בלשנות מודרנית

בלשנות מודרנית הוא כינוי להתפתחויות שחלו במדע הבלשנות (חקר שפות טבעיות) מראשית המאה ה-20 ועד ימינו, ולאסכולות השליטות היום בתחום הבלשנות. הבלשנות המודרנית, שרואה באפיון היכולת הלשונית האנושית את נושא המחקר העיקרי שלה, היא ענף מרכזי במדעים הקוגניטיביים.

היסטוריה

עד המאה ה-19 היה המניע העיקרי לחקר השפה - שימור ופירוש של טקסטים קאנוניים. לדוגמה, החקירה הבלשנית היסודית שערכו חכמי טבריה במאה ה-9 לספה"נ, שהניבה את פיתוח הניקוד הטברני וטעמי המקרא, נעשתה כדי לשמר את הקריאה והפרשנות הנכונות של המקרא, כפי שהיו ידועות להם באותה תקופה. גם המחקר הבלשני הערבי של ימי הביניים נעשה בעיקר כדי לשמר את הנוסח המקורי של הקוראן וכדי למנוע פרשנות שגויה או לא-ראויה. באירופה נחקרה במיוחד השפה הלטינית, שנחשבה לאם הלשונות האירופיות. התחביר הלטיני הקלאסי נחשב כמודל ליתר השפות האירופיות, וסטייה ממנו נחשבה לסגנון לא-ראוי. עם התפתחות ההומניזם באירופה והשפעתו הגוברת והולכת על הפילוסופיה והמדע, החל המחקר הבלשני לפנות לכיוון חדש - טקסטים חדשים, לאו דווקא קאנוניים, החלו להיחקר, ותרבויות לא-אירופיות היו לתחום התעניינות לגיטימי. גילוי הקשר בין סנסקריט ליוונית וללטינית נתן דחיפה לתחום המכונה בלשנות היסטורית (או "בלשנות השוואתית"). אוגוסט שלייכר, בלשן גרמני שפעל במאה ה-19, פיתח תאוריה ששפה היא מעין אורגניזם שנולד, מתפתח ומת. הוא גם פיתח תיאור שיטתי של הקשר בין שפות שונות.

בראשית המאה ה-20 החלה להתפתח גישה חדשה במחקר הבלשני, גישה שהושפעה מההתפתחויות בתחום הפסיכולוגיה. השאלה שהועמדה במרכז המחקר הבלשני הייתה: מהו הידע הלשוני? או במילים אחרות: מה אנחנו יודעים כשאנחנו יודעים לדבר בשפה? אחד המובילים בתחום זה הוא פרופ' אברם דה סוואן מאוניברסיטת אמסטרדם בספרו החלוצי "עולם של מילים".

דה סוסיר והסטרוקטורליזם

פרדינן דה-סוסיר (Ferdinand de Saussure) נחשב לבלשן המודרני הראשון. הוא עסק גם בבלשנות היסטורית ותולדות כל לשון ולשון, אבל החל לפתח גישה החוקרת את ההבדלים בין הלשונות ואת אופן השימוש הייחודי לכל לשון או קבוצת לשונות. מחקר זה מתמקד בלשון המדוברת ואינה מתמקדת בהתפתחות שפות אלו או מצבן בזמנים אחרים. משזוהו מרכיבי מבנה השפה ואופן השימוש בה, אפשר גם לחקור ולסווג את השפות לפי בלשנות משווה, ולהגדיר קבוצות של שפות לפי אופן השימוש בהן. כל שפה אנושית מסווגות לפי מרכיבים אלו, ולעיתים מתגלים קשרים חוצי גבול ותרבות. למחקר זה, המתבונן בכל השפות בו זמנית, ומתעלם מהעבר שלהן, קרא דה-סוסיר מחקר סינכרוני (מתוזמן, או בו-זמני). לעומת זאת, כינה את הגישה הבוחנת את השתלשלותה של שפה, המתבוננת בכל פעם בשפה אחת בלבד ובוחנת אותה לאורך הזמן, כגישה דיאכרונית (מחקר תוך-זמני).

האסכולות שממשיכות באופן ישיר את דרכו של דה סוסיר מכונות סטרוקטורליזם (Structuralism) ובלשוננו בלשנות מבנית.

מחקר סינכרוני לעומת מחקר דיאכרוני

המחקר הסינכרוני הבו-זמני של השפה מניח כי דובר השפה משתמש בה באמצעות כללי דיבור, אוצר מלים, ואסופת דוגמאות ויוצאים מן הכלל שרכש עם הזמן. אך לשם דיבור בשפתו, אותו הדובר בדרך כלל אינו משתמש במידע נוסף על אופן השתלשלות המלים בעבר או על דרכי הביטוי וההגיה בעבר. החקר הסינכרוני (הבו-זמני) יתרכז דווקא במקרים יוצאי הדופן, וינסה לגלות את מבנה השפה ולסווג את השפה עם ייחודה וכלליה הנוכחיים, כפי שהיא עתה. לעומתו, החקר התוך-זמני ההתפתחותי של השפה מתעניין באופן בו השפה "אמורה להיות", ובמבנה האחיד וה"נכון" של כל שפה.

למשל, דובר העברית יכול להטות כל שורש בבניין ובמשקל, ולהשתמש בו כפועל חדש, או כשם עצם.

לפי מחקר התפחות הלשון העברית - מחקר דיאכרוני המתבונן בעברה של השפה, בתקופת המקרא היה בניין קל סביל ששרידיו נותרו במקרא, אך בסוף התקופה החשמונאית, עם תחילת השימוש בלשון חז"ל הוחלף בניין זה בבניין נפעל. דובר העברית בבואו להביע את הפועל הסביל, או אפילו ליצור פועל חדש משורש ששמע, ישתמש בבלי דעת מודעת בתבנית הבניין נפעל, שבו יש תחילית נ' ולא יעלה על דעתו להשתמש בתבנית שנעלמה מן הלשון מזה 2800 שנה. את אופן השימוש בה כן יבחר להביע את מחשבותיו באה לחקור הבלשנות המבנית. היא תזהה שדובר עברית הנתקל במילים זרות שימושיות, כמו אבורט - ביטול פעולה (ובאופן מילולי באנגלית משמעותה הציווי פּול, מלשון נפילה), ברייק - פעולת בלימה (ובאופן מילולי משמעותה שְׁבוֹר), וקראש - קריסת מערכות (ובאופן מילולי התנגשות), עשוי להשתמש בתבניות הבניין תוך סטיה מעטה מהמתכונת הדקדוקית ולומר שהחללית אוּבְּרְטָה, נברקה ולבסוף קרשה.

המחקר הבו-זמני של הבלשנות המבנית פתחה צוהר שאפשר תחומי חקר חדשים רבים וביניהם בלשנות השוואתית וחקר רכישת שפה. לילד בגיל הרך הלומד לדבר לראשונה אין כל מידע על השפה הזו בעבר, או על שפות אחרות מקבילות, ועליו לקלוט ולהבין מתוך הדיבור הראשוני המגיע לאזניו, המהווה עבורו יחידה מגובשת אחת ללא שלבי עבר והתפתחות. עליו לפענח את הדיבור אליו, לגלות את הכללים הדרושים ליצירת דיבור, ולייצר בעקבות הבנותיו את דבריו שלו. למחקר זה מתאימה רק הגישה הבו-זמנית הסינכרונית.

סקינר - גישה ביהביוריסטית לשפה

בצד המשך המחקר בבלשנות היסטורית, ובשיטות בלשניות מסורתיות, התחזקה המגמה של חקר השפה ואופן השימוש בה בגישה פסיכולוגית. פרדריק סקינר, שנחשב לאחד החוקרים הבולטים ביותר באסכולה הביהביוריסטית של הפסיכולוגיה, עסק באופן השימוש בשפה ובאופן שבו ילדים רוכשים שפה. סקינר היה אמון על גישה קיצונית של התאוריה הביהביוריסטית, ולפיכך האמין שהיכולת לדבר בשפה היא לא יותר מסוג של התנהגות, שנרכשת, כמו כל התנהגות אחרת, בתהליך של גירוי-תגובה-חיזוק (חיובי או שלילי). את רעיונותיו בנוגע לשפה פרסם סקינר בספר "Verbal Behavior" (התנהגות מילולית) בשנת 1957. לפי סקינר, הילד נחשף למבעים לשוניים ומגיב עליהם כראות עיניו. תגובה לא ראויה למבע הלשוני תגרור חיזוק שלילי (למשל עונש), ותגובה ראויה תגרור חיזוק חיובי. גם המבעים הלשוניים שהילד מנסה להשתמש בהם יזכו לחיזוק חיובי או שלילי, למשל אם הילד יבקש תפוח באמצעות המילה "ציפור" הוא לא יקבל את מבוקשו (חיזוק שלילי). כך גם אם לא יבטא את המילה "תפוח" בצורה מובנת. לעומת זאת אם הילד יאמר "תפוח" בצורה מובנת ויקבל תפוח, הוא יזכה לחיזוק חיובי, וכך ירכוש עוד מבע תקין בשפת אמו. מגישתו של סקינר נובע שמספר המבעים בשפה הוא סופי, זאת כיוון שהזמן שבו הילד רוכש שפה הוא מוגבל, וכיוון שמבעים חדשים לא-מוכרים יגררו בסבירות גבוהה חיזוקים שליליים. הנחה זאת סותרת את העובדה שבשפה טבעית, ובפרט אצל ילדים, נוצרים כל הזמן מבעים חדשים לא-מוכרים. סקינר טען שמבעים כאלה נוצרים על דרך האנלוגיה. למשל, ילד שלמד את המשפטים "אבא נסע לחיפה", "אבא נסע לבאר שבע" יוכל ליצור מהם את המשפט "אבא נסע לתל אביב" - כל שעליו לעשות הוא ליצור מהמשפטים שלמד את הנוסחה "אבא נסע ל-X" או "Y נסע ל-X".

חומסקי והבלשנות הגנרטיבית

הביקורת החריפה והמשמעותית ביותר על סקינר באה במאמרו של נועם חומסקי "סקירה על התנהגות מילולית מאת סקינר" (A Review of B. F. Skinner's Verbal Behavior) שפורסם ב-1959. חומסקי ביקר כמה מהטיעונים הבסיסיים של סקינר, ואת ההנחות המשתמעות מהם, והראה שסקינר סותר למעשה חלק מהנחות היסוד שלו עצמו. בין השאר הוא טען שהשימוש שסקינר עושה במונחים טכניים לכאורה, כמו "גירוי", "תגובה" ו"חיזוק", הוא כה חופשי, עד שהם מאבדים את כל המשמעות שאמורה להיות להם. בנוסף, סקינר כלל אינו מבסס את טענותיו על עובדות, כך שאין כל עדות לכך שטענותיו לגבי שפה הן יותר מאשר היפותזה שכלל לא נבדקה באופן אמפירי. פרט לכך, השימוש של סקינר במונח "התנהגות מילולית" שונה במידה ניכרת מהמובן המקובל ל"שפה", ולמעשה קשה לראות באיזה אופן ניתן להחיל את ניתוחו של סקינר על מבנים תחביריים בני יותר ממילה או שתיים.

הביקורת של חומסקי על הגישה הביהביוריסטית התקשרה גם לאבחנותיו של חומסקי בדבר מבנה השפה האנושית. למשל, חומסקי טען שמספר המבעים בשפה הוא אינסופי. כדי להוכיח זאת, הוא הראה שעבור כל משפט בשפה אפשר ליצור משפט מורכב ממנו. לדוגמה: "אבא נסע לחיפה">>"דני אמר שאבא נסע לחיפה">>"דינה אמרה שדני אמר שאבא נסע לחיפה">>"רינה אמרה שדינה אמרה שדני אמר שאבא נסע לחיפה" וכו'. במילים אחרות, כשם שעל כל מספר טבעי אפשר למצוא מספר טבעי גדול יותר (X+1), ולפיכך יש אינסוף מספרים טבעיים, כך על כל משפט בשפה אפשר ליצור משפט מורכב יותר, ולפיכך יש אינסוף משפטים בשפה. חומסקי טען שבהתחשב בעובדה שיש אינסוף מבעים בשפה, ושרוב הילדים לומדים לדבר בצורה מובנת עד גיל 3, לא ייתכן שכל המבעים שהם משתמשים בהם או מבינים אותם נרכשו בדרך של גירוי-תגובה-חיזוק. לכל הפחות, יש להניח שילד לומד מערכת כללים (או חוקיות), שממנה ניתן לייצר עוד ועוד משפטים; אלא שבגישתו של סקינר, לא ברור איך נרכשת מערכת מופשטת מסוג זה.

לקריאה נוספת

• World of words (Cambridge: Polity, 2001) Abram de- Swaan

• פרדינן דה-סוסיר, קורס בבלשנות כללית. מצרפתית: אבנר להב (על פי המהדורה של שארל באיי ואלבר סשהיי, 1916). הוצאת רסלינג, תל אביב 2005.
• בנג'מין לי וורף, שפה, מחשבה, מציאות. מאנגלית: איתמר אוסטרייכר, דניאלה אייזנברג, מורן טבת ועמרי פולק. עריכה: יאיר אור. הוצאת אוב - ז.ע.פ., תל אביב 2004.
• חיים רוזן, העברית שלנו - דמותה באור שיטות הבלשנות. הוצאת עם עובד, תל אביב, תשט"ז.
• גיא דויטשר, גלגולי לשון. חרגול הוצאה לאור.

קישורים חיצוניים

• היסטוריה קצרה של הבלשנות המערבית (בלשנות אונליין)