Hyman G. Rickover, illinois review, ‏5 ביולי 2006

[2] Read "Memorial Tributes: Volume 3" at NAP.edu. (באנגלית)

[3] Inside the Cold War a cold warrior's reflections, DIANE Publishing, ISBN 978-1-4289-9128-6. (באנגלית)

[4] Theodore Rockwell, The Rickover Effect: How One Man Made a Difference, iUniverse, 2002, ISBN 978-0-595-25270-1. (באנגלית)

[5] General Leslie R. Groves, Now It Can Be Told: The Story Of The Manhattan Project, Hachette Books, 2009-06-16, ISBN 978-0-7867-4822-8. (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]