תאוריית האפראטוס הקולנועי
תאוריית האפראטוס הקולנועי (באנגלית: Apparatus Theory) היא תאוריה קולנועית המתייחסת לקולנוע כאפראטוס (במשמעות של מכונה) או מוסד. הרעיון פותח בשנות ה-70 על ידי חוקר הקולנוע ז'אן לואי בודרי, שניתח את הקולנוע סביב תהליכים נפשיים שהוא מעורר אצל הצופים, תוך התבססות על התאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.
לפי התאורטיקן כריסטיאן מץ (1982), משמעות המילה אפראטוס היא "מכונה", והכוונה באפראטוס הקולנועי היא לא רק לתעשייה הקולנועית אלא גם למכונה המנטלית (התהליכים הנפשיים) שהפנימו הצופים והרגילה אותם לצרוך סרטים. בודרי התייחס במונח אפראטוס קולנועי אל התאוריה הפסיכואנליטית, כדי לנתח הקולנוע כמוסד, ועסק בתהליכים הנפשיים שעובר הצופה בקולנוע בהתבסס על התאוריה של לאקאן.
במאמרו Ideological Effects of the Basic Cinematographic Apparatus (1970), בודרי תיאר את הקולנוע כמוסד או אפראטוס, וטען כי הוא אידאולוגי בכך שהוא מייצר צופה שהוא סובייקט אידיאלי וטרנסנדנטלי, כלומר הקולנוע ממקם את הצופה במרכז הראייה. הזדהות עם המקרן, הזרימה הרציפה של התמונות, נרטיבים שמשיבים את האיזון על כנו - כל אלה נותנים לצופה תחושה של שלמות ושליטה. האפראטוס מבטיח ייסוד "הסובייקט" כמרכז האקטיבי והמקור של המשמעות. לפי בודרי, דרך הסתרת אמצעי המבע בצורה שמייצרת רושם של ריאליזם, הקולנוע מאפשר לצופה להרגיש שהאירועים מתגלים מול עיניו. "אפקט המציאות" עוזר ליצור צופה שהוא במרכז הייצוג, ובכך הקולנוע הוא מנגנון אידאולוגי. בודרי טען שההמשכיות בסרט היא גורם חיוני בייצור הסובייקט על ידי ייצור אפקט המציאות: רצף של תמונות מתבצע דרך תנועת המצלמה[1], ובודרי הדגים באמצעות הבימוי של הבמאי הרוסי וסוולוד פדובקין (Vsevolod Pudovkin) כדי להסביר שרצף של שוטים מתבצע דרך עריכת מונטז' בצורה שנותנת לצופה רושם של תנועה המשכית ורציפה ומאפשרת פעולה נרטיבית המשכית[2].
כדי להסביר את תהליך ההזדהות של הצופה, בודרי נעזר בתאוריות של לאקאן. הוא טוען שהיחס של מסך-צופה משקף את "שלב המראה" מהתאוריות של לאקאן - השלב בו ילדים מרגישים לראשונה את שלמותם. ארגון האלמנטים השונים (מקרן, אולם חשוך, מסך) בנוסף לשעתוק מרשים של המיזנסצנה של "מערת אפלטון", יוצרת מעין בנייה מחדש לשלב המראה של לאקאן. לפי תאוריית הסובייקטיביות של לאקאן, אפקט המראה שייך לרגע שבו התינוק לראשונה חווה הנאה מתפיסת עצמו כשלם, ומדמיין את עצמו כך שיהיה מבוגר מושלם מעבר למה שקורה במציאות. גם הצופה בקולנוע מזדהה עם הדמויות הגדולות מהחיים, המושלמות, שמוצגות על המסך. לאקאן ציין שהעצמי נוצר ברגע של הכרה והכרה שגויה; ולכן, העצמי מפוצל. הרגע שבו הילד רוכש תחושת השלמות הוא רגע של הכרה שגויה, כי הילד לא באמת מושלם. הוא תופס את עצמו כמושלם כשתמונתו משתקפת בחזרה דרך עיניהם של אחרים. לכן, זהות תמיד תלויה בתיווך[3].
על פי בודרי, בקולנוע, הצופה חוזר לרגע לזמן בו הוא חווה תחושת שלמות. אבל במציאות, הצופה הוא לא מרכז היקום או מרכז הייצוג. בודרי טען שתחושת העצמי השלם שחוויית הצפייה מייצרת לא נובעת מהצופה עצמו אלא מיוצרת על ידי האפראטוס. לכן, המוסד הקולנועי קשור לאידאולוגיה (בדומה למוסדות אחרים כמו מדינה וכנסייה), שמטרתו להחדיר בסובייקט הכרה שגויה של עצמי טרנסנדנטלי[4].
במאמרו השני, The Apparatus, בודרי השווה את האפראטוס הקולנועי למערת אפלטון. הצופים בשניהם נמצאים במצב של "חוסר תנועה" (immobility), "כבולים למסך", מביטים ב"תמונות וצללים של מציאות" שאינם אמיתיים אלא דימוי של המציאות[5]. כמו הצופים בקולנוע, האנשים במערה חושבים שהצללים הם המציאות. לפי בודרי, מה שבני אדם רוצים ומה שהקולנוע מספק להם זה להיות במצב של שלמות נפשית אשר אין בה גבול בין הסובייקט לאובייקט[6]. בודרי השווה בין מערת אפלטון, האפראטוס הקולנועי, וה"רחם האימהי"; הוא טען שהאפראטוס הקולנועי גורם למצב של רגרסיה מלאכותית אצל הצופים, ומחזיר אותם לשלב התפתחותי קודם. הרצון לחזור לשלב הזה הוא "מצב מוקדם של התפתחות עם צורותיו הספציפיות של סיפוק, אשר משחק תפקיד מכריע בתשוקה לקולנוע וההנאה ממנו. מה שבודרי התכוון ב"שלב קודם" היה "רגע ארכאי של מיזוג" קודם לשלב המראה של לאקאן, מצב של הזדהות, אשר צריך לעשות עם חוסר ההבחנה בין האדם לסביבתו, מודל סצנה-חלום המתרחש לפי התאוריות הפסיכואנליטיות במערכת היחסים תינוק-שד[7].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Baudry, Jean-Louis. 1970. “Ideological Effects of the Basic Cinematographic Apparatus.” Movies and Methods: An Anthology. Vol. II. Ed. Bill Nichols. Berkeley: U of California P, 1985. 531-542.
- Baudry, Jean-Louis. 1975. “the apparatus: Metaphysical Approaches to ideology.” Narrative, Apparatus, Ideology. Ed. P. Posen. New York: Columbia University Press.
- Metz, Christian. 1982. "Psychoanalysis and Cinema: The Imaginary Signifier". London: Macmillan.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רעיה מורג, פרשנות ללא גוף, גוף ללא פרשנות: על כמה מקרים של בולימיה בקולנוע, עמ' 373–378. באתר האוניברסיטה העברית