שנטל אקרמן
.jpg) | |
| לידה |
6 ביוני 1950 בריסל בלגיה   |
|---|---|
| התאבדה |
5 באוקטובר 2015 (בגיל 65) פריז, צרפת  |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| שם לידה |
Chantal Anne Akerman |
| מדינה |
בלגיה, צרפת |
| תקופת הפעילות |
1968–2015 (כ־47 שנים) |
| מקום לימודים |
INSAS |
| בן או בת זוג |
Sonia Wieder-Atherton |
| פרסים והוקרה |
מפקד במסדר לאופולד (2004) |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
שנטל אן אקרמן (Chantal Akerman, 6 ביוני 1950 – 5 באוקטובר 2015) הייתה במאית קולנוע בלגית יהודייה, אומנית ופרופסורית לקולנוע בסיטי קולג' של ניו יורק.[1] סרטה הידוע ביותר הוא משנת 1975 בשם "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080", שנבחר בשנת 2022 כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, על ידי הירחון הבריטי Sight & Sound.[2]
על פי חוקרת הקולנוע גוונדולין אודרי פוסטר, ההשפעה של אקרמן על הקולנוע הפמיניסטי והאוונגרדי הייתה משמעותית.[3]
ילדות וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקרמן נולדה בבריסל, בלגיה לניצולי שואה מפולין. היא הייתה הבכורה מבין שני ילדים, עם אחותה הצעירה, סילביאן אקרמן. אמה נטליה (נלי) שרדה שנים באושוויץ, שם הוריה נספו.[4] מגיל צעיר, אקרמן ואמה היו קרובות במיוחד, והיא עודדה את בתה לרדוף אחר קריירה מאשר להתחתן בגיל צעיר.[5] בגיל 18, אקרמן נכנסה לINSAS, בית ספר בלגי לקולנוע. אקרמן נשרה במהלך השליש הראשון של הלימודים כדי ליצור את סרטה הקצר "קפיצה לעיר שלי", עלויות הסרט סובסדו על ידי מסחר במניות יהלומים בבורסת אנטוורפן.[6]
חיי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאקרמן היו יחסים מאוד קרובים עם אמה, שאף קיבלו אזכור בכמה מסרטיה. ב"News From Home" מ-1976, המכתבים של אמה של אקרמן המתארים פעילויות משפחתיות משעממות משרתים בתור הפסקול לאורך הסרט. סרט נוסף של אקרמן הוא "No Home Movie" מ-2015 העוסק ביחסים בין אם לבת, ומתרחש במטבח והוא משמש כתגובה על מות אמה. השוט האחרון של הסרט מתפקד כ"ממנטו מורי" של דירת אמה.
אקרמן הצהירה כי אמה הייתה במרכז עבודתה והתוודתה כי הרגישה חסרת כיוון לאחר מותה. דימויים אימהיים יכולים להימצא לאורך כל סרטיה של אקרמן, כמחווה וכניסיון ליצור מחדש את הקול והתמונה של האם. ב"המשפחה בבריסל", אקרמן מספרת את הסיפור בכך שהיא מחליפה את קולה שלה עם זה של אמה.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודה מוקדמת והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקרמן טענה כי בגיל 15, לאחר שצפתה בסרטו של ז'אן-לוק גודאר, "פיירו המשוגע" (1965), היא החליטה, באותו לילה, להיות יוצרת סרטים. ב-1971, הקרנת הבכורה של סרטה הראשון, "קפיצה לעיר שלי", נערכה בפסטיבל הסרטים הקצרים של אוברהאוזן.[7] באותה שנה, היא עברה לגור בניו יורק, שם היא נשארה עד 1972.
בארכיון הסרטים הקלאסיים בניו יורק, אקרמן התרשמה מעבודתם של סטן ברקהאג', ג'ונאס מקאס, מיכאל סנואו, איבון ריינר ואנדי וורהול. היא הצהירה שסרטו של סנואו, "אזור המרכז", לימד אותה על היחסים בין קולנוע, זמן ואנרגיה.[דרוש מקור]
פמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקרמן השתמשה במסגרת של מטבח כדי לחקור את הקשר בין נשיות לבין חיי משפחה.[8] המטבחים בעבודותיה של אקרמן מספקים חללים אינטימיים עבור קשרים ושיחות והם משרתים את תפקיד הרקע על דרמות של חיי היומיום. המטבחים, לצד מרחבים אחרים, מתפקדים כבתי כלא של הגבלה עצמית תחת התנאים של החברה הפטריאכלית. בעבודתה של אקרמן, המטבח פועל כמו תיאטרון ביתי.[9]
על אף שאקרמן מחוברת עם פמיניזם וחשיבה קווירית, הבמאית ביטאה את המרחק בינה לבין פמיניזם מהותי. אקרמן מתנגדת לתיוגים הנוגעים לזהותה כמו "נקבה", "יהודיה" ו"לסבית" והיא בוחרת במקום זאת להשקיע את עצמה בזהות של להיות הבת; אקרמן הצהירה כי היא רואה בסרטים כ"ההתהוות שדה החופש של גבולות הזהות". הבמאית הדגישה את ריבוי צורות הביטוי והסבירה כי "כאשר אנשים אומרים שיש לסרט שפה פמיניסטית, זה כמו להגיד שיש רק דרך אחת בה אישה יכולה לבטא את עצמה". הבמאית טוענת כי כמות השפות הקולנועיות שווה לכמות הזהויות האינדיבידואליות שקיימות בעולם. הסופר והחוקר איבון מרגויל מציין כי אקרמן מתנגדת להיות מסווגת כתגובה לקשיחות של הקולנוע המוקדם שהתמחה בריאליזם ו"מציין מודעות לפרויקט של האסתטיקה הפמיניסטית הטרנס-היסטורית והטרנס-תרבותית של הקולנוע".
אקרמן עובדת עם המוטו הפמיניסטי בו האישיות הפוליטית, וכדי ומסבכת אותו בכך שהיא חוקרת את הייצוגים הקשורים בין הפרטי והציבורי. בסרטה הידוע ביותר, "ז'אן דילמן", הגיבורה הראשית אינה מספקת שקיפות, ייצוג מדויק של מציאות חברתית מתוקנת. במהלך הסרט, ז'אן, עקרת בית וזונה, מתגלה כמורכבת, עם מספר רב של תהודות היסטוריות, חברתיות וקולנועיות. אקרמן עוסקת בייצוגים ריאליסטיים, צורה אשר מבוססת מבחינה היסטורית כדי לפעול בתור מחווה פמיניסטית ובו זמנית כ"מרגיזה" בקביעת קטגוריות של "אישה".
קריירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1991, אקרמן נמנתה עם חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-41 של ברלין. ב-2011, היא הצטרפה במשרה מלאה לסגל תוכנית ה-MFA בהפקת אמנויות מדיה בסיטי קולג' של ניו יורק.
צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצילום של אקרמן מאופיין ביובש של השפה, חוסר במטאפורות אסוציאצטיביות, קומפוזיציה בסדרה רציפה של רחובות, האינטרס בלהציב עני, עם תחביר קולקל, בעל אוצר מילים דל בשירות של עוצמה חדשה. במאים רבים שאבו השראה בעבודתם מסרטיה של אקרמן. קלי רייצ'רדט, גאס ואן סנט, סופיה קופולה ציינו את חקירתם אחר צילום בזמן אמת כמחווה לאקרמן.
טרי סולטן, היסטוריון אמנות, טוען שהנרטיב של אקרמן "מסומן על ידי תשומת לב כמעט פרוסטיאנית לפרטים וחסד חזותי". בדומה לכך, השפה הוויזואלית של אקרמן מתנגדת לסיווג קל, כך שלסיכום: הבמאית יוצרת נרטיב דרך תחביר קולנועי במקום התפתחות עלילתית.
אקרמן הושפעה מאומנות הקולנוע האירופאית, באותה מידה שבה הושפעה מהסרטים הסטרוקטורליסטיים. סרטים סטרוקטורליסטיים שימשו כניסויים פורמליסטיים שהציעו יחסי גומלין בין הצופה לתמונה. אקרמן תיארה את מייקל סנואו כסטרוקטורליסט מעורר השראה, במיוחד בשל סרטו "אורך גל", המורכב משוט אחד בו תמונה של ים על גג חומה, בעוד המצלמה מתקרבת בתנועת זום באיטיות לכיוון התמונה. אקרמן נמשכה אל העמימות הנתפסת של הסטרוקטורליזם משום שהיא מסירה את הדאגה הדומיננטית שקיימת בקולנוע בנוגע לעלילת הסרט. כנערה בבריסל, אקרמן הבריזה מבית הספר כדי לראות סרטים, כולל סרטים ניסיוניים מתוך פסטיבל נוקה-לה-זוט.
אקרמן מתייחסת למציצנות, אשר תמיד נוכחת בתוך השיח הקולנועי, בכך שהיא לעיתים קרובות משחקת דמות בתוך הסרטים שלה. בכך היא ממקמת את עצמה בשני הצדדים של המצלמה בו זמנית. הבמאית משתמשת בשעמום של הסטרוקטורליזם על מנת ליצור תחושת גוף אצל הצופה, המדגישה את חלוף הזמן.
אקרמן מצלמת בסגנון המסתמך על תפיסת החיים שבשגרה. על ידי עידוד צופים לסבלנות בקצב איטי יותר, סרטיה מדגישים את האנושיות שבחיי היום-יום. קתי האלברייך קובעת כי הבמאית "יוצרת קולנוע של המתנה, של מעברים, של החלטות דחויות". רבים מסרטיה של אקרמן מתארים את התנועה של אנשים על פני מרחקים או את היבלעותם במרחבים קלסטרופוביים. האוצר ג'ון דייוויס קובע כי המשמעות הפנימית של ביתה של אקרמן "מסתירה עבודה מגדרית ואלימות, סודיות ובושה, איפה שטראומות גדולות וקטנות מתפשטות עם מעט עדים, אם בכלל."
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקרמן נפטרה ב-5 באוקטובר 2015 בפריז. "לה מונד" דיווח כי היא התאבדה. היא הייתה בת 65. סרטה האחרון היה סרט תיעודי בשם "לא סרט משפחתי", המתאר סדרה של שיחות עם אמה זמן קצר לפני מותה של אמה[10]; במהלך הסרט, היא אומרת, "אני חושבת שאם הייתי יודעת שאני הולכת לעשות את זה, לא הייתי מעזה לעשות את זה." על פי אחותה של אקרמן, היא אושפזה בשל דיכאון 10 ימים לפני מותה.
פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שנה | כותרת | אורך | הערות | אנגלית |
|---|---|---|---|---|
| 1968 | קפיצה לעיר שלי | 13 דקות | Blow up My Town | |
| 1971 | הילד האהוב או אני משחקת להיות אישה נשואה | 35 דקות | The Beloved Child, or I Play at Being a Married Woman | |
| 1972 | החדר 1 | 11 דקות | אקרמן הייתה גם העורכת של הסרט | The Room 1 |
| 1972 | החדר 2 | 11 דקות | אקרמן הייתה גם העורכת של הסרט | The Room 2 |
| 1972 | מלון מונטריי | 62 דקות | ||
| 1973 | ה-15/8 | 42 דקות | בבימוי משותף עם סמי שלנגרבאום. אקרמן הייתה גם מצלמי הסרט, וגם ערכה אותו. | |
| 1973 | לתלות יונקרים | 90 דקות | לא גמור | |
| 1974 | אני, אתה, הוא, היא | 90 דקות | ||
| 1975 | ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080 | 201 דקות | ||
| 1976 | חדשות מהבית | 85 דקות | ||
| 1978 | פגישות עם אנה | 127 דקות | Meetings with Anna | |
| 1980 | תגידי לי | 127 דקות | סרט טלוויזיה | Tell Me |
| 1982 | כל הלילה | 89 דקות | All Night Long[11] | |
| 1983 | שנות ה-80 | 82 דקות | The Eighties | |
| 1983 | יום אחד פינה שאלה אותי | 57 דקות | One Day Pina Asked Me | |
| 1983 | האיש עם המזוודה | 60 דקות | The Man With the Suitcase | |
| 1984 | אני רעבה, קר לי | 12 דקות | סרט קצר על פריז 20 שנים מאוחר יותר | I'm Hungry, I'm Cold |
| 1984 | ניו יורק, ניו יורק | 8 דקות | נאבד | |
| 1984 | מכתב מיוצר סרטים | 8 דקות | Letter from a Filmmaker | |
| 1986 | שנות ה-80 הזהובות | 96 דקות | Golden Eighties | |
| 1986 | עצלות | 14 דקות | סרט קצר על 7 נשים ו-7 חטאים | Sloth |
| 1986 | הפטיש | 4 דקות | The Hammer | |
| 1986 | מכתבים הביתה | 104 דקות | ||
| 1986 | מאלט-סטיבנס | 7 דקות | ||
| 1989 | סיפורים אמריקאים: אוכל, משפחה ופילוסופיה | 92 דקות | נכנס לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-39 של ברלין |
American Stories: Food, Family, and Philosophy |
| 1989 | שלוש הסונטות האחרונות של פרנץ שוברט | 49 דקות | Franz Schubert's Last Three Sonatas | |
| 1989 | שלושה בתים על השם סאשר | 12 דקות | Three Stanzas on the Name Sacher | |
| 1991 | לילה ויום | 90 דקות | נכנס לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-48 של וניס | Night and Day |
| 1992 | המהלך | 42 דקות | Moving In | |
| 1992 | נגד שכחה | 110 דקות | אקרמן ביימה חלק אחד | Against Oblivion |
| 1993 | מהמזרח | 107 דקות | From the East | |
| 1993 | דיוקנה של נערה צעירה בסוף שנות ה-60 בבריסל | 60 דקות | Portrait of a Young Girl at the End of the 1960s in Brussels | |
| 1996 | ספה בניו-יורק | 108 דקות | A Couch in New York | |
| 1997 | שנטל אקרמן על שנטל אקרמן | 64 דקות | ||
| 1999 | דרום | 71 דקות | South | |
| 2000 | השבוי | 118 דקות | בשיתוף פעולה עם אריק דה קויפר | The Captive |
| 2002 | מהצד השני | 103 דקות | אקרמן הייתה גם אחת משלושת הצלמים של הסרט | From the Other Side |
| 2004 | מחר אנחנו זזים | 110 דקות | בשיתוף פעולה עם אריק דה קויפר | Tomorrow We Move |
| 2006 | שם | 78 דקות | אקרמן הייתה גם הצלמת ביחד עם רוברט פנץ. | |
| 2007 | לילה על שאנגחאי | 60 דקות | ||
| 2011 | האיוולת של אלמאייר | 127 דקות | Almayer's Folly | |
| 2015 | לא סרט משפחתי | 115 דקות | הייתה גם הצלמת של הסרט | No Home Movie |
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא דורש תיקונים טכניים ותוכניים.- טרי סולטן (עורכת), שנטל אקרמן: לנוע בזמן ובחלל. יוסטון, טקסס: Blaffer בגלריה, במוזיאון לאמנות של אוניברסיטת יוסטון; ניו יורק, ניו יורק: מופצים על ידי ד. א. פ./מופץ אמנות מוציאים לאור, 2008.
- פביאן Liptay, Margrit Tröhler (ed.): שנטל אקרמן. מינכן: מהדורה טקסט + kritik, 2017.
- White, Jerry (2005). "Chantal Akerman's Revisionist Aesthetic". in Jean Petrolle & Virginia Wright Wexman. Women & Experimental Filmmaking. Urbana: University of Illinois. ISBN 0252030060.
- Smith, Dinitia (26 באפריל 1998). "Chantal Akerman and the Point of Point of View". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - Rosen, Miriam (1 באפריל 2004). "In Her Own Time". Artforum International. אורכב מ-המקור ב-2016-04-10. נבדק ב-14 במאי 2015.
{{cite journal}}: (עזרה) - Searle, Adrian (15 ביולי 2008). "Smoke and mirror-images". The Guardian. London. נבדק ב-14 במאי 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - Gandert, Sean (28 באוגוסט 2009). "Salute Your Shorts: Chantal Akerman's Saute ma ville". Paste. נבדק ב-14 במאי 2015.
{{cite journal}}: (עזרה) - Schenker, Andrew (15 בינואר 2010). "Eclipse Series 19: Chantal Akerman in the Seventies". Slant Magazine. נבדק ב-23 באוגוסט 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - McGill, Hannah (4 בנובמבר 2012). "Leading the Way for the Flair Ladies". The Sunday Herald. Washington, D.C. אורכב מ-המקור ב-2016-04-09. נבדק ב-14 במאי 2015 – via HighBeam Research.
{{cite news}}: (עזרה) - הולי רוג'רס וג'רמי ברהם (ed.): את צליל ומוזיקה ניסיונית של הסרט. ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2017.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנטל אקרמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
שנטל אקרמן, באתר AllMovie (באנגלית)
שנטל אקרמן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
שנטל אקרמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
שנטל אקרמן, באתר Discogs (באנגלית)- Paradisefilms
- רטרוספקטיבה על ידי הניו יורק טיימס.
- Artfacts הפועל עם מרכזי תערוכות.
- המסכים של סרט, וידאו, זיכרון ועשן על ידי אנה Balona דה אוליביירה ב-Fillip.
- יגאל בורשטיין, גבולות הקולנוע: השעמום המפרה של סרטי שנטל אקרמן, "תקריב" 12, יולי 2016
שנטל אקרמן בתוכנית "זה הזמן" - 1989, סרטון באתר יוטיוב- שנטל אקרמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
שנטל אקרמן (1950-2015), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Chantal Akerman, Whose Films Examined Women's Inner Lives, Dies at 65". The New York Times.
- ^
נירית אנדרמן, ז'אן דילמאן, שנבחר לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, פשוט מתאר חיים רגילים של נשים בעולם כולו, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2022
- ^ Foster, Gwendolyn Audrey, ed. (2003). Identity and Memory: The Films of Chantal Akerman. SIU Press. p. 204. ISBN 978-0809325139.
- ^ Romney, Jonathan. "Chantal Akerman obituary". the Guardian. נבדק ב-2015-10-10.
- ^ "Chantal Akerman: My family and other dark materials". www.thejc.com. נבדק ב-2016-02-27.
- ^ Margulies, Ivone. "A Matter of Time: Jeanne Dielman, 23, quai du Commerce, 1080 Bruxelles". The Criterion Collection. נבדק ב-18 באוגוסט 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Margulies, Ivone (1996). Nothing Happens: Chantal Akerman's hyperrealist everyday. Durham: Duke University Press. p. 2. ISBN 0-8223-1723-0.
- ^ Donadio, Rachel (25 במרץ 2016). "The Director's Director: Chantal Akerman". New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Akerman, Chantal; Sultan, Terrie (2008). Chantal Akerman: Moving Through Time and Space. Bluffer Gallery, Art Museum of the University of Houston: Distributed Art Publishers. p. 7.
- ^ עידו רוזן, מתה יוצרת הקולנוע שנטל אקרמן, באתר ynet, 6 באוקטובר 2015
- ^ "Paradise Films - Movies". Paradisefilms.be. 2014-01-30. אורכב מ-המקור ב-2014-11-05. נבדק ב-2016-02-21.
