שיחה:אלימות בספורט/קוהרנטיות

תוכן הדף אינו נתמך בשפות אחרות.
הוספת נושא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תגובה אחרונה: לפני 17 שנים מאת צהוב עולה בנושא ראו גם

תראה איך הערך מבולגן. בירוק - אלימות ספורטאים. באדום - אלימות אוהדים. בכחול - אלימות משותפת לספורטאים ולאוהדים. בשחור - מידע כללי שלא קשור ספציפית לאלימות ספורטאים או אוהדים.

מטרת הפעילות הספורטיבית היא ביצוע פעילות גופנית, פיתוח גוף המתאמן והשגת מיומנויות לצד הישגים אישיים וקבוצתיים. המושג אלימות מתייחס לפעולות מזיקות המתבצעות על-ידי אדם אחד או רבים אשר פוגעות בפרט אחר או בקבוצה אחרת. הדעות חלוקות בדבר היות האלימות חלק בלתי נפרד מהספורט. פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפים בעת החדשה, קבע כי "ההשתתפות היא העיקר". ג'ורג' אורוול מצדו, ראה את הספורט כ"מלחמה בלי יריות". חלק ניכר מהאלימות האוהדים מתבטאת בחוליגניות הנובעת בחלקה גם משכרות, גזענות וגורמים עבריינים המשתמשים בספורט כתירוץ לפעילות אלימה. בשנים האחרונות התפתחה תופעת האלימות בספורט בכל העולם, והגבול בין תחרויות ומשחקים ספורטיביים תחרותיים הוגנים לבין פשע של ממש נחצה לא פעם. דוגמה מהזמן האחרון היא רצח שוטר באיטליה במהלך משחק כדורגל[1]

הגורמים לאלימות[עריכת קוד מקור]

פרופסור הלל רסקין[2] מזהה את הגורמים הבאים:

  1. התפתחות הספורט והעניין בו גורמים להתפתחות מקבילה של תופעות שליליות כמו קטטות ואלימות, רמייה, ניבול פה ושנאת היריב.
  2. הנטייה לנצח בספורט בכל מחיר ורמת ההזדהות הגבוהה של הציבור, ובעיקר של אוכלוסיות חלשות או כאלה התופסות את עצמן כחלשות, עם קבוצת ספורט כמסגרת הזדהות רחבה
  3. העדר בקרה משפחתית-סביבתית. הורים וילדים צופים באירועי ספורט ביחד, וההתנהגות השלילית משותפת לשניהם.
  4. השפעת רמת האלימות וחוסר הסובלנות בכלל הרווחים בישראל.

ביטויי האלימות[עריכת קוד מקור]

האלימות נחלקת בעיקר למילולית ופיזית. המקרים הנפוצים ביותר הם אלימות מילולית של האוהדים כלפי שחקני הקבוצות וכלפי האוהדים היריבים, וכן התנגשויות פיזיות בין מחנות האוהדים. עם זאת ישנם מקרים של אלימות אוהדים כלפי שחקנים (למשל, דקירת מוניקה סלש), תקיפת אוהדים על ידי שחקנים (גור שלף), ואלימות בין ספורטאים (תקרית הנשיכה של מייק טייסון). לעתים מתרחשים גם עימותים בין האוהדים ובין המשטרה, כאשר האחרונה היא שמואשמת בהתנהגות אלימה[3]. בעוד שגילויי אלימות מצד שחקנים הם מועטים יחסית ומטופלים, לרוב, על ידי הקבוצות וההתאחדויות בהן הם חברים, אלימות האוהדים מזוהה, לעתים, כבעיה לאומית ועקב כך נדרשת התערבותם הן של המחוקק והן של המשטרה.

  • האלימות המילולית בספורט מוכרת לאורך השנים כדרך פורקן של אוהדים, כאשר לעתים קרובות שומעים במגרשים דברי הגנאי הנאמרים לגבי אמו או אחותו של השופט, אחד השחקנים או אחד המתחרים. ככלל, מדובר בקללות, גידופים ודברי נאצה אישיים ועל רקע גזעני וכדומה.
  • האלימות הפיזית התפשטה והתרחבה בתוך תחומי מגרש הספורט ומחוצה לו, וכללה ניסיונות פגיעה בשחקנים ופעילי ספורט, חוליגניזם וונדליזם. פגיעה ברכוש: בתוך האולמות והמגרשים, כתובות נאצה, השחתת רכוש, שריפת מכוניות וכיוצא בזה.

נתוני המשטרה שפורטו בוועדת החקירה הממלכתית[4] כללו כ-700 עבירות בשנה (בשנים 1999-2001) כשהנפוצות הן תקיפה, איומים וגרימת נזק לרכוש.

דרכי התמודדות[עריכת קוד מקור]

אנגליה כמודל[עריכת קוד מקור]

משטרת אנגליה שמגרשי הכדורגל בה הציגו רמת אלימות חריגות החלה בפיתוח מודל להתמודדות עמה,[5] מודל זה כלל:

  1. פעילות חשאית בקרב החוליגנים.
  2. פשיטות על בתים בהם, לפי החשד, התגוררו חוליגנים.
  3. מניעה מוחלטת של מגע בין אוהדי הקבוצות.
  4. חיפוש בכליהם של האוהדים.
  5. שימוש במצלמות להרתעת ואיתור מתפרעים.

בנוסף, חקיקה אסרה מכירת אלכוהול באזור המגרשים ומנעה כניסת אוהדים שזוהו כחוליגנים.

ישראל[עריכת קוד מקור]

לאור ריבוי מקרי האלימות במגרשים, הפגיעות בנפש והעלאת הנושא לדיון בסדר היום הציבורי, מינתה הכנסת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא האלימות בספורט. הוועדה החליטה כי יש צורך בעבודה רצופה ושיטתית, בשילוב כל הגורמים הקשורים לנושא (ההתאחדות לספורט, איגודי הספורט השונים, מערכת החינוך, משטרת ישראל והתקשורת), לפעול במשותף להגברת המודעות הציבורית לנושא, לחינוכו של הציבור, למתן הסברה ולענישה ביד קשה. כל זאת מתוך מטרה להפיכת ההשתתפות הפעילה במקצועות הספורטיביים ובתחרויות ספורט, ואת הצפייה בהם לבילוי מהנה ובטוח לכל: ספורטאים ואוהדים כאחד. בהתאם להמלצות הוועדה החל מסע הסברה שהוביל את המסר: "חוויית ספורט – תנו לספורט לנצח", לצד פעולות לשיתוף פעולה בין כל הגורמים הקשורים לנושא. חקיקת תקנות אשר יקנו לגופי אכיפת החוק סמכויות ענישה, הקמת משטרת אצטדיונים שתטפל באלימות, הגברת נוכחות משטרתית במשחקים רגישים, הגברת אכיפת התקנות, שימוש בטכנולוגיה מתקדמת – מצלמות במעגל סגור ועוד, שיפור התנאים באצטדיונים, פעילויות חינוכיות והסברתיות להגברת מודעות האוהדים למניעת האלימות במגרשים וחינוך לסובלנות, עידוד אמצעי התקשורת להירתם למאבק.

אלימות בספורט בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור]

לא יודע אם שמת לב, אבל אין אף טקסט שסימנתי בכחול (משותף לאלימות ספורטאים ואוהדים, ולא כללי למושג "אלימות"). במקומות שבהם סימנתי כחול לצד ירוק ניתן לראות את הניגוד ביניהם. לכן שני דברים אלה לא יכולים להיות ביחד. צהוב עולה 18:33, 23 באפריל 2007 (IDT)תגובה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור]