שיחת פורטל:ביתא ישראל/לזכרם
הוספת נושאפורטל ביתא ישראל מתייחד עם זכרון הנספים בדרכם מאתיופיה לירושלים. אנו מזמינים אותך לספר לעולם על מסעך מאתיופיה ועל יקיריך. כתבו כאן ונשתדל להוסיף את עדותך לוויקיפדיה.
מחנה אום ראקובה[עריכת קוד מקור]
אפרים ואישתו זוכרים לפרטי פרטים את התכונות של הילדים, מה אהבו, מה לבשו. הם גם זוכרים את הימים שהילדים חלו במחלה הנוראית. אפרים סיפר, שהילדים חלו מייד עם אכילת המזון שמקורו בסיוע הבינלאומי. עד אז, במשך כחודש ימים, הם אכלו מה שהביאו עימם מהכפר ורק כאשר זה עמד להיגמר פנו לסיוע וקיבלו קמח תירס ועוד מצרכי מזון בסיסיים.
הקורבן הראשון היתה הילדה.
שני ההורים בכו. כשהילדה מתה והיו צריכים ללוות את ארונה, לא יכלו לעשות כן, כיוון שכל בני המשפחה שכבו חולים. בסופו של דבר, התחלקו בתפקידים, האישה נשארה עם הגופה ועם הילדים האחרים ואפרים הלך לחפש אנשים שיעזרו לו לכרות קבר.
המת השני היה הבן בכור. אפרים אומר שמותו סימל את סוף טעם החיים. הילד היה פעלתן, מלא שמחת חיים, אהב לעזור ולצחוק, והילד השמח פשוט נגמר מול העיניים כשהוא נאנק וסובל.
לאחר מות בנו ביקש אפרים מכל בני משפחתו לחדול מבכי. הוא מודה שזו הייתה מסקנה מבולבלת שהגיע אליה ; הוא כעס על בורא עולם ומאז, לדבריו, הוא פונה אליו מעט.
לא עברו עשרה ימי אבל והבן האמצעי מת אף הוא, וגרוע מכל הפעם, לא אפרים ולא אישתו יכלו לגרור את עצמם כדי ללוות את הבן בדרכו האחרונה. הם התנדנדו בין חיים למוות. קולו של אפרים מתחדד ולפתע מתעצם: "איני יודע היכן הוא קבור! התחושה הזו לא נותנת לי מנוחה ולא תיתן לי מנוחה לעולמים! זה לא מוסרי ולא אחראי מצידי לא להיות נוכח ולוודא שקברו אותו נכון".
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 88-89