שרה בלזוני
 | |
| שרה בלזוני ובעלה באשדות הנילוס | |
| לידה |
1783 בריסטול, ממלכת בריטניה הגדולה  |
|---|---|
| פטירה |
12 בינואר 1870 (בגיל 87 בערך) ג'רזי |
| מדינה |
ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| בן זוג | ג'ובאני בלזוני |
  | |
שרה בּאן בלזוֹני (Sarah Banne Belzoni; ינואר 1783, בריסטול, אנגליה – 12 בינואר 1870, סנט הלייר, ג'רזי) הייתה אמנית קרקס, הרפתקנית ונוסעת אנגלייה.
קורות חייה ומעשיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוצאה של שרה אינו ידוע, ויש מניחים שהגיעה מאירלנד. ב-1803 חבְרה לג'ובאני בֶּלזוֹני, "בלזוני הגדול", פעלולן קרקס (אנ') איטלקי, ונדדה עימו ברחבי אנגליה וכן בספרד ובפורטוגל. צ'ארלס דיקנס תיאר אותה כ"צעירה, נאה, עדינת תואר" שהשתתפה במופעיו של בלזוני כהרקולס הנושא על זרועותיו ועל כתפיו תריסר אנשים, כשהיא ניצבת בראש הפירמידה, מחופשת לקופידון ומנפנפת בדגלון ארגמני.[1]
ג'ובאני בלזוני היה מהנדס אזרחי בהכשרתו שפיתח מתקן לשאיבת מים, וב-1815 הפליגו בני הזוג למצרים בניסיון שלא צלח לשווק את המצאתו. האספן הנרי סאלט (Henry Salt), ששירת כקונסול הכללי של בריטניה בחצר מוחמד עלי שליט מצרים, העסיק את בלזוני באיתור ובחשיפת עתיקות ובשינוען אל גדות הנילוס לשם הובלתן לאנגליה.[2] לא ברור עד כמה השתתפה שרה בלזוני בחפירות שניהל בעלה, אולם היא נלוותה אליו מקרוב, לעיתים מחופשת לנער. בני הזוג חיו באתרים שונים במצרים, לפרקים בתנאים לא נוחים, ובתקופות שבהן נותרה שרה בלזוני בלעדיו, היא חברה לנשים מקומיות, צפתה בהן ותיעדה את הווי חייהן.
באביב 1818 הגיעה שרה בלזוני לארץ ישראל. את מסעה, שהחל בעיכוב של חודשיים בדמייטה, לא עשתה בגפה, כפי שמרבים לספר, אלא בלוויית האירי ג'יימס קורטין, שהיא מציינת בכתביה כ"משרתו של מר בלזוני", ולא בשמו. מלווה נוסף היה ג'ובאני פֿינאטי (Finati), שעבד בשירותו של הקונסול הבריטי במצרים, וגם אותו לא ציינה בשמו אלא כ"דרגומן".[3] אחרי שנחתה בנמל יפו המשיכה לרמלה בדרכה לירושלים, ובהמשך ירדה ליריחו ולנהר הירדן. שרה אף הרחיקה לנצרת ולעכו. בשובה לירושלים הצליחה להתגנב למתחם הר הבית, שכניסת נוכרים אליו נאסרה באיסור חמור. פעולתה התאפשרה משום שלבשה בגדי גבר מוסלמי ונעזרה בפינאטי, שנחשב למוסלמי. שרה בלזוני הייתה מהאירופים הראשונים שביקרו במקום. את המסע לירדן ולחוף ים המלח ערכה כשהיא רכובה על פרד בתוך שיירת צליינים מאובטחת במשמר חיילים עותמאנים. שרה הצטרפה אליה לצד חבורה של נכבדים אנגלים שסיירו קודם לכן במצרים ובנוביה בהדרכת בעלה, ג'ובאני בלזוני. בין היתר היו בחבורה הלורד בֶּלמוֹר (אנ') ובני משפחתו, הנוסע ואספן העתיקות ויליאם ג'ון בנקס (אנ'), וקציני הימייה הבריטית צ'ארלס אירבי (אנ') וג'יימס מנגלס (אנ').[4] שרה בלזוני אינה מספרת, משום מה, על האנשים הללו שלצידם ובחסותם נסעה, אלא רק על הסתייגותה מקרבתם. שרה בלזוני וג'יימס קורטין משרתהּ, על פי עדותו של פינאטי, היו לבושים בגדי "נערים ממלוכים", אך הם לא היו יוצאי דופן בהתחפשות למקומיים. אירבי ומנגלס מספרים שכל אנשי החבורה עטו על עצמם "מלבושים של ערביי המדבר, כדי לעורר פחות תשומת לב". שרה נשארה בארץ ישראל עד סתיו 1818.
ב-1819 חזרו בני הזוג בלזוני לאנגליה ועוררו עניין רב בפריטי העתיקות שהביאו עימם. שרה בלזוני כתבה על מעשיה במצרים ובארץ ישראל בפרק שנכלל בספרו מ-1820 של בעלה, "תיאור של הפעולות והתגליות האחרונות במצרים ובנוביה".[5] הפרק פרי עטה שובץ בסוף הספר תחת הכותרת "דיווח זוטא של מרת בלזוני על אודות נשים במצרים, בנוביה ובסוריה" (Mrs. Belzoni's trifling account of the women of Egypt, Nubia, and Syria). חיבורהּ היה הראשון מסוגו שהתמקד בהווי חייהן של נשים בלבנט. החיבור, שנחבא בתוך ספרו של בלזוני הנודע, לא נזכר בביבליוגרפיה המפורטת של ספרות הנוסעים לארץ ישראל שערך רריכט (BGP).
ג'ובאני בלזוני מת ב-1823 בממלכת דהומיי (מאז 1975 - בנין) במהלך מסע לטימבוקטו, בהותירו את שרה ללא מקורות מחיה. למרות התערוכה שקיימה בכיכר לסטר בלונדון ב-1825 לא נפתרו קשייה הכספיים והיא נאלצה למכור את מטענה לכל המרבה במחיר.[6] ב-1852 הצליחו תומכיה להשיג עבורה מממשלת בריטניה קצבה שנתית של 100 לירות.
שרה בלזוני מתה באי ג'רזי והיא בת 87 שנים, ונקברה שם.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נתן שור, "מרת בלזוני וחדירתה להר הבית, 1818", בתוך:ספר הנוסעים לארץ ישראל במאה הי"ט, כתר, 1988, עמ' 158
- Manley, Deborah, "Sarah Belzoni", Oxford Dictionary of National Biography, 2004
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמר הגר, "התרמילאיות של המאה ה-19", מסע אחר
- William H. Peck, "Sarah Belzoni (1783-1870)", Breaking Ground: Women in Old World Archaeology, Brown University, 2004,
- Ingeborg Waanders, "Sarah Belzoni, some new additional biographical notes", AEC Egyptology Newsletter No. 22 (February 27, 2012)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בשבועונו Household Words גיליון 49, 1 במרס 1851
- ^ ג'ובאני בלזוני היה הראשון שנכנס לפירמידת חעפרע בגיזה ונודע, בין היתר, בהעברת פסל "ממנון הצעיר" (אנ') מן הרעמסאום בלוקסור למוזיאון הבריטי בלונדון, סילוק החול מן הכניסה למקדש הגדול באבו סימבל, וכן גילוי ותיעוד קברו של סתי הראשון בעמק המלכים (שכונה בשם "הקבר של בלזוני")
- ^ פינאטי, בן העיר פרארה, מעריקי צבא צרפת במצרים שהתאסלם, התחזה לאלבני ופעל גם כעוזרו של ג'ובאני בלזוני בחפירותיו, מספר על כך בזיכרונותיו (1830 ,Narrative of the Life and Adventures of Giovanni Finati)
- ^ אירבי ומנגלס, אחרי שובם לירושלים, נסעו לבית לחם ולחברון, ירדו בנחל זוהר והקיפו את ים המלח מדרומו בדרכם לפטרה; תצפיותיהם היוו נדבך בחקר ים המלח
- ^ Giovanni Battista Belzoni, Narrative of the Operations and Recent Discoveries within the pyramids, temples, tombs, and excavations in Egypt and Nubia, London: John Murray, 1820, pp. 442-483
- ^ תביעתה של שרה לבעלות על הסרקופג של סתי הראשון נדחתה; הרוכש, האדריכל ג'ון סואן (John Soane), פיצה אותה בנדיבותו ב-50 לירות; הסרקופג, שנמכר על ידי הנרי סאלט ב-2,000 לירות, מהווה מוצג מרכזי במוזיאון סר ג'ון סואן בלונדון