מה עם איזה פרק ביקורת קטנטן לרפואה?
מה , הכל באמת כל כך ורוד?
חברתית :נראה שמי שכתב את הערך מעולם לא ביקר במפעל מוגן בישראל או במועדון שיקומי, לא ראה את העליבות ואת ההזנחה, את הניצול הציני של בעלי המפעלים, את שכר הרעב (מילולית, לא כזה שמשלמים בחברות קבלן - אלא תעריפים הזויים ומבזים כמו 5 שקלים ליום עבודה של 8 שעות, כולל נסיעות ואש"ל), את הסטיגמה ששיקום מדיר מייצר, את ההשפלה שחווה מי שנמצא במקום כזה כשמסיירים שם המוני סטודנטים ואורחים. את העבודות המשפילות שנותנים לחלק ניכר מהמתמודדים לעסוק בהם ללא כשר ליכולותיהם האובייקטיביות (נתקלתי במספר לא מבוטל של אקדמאים שעובדים למשל בהדבקות, הכנסת מוצרים לשקיות וכדומה. שום תירוץ מערכתי בעולם לא ישכנע אותי שזה לא נועד לקבע תפיסות ומעמדות בתוך מערכות כאלה)
היו על הנושא מספר כתבות לרבות תחקיר מעמיק ורציני מלפני שנתיים במוסף דיוקן של מקור ראשון.
ערכית: האם באמת השיקום הוא ב"קהילה"? האם שכונת קריית חיים למשל קיבלה את ההוסטלים שבקרבה? האם על פי הסקר שנעשה בעיתון הארץ השנה הישראלי הממוצע (אנחנו) מוכן לגור בקרבת חולה נפש או שהוא יעדיף על פניו עובד זר או ערבי (התשובה הסטטיסטית היא "לא" קטגורי). האם המועדונים של אנוש אינם אלא אותו הגטו בשינוי אדרת? האם באמת 'נפרד' יכול להיות 'שווה'? כנראה שהתשובה נראית אחרת מנקודת ראות של "איש מקצוע" ומנקודת ראות של "משתקם" או מבקר חיצוני\מתנדב.
כלכלית: למשל, האם באמת סכומי קצבת נכות + ההטבות הנלוות מאפשרים קיום בכבוד? לצורך ההשוואה: האם באמת נכה נפשית כתוצאה ממחלת נפש ספונטנית זקוק לפחות ממה שנזקק נכה נפשית כתוצאה משירות צבאי (או שמענקי משרד הביטחון הם בעצם פרס הצטיינות? לוגית, אחד מהשניים חייב להיות הגיוני). הרי חלקם (או רובם) משתקמים באותם מקומות וחיים אורח חיים די דומה בשורה התחתונה.
סוציולוגית: האם ה"שיקום", ככלל, לא גורם באופן אינהרנטי להבניות חברתיות חריפות? אני לא מדבר באויר - ראיתי את הדברים האלה בתקופה ארוכה שפעלתי במקומות האלה. האם מעולם לא נחקרה החוויה הנפשית של אדם שנמצא בהוספיטליזציה המטורפת של המערכות האלה, בהפנמה של איזה דיכוי סמוי , של תחושת ה"אני חולה נפש, אני צריך לעבור תהליך שיקומי ארוך, ואולי להתקדם לסוגר שקיות בכיר" ? האם המחקרים היחידים ששווים ציטוט הם רק אלה שבודקים ביהייביוריסטית נתונים חיצוניים? אני לא בקיא מדי בצד המדעי, אבל נראה שיש הזנחה מסויימת של הנרטיב של המתמודד, וכידוע, במדעי החברה, השאלה היא קודם מה רצית להוכיח - ורק אח"כ, האם זה באמת נכון....
ביצועית: סטטיסטיקות על אחוזי הצלחה של השיקום הפסיכיאטרי בארץ (ובעולם)? הרושם הבלתי אמצעי שלי הוא שאחוזי ההצלחה של תוכניות "סל השיקום" ומועדוני "אנוש" למיניהם אפסיים, ושלו היו נבדקים מחקרית ונחשפים לעיני הציבור והמחוקק - הם היו בבעיה קשה מאד. גם אם אין אלטרנטיבה אחרת (אולי, אי אפשר לדעת בודאות כי משרד הבריאות ביחד עם קרטל הפסיכיאטריה הממסדית ועמותות הענק קוברים כל מיזם ניסיוני כמו עמותת משה הס ודומותיה- ולכן אין שום אפשרות לפלורליזם בתחום ולקבוצות בקרה), עדיין , לא ברור מדוע תוכניות השיקום מתנאות במושג "שיקום" כשאין להן קבלות של ממש.. רוב המתמודדים פשוט נותרים מתמודדים שנים רבות, ומתי מעט משתקמים באמת ויוצאים לחיים נורמאליים במאה אחוז. ולא, יקירי אנשי המקצוע המלומדים, זה לא כי סכיזופרניה היא מחלה כרונית, אלא פשוט כי מערכת השיקום דפוקה, והאוליגרכיה של הפקידים חוגגת. מערכת השיקום היא הדבר הכי פונקציונאלי שיש - והיא מפרנסת את כל העולם ואשתו, חוץ מאת המתמודדים עצמם, קהל שבוי, האחרון בשרשרת המזון של המערכת המסואבת והמושחתת. (מזמין אתכם לעיין בדוחות הכספיים של כמה עמותות גדולות בארץ)
נכון, לא פשוט להתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית ,ועדיין, 90% מהאשמה לשיקום הכושל היא במבנה המערכת ועיוותיה, ולא ב"מחלה" שהגדרתה ממילא נזילה, דינאמית, והרי ניתן לשלוט בה כה טוב על ידי תרופות (הטענה הפסיכיאטרית עליה מבוססת ההצדקה לקיומה - לא נכנס לויכוח המעופש האם זה נכון או לא, אבל זוהי עמדת המוצא שלה, התרופות מתקדמות, דור חדש, וכו').
בקיצור, לפי דעתי איך שהערך הזה נראה עכשיו - לא מאוזן, חד צדדי, ומציג תמונת מציאות מופרכת. זה אולי יכול לשכנע סטודנט שנה א' שלא ראה מוסד שיקומי עדיין, או מישהו שמתפרנס מעבודה שם וצריך חיזוקים חיוביים , אבל זה לא נראה ככה כשמבקרים או כשמתחקרים את זה באופן עיתונאי.
צר לי.
הדברים שאתה כותב חשובים, אבל בלי מקורות וסימוכין הם נראים קצת כמו תעמולה של ארגונים אנטי-פסיכיאטרים למיניהם. אנא הבא סימוכין, מחקרים ומאמרים מהרשת או מספרים, עבור כל טענה, במיוחד אלו שמציגות מספרים, ונשמח לבנות כאן יחד פרק ביקורת נאה להפליא. תודה, Ravit - שיחה07:17, 11 ביולי 2011 (IDT)תגובה
העניין הוא שתמיד כשאני או אחרים מבטאים דעות כאלה אני "נחשד" בהשתייכות לארגונים למיניהם מזכיר לי את רדיפת ארגוני זכויות האדם בארץ או איזה סוג של "בהלה אדומה"... בויקיפדיה יש קואליציה די רחבה של אנשים מתחומי מדעי החברה, ואין לי שום דבר נגדם - באמת - גם אני למדתי תואר אחד בתחום בעברי הרחוק. הבעיה בתארים שהסטודנטים לומדים בהם מן תמונת נרטיב מאד חגדונית, רוויית דוגמות ואפילו, הייתי מסתכן ואומר, שמרצים רבים בתחום מקהים את חוש הביקורת. הבעיה היא רק, שבגלל ריבוי משתמשים נוצר מצב קצת חד צדדי, ואני מתכוון לכך שקל מאד להציב על גבי דף ערך בויקיפדיה עמדה פרו-פסיכיאטרית ללא יותר מדי ויכוחים, אך כל טענה "אנטי-פסיכיאטרית" (במקרה הזה אגב בכלל לא היתה כאן הבעת עמדה 'אנטי פסיכיאטרית' מוצהרת שלי אלא טענה כנגד מערכת מסואבת שצריכה לעבור שינוי ולא ביטול עקרוני, אבל מילא) , או ליתר דיוק - טענה שנחשדת או מקוטלגת ככזו - מיד נדרשת באופן תקיף להררים של סימוכין ולא יכול להכתב רבע משפט מבלי להתיש את הכותב בבור הזה שאין לו תחתית. אני יודע שמן הסתם כוונותיך טובות, ולכן אני לא בא אליך בטענות אישיות, אבל אני קובל על הנורמה שהשתרשה כאן ביחס לטיעונים ש"מחוץ למיינסטרים". זה נכון בעוד כמה תחומים בויקיפדיה ולא רק בפסיכיאטריה, יש עוד כמה פרות קדושות באתר הזה (נסי למשל להתווכח עם פמיניסטיות אפילו בזוטות, או עם אנשי ימין פה, בויקי) . לפעמים (בשביל הקוריוז..) אני מתפתה להאמין שהסיינטולוגיה היא מן ארגון קש שהפסיכיאטריה העולמית המציאה רק בכדי לסמן את כל המתנגדים שלה (במקרה שלי התנגדות לכפייה בלבד מטעמים חוקתיים ומוסריים) - כחברי כת (ומי אמר בכלל, בעצם, שכתות זה רע? עוד אקסיומה שלא נידונה לעומק בשיח הציבורי... אולי כתות רעות מנעוריהן, אבל מה עם סימוכין... :-) ) . רוית יקרה, מעודי לא נתקלתי בסיינטולוג, לא פגשתי כזה, ולא קראתי את הדיאנטיקה (מלבד הערך הויקיפדי עליה). כל מה שכתבתי פה, התגבש מהיכרות בשטח כפעיל ומתנדב דווקא בתוך עמותה פסיכיאטרית גדולה שלא נזכיר את שמה, ביקורים בבתי חולים, במחלקות סגורות, במרכזי שיקום, ולימודים בחוג למדעי החברה וגם קצת מדעי הרוח, בעוונותיי, באוניברסיטה ישראלית קונבנציונאלית לגמרי. באתי לתחום הזה בלאנקו. טאבולה ראסה. ובלי ידע מקדים, חוץ מראש פתוח ורצון להבין באמת מה אני רואה. אני יודע שאני "נלחם בטחנות רוח", מול בון טון שמיצב את הפסיכיאטריה כמדע (למרות שרוב הפסיכיאטרים עצמם, עמם שוחחתי רבות על הנושא, מתנגדים להגדרה הזאת), ולכן כל מה שנגזר ממנה הוא בגדר קדוש. יש שפה טיפולית שלמה, סלנג, תת תרבות של שיקום, וכמעט יקום מקביל שמתנהל שם. אני לא יודע כמה מחקר יש על הנושא ולמי יש אינטרס אקדמי לחקור את זה. אין הרבה גופמנים בחברה הישראלית, וגיורא שהם ודומיו לא ממש שקעו לתוך הנושא עד כמה שאני מכיר (לא מומחה גדול, שוב). אולי יש מחקר אבל הוא די איזוטרי - וזאת, לפי דעתי מטעמים כמעט "פוליטיים". לסיכום, אני לא מתכוון, מתוך ניסיון עבר, להתיש את עצמי בדהרה מעל המשוכות האלה כאן. כתבתי את ההערות בדף השיחה בשביל לעורר דיון ואני שמח שלפחות את קראת זאת. מה שכן, בנימה אישית, אני ממליץ לך בחום להכיר את הנושא מקרוב לא רק מהצד של המטפלים והרצאות מלומדות בכנסים למיניהם, אלא גם לשמוע ולנסות לראות ולהזדהות עם החוויה המדכאת של ה"מתמודד". לא צריך ללכת רחוק, האינטרנט מלא בפוסטים כאלה בפורומים ובבלוגים, רק לנבור קצת ולנסות להשתחרר ממוסכמות (לי התהליך הזה לקח 5 שנים. לא קל לשנות תפיסות עולם - אבל שווה). רוית. לפעמים, אחרי שאתה רואה "בעיניים" כל כך הרבה דברים, אתה מרגיש קצת מצחיק כשאתה מתבקש ללכת לספרייה על מנת לאשש זאת.
)
כל טוב.
קראתי את דבריך בעיון. יש דברים שאני מסכים איתם ויש כאלו שלא, ואני מדבר מהיכרות עם כמה מסגרות פסיכיאטריות. בכל אופן, כל מה שנכתב כאן, בין אם פרי מחקר נדיר וייחודי ובין אם מדובר במה שנראה לי או למישהו אחר כעובדה ברורה כשמש - צריכה להישען על סימוכין. לא חסרים אנשי אקדמיה ואחרים שמסכימים עם העמדות שהצגת ואם תסתמך על מקורות מהימנים אשמח לסייע לך להכניס את פרק הביקורת שלדעתי הוא הכרחי לשלמות הערך. • רוליג • שיחה • אמצו חתול20:27, 11 ביולי 2011 (IDT)תגובה
"ליצור עבורם הזדמנויות חדשות לבניית רצף והמשכיות בחייהם"? הביטוי הזה אבסטרקטי לחלוטין וכל אחד יכול להבין אותו איך שהוא רוצה. ממתי הזדמנויות חדשות שומרות על רצף והמשכיות? 109.160.165.9018:19, 23 בפברואר 2012 (IST)תגובה
