פיליפ אייבלסון
 | |
| לידה |
27 באפריל 1913 טקומה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
1 באוגוסט 2004 (בגיל 91) בת'סדה, ארצות הברית |
| ענף מדעי |
פיזיקה, פיזיקה גרעינית, כימיה |
| מקום לימודים | |
| מוסדות |
אוניברסיטת קרנגי מלון |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
ניבה אייבלסון |
  | |
פיליפ יו אייבלסון (באנגלית: Philip Hauge Abelson; 27 באפריל 1913 - 1 באוגוסט 2004) היה פיזיקאי גרעין אמריקאי. אחד ממגלי היסוד הטרנס-אורני הראשון - נפטוניום, אחד ממדעני פרויקט מנהטן, מהוגי רעיון ההנעה הגרעינית לצוללות ועורך מדעי שהיה העורך הראשי של כתב העת המדעי Science בין השנים 1962–1984. נשיא מכון קרנגי למדע בוושינגטון די. סי. בשנים 1971–1978 וחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בטקומה, במדינת וושינגטון. למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטת המדינה של וושינגטון וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם עבד במעבדתו של חתן פרס נובל ארנסט לורנס. במאמר שראה אור ב-1939 היה אייבלסון אחד הראשונים שתיארו ביקוע גרעיני.[1] בין השנים 1939 עד 1941 עבד במכון קרנגי למדע בוושינגטון די. סי.. בעבודתו שם בודד יחד עם אדווין מקמילן איזוטופים של היסוד הטרנס-אורני הראשון שנוצר במעבדה - נפטוניום. מקמילן זכה על גילוי זה (ועל פעילויות נוספות) בפרס נובל.
בעת מלחמת העולם השנייה עבד אייבלסון במעבדת המחקר של חיל הים על בידוד איזוטופים כבדים של אורניום תוך שימוש בשיטת הדיפוזיה התרמית. כאשר שמע רוברט אופנהיימר - המנהל המדעי של פרויקט מנהטן לייצור פצצת האטום האמריקאית - על הצלחתו של אייבלסון, החליט להקים מפעל להעשרת אורניום באוק רידג' שיתבסס על שיטת אייבלסון.
מיד לאחר המלחמה שב אייבלסון למכון קרנגי. ב-1946 חיבר מסמך מדעי שהדגים את יכולת רתימת האנרגיה האטומית להנעת כלי שיט ובפרט צוללות. מסמך זה שימש את אדמירל היימן ריקובר ביזמתו לפיתוח צוללות גרעיניות. בין השנים 1953 ל-1971 כיהן כראש המכון הגאופיזי של מכון קרנגי, היה נשיא המכון בין 1971 ועד 1978 וחבר מועצת המנהלים של המכון לאחר מכן. בין השנים 1962–1984 היה העורך הראשי של כתב העת המדעי Science וחיבר מעל מאה מאמרי מערכת בהם פרס את משנתו הכללית לגבי המדע.[2] הוא ראה סכנה בחלוקת העיסוק המדעי לדיסציפלינות צרות מדי וראה כורח חיוני לשיתוף פעולה בין-תחומי לשם מענה על השאלות הגדולות והחשובות.[3] בעצמו עסק בתחומי דעת שונים, בהם גאוכימיה אורגנית ואף פרסם הישג מדעי של הפקת חומצת אמינו ממאובנים והוכחת הטענה לפיה חומצת האמינו אלנין תהיה יציבה לאורך מיליוני שנים.[4]
ב-1985 ראה אור ספרו "Enough of Pessimism" (די לפסימיות, ככותרת אחד מטוריו הפופולריים). הספר כלל מאה חיבורים שרובם ראו אור לראשונה כמאמרי מערכת ב-science.
הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1959 נבחר כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. ב-1972 הוענק לו פרס קלינגה. ב-1987 קיבל את המדליה הלאומית למדעים. המינרל אבלסוניט (Abelsonite) נקרא על שמו. ב-1996 הוענק לו פרס וניבר בוש.
האגודה האמריקאית לקידום המדע מעניקה מדי שנה מאז 1985 את פרס פיליפ אייבלסון של האגודה האמריקאית לקידום המדע.[5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דף באתר האקדמיה הלאומית למדעים
- ראיון שנערך איתו ב-1966 במסגרת פרויקט "קולות מפרויקט מנהטן", אתר National Museum of Nuclear Science & History
- ראיון שנערך איתו ב-2002 באתר המכון האמריקאי לפיזיקה
- ארכיון פיליפ אייבלסון
- נקרולוג ב-Physics Today, Physics Today 58, 4, 80 (2005)
- פיליפ אייבלסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Cleavage of the Uranium Nucleus, Physical Review, vol. 55, Issue 4, pp. 418-418
- ^ רשימת מאמריו ב-science
- ^ Bigotry in Science, Science 24 Apr 1964: Vol. 144, Issue 3617, pp. 371
- ^ Paleobiochemistry, Scientific American, vol. 195, issue 1, pp. 83-96 July 1956
- ^ About Philip Hauge Abelson Prize