שוד הרכבת הגדול
 | |
| יריות אל עבר השודדים, המנסים להימלט עם השלל. | |
| בימוי |
אדווין סטנטון פורטר  |
|---|---|
| הופק בידי |
אדווין סטנטון פורטר |
| תסריט |
אדווין סטנטון פורטר סקול מרבל |
| עריכה |
אדווין סטנטון פורטר |
| שחקנים ראשיים |
אלפרד ס. אבדי ברונקו בילי אנדרסון יוסטוס ד. ברנס |
| צילום |
אדווין סטנטון פורטר בלייר סמית' |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
אולפני אדיסון |
| חברה מפיצה |
Edison Manufacturing Company Kleine Optical Company |
| הקרנת בכורה | 1 בדצמבר 1903 |
| משך הקרנה | כ-12 דקות |
| שפת הסרט | סרט אילם הכולל כתוביות באנגלית |
| סוגה |
מערבון / סרט פשע סרט אילם / קצר / שחור-לבן |
| תקציב | 150$[1] |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
שוד הרכבת הגדול (באנגלית: The Great Train Robbery) הוא סרט קולנוע אילם קצר משנת 1903 מז'אנר המערבון, אותו כתב, הפיק וביים אדווין סטנטון פורטר, לשעבר צלם קולנוע באולפניו של תומאס אדיסון. בסרט מככבים אלפרד ס. אבדי, ברונקו בילי אנדרסון ויוסטוס ד. ברנס, אם כי הסרט איננו כולל קרדיטים. אף על פי שעלילת הסרט מתרחשת במערב הפרוע, הוא צולם במילטאון, ניו ג'רזי.
על אף היותו סרט קצר באורך של כ-10 דקות בלבד, הסרט "שוד הרכבת הגדול" נחשב לנקודת ציון דרך משמעותית בתולדות תעשיית הקולנוע, בכך שהרחיב את עבודתו הקודמת של פורטר, "חייו של כבאי אמריקאי" ("Life of an American Fireman"). בסרט עשה שימוש במספר טכניקות צילום שהיו לא שגרתיות באותה תקופה, לרבות שימוש בעריכה צולבת, צילומי חוץ ותנועות מצלמה תכופות. סרט זה הוא אחד מהראשונים שהשתמש בטכניקה של עריכה צולבת, שבו שתי סצנות מוצגות כמתרחשות בו-זמנית, אך במקומות שונים. חלק מההדפסים של הסרט אף נצבעו בעבודת יד, כך שסצנות מסוימות היו צבעוניות, בעוד רוב הסרט היה שחור לבן. חלק מהטכניקות בהן נעשה שימוש ב-"שוד הרכבת הגדול" פותחו בהשראת אלו הנראות בסרט הבריטי " A Daring Daylight Burglary" פרנק מוטרסאו, שפורסם מוקדם יותר באותה השנה.[2] היסטוריונים של הקולנוע מחשיבים סרט זה להיות סרט הפעולה האמריקאי הראשון, וכן סרט המערבון הראשון.[3][4]
בשנת 1990 נבחר "שוד הרכבת הגדול" לשימור על ידי ספריית הקונגרס בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית, בשל היותו "בעל חשיבות תרבותית, היסטורית, או אסתטית".
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט נפתח בפריצת שני שודדים למשרד טלגרף בתחנת רכבת. באיומי אקדח הם מאלצים את הטכנאי להורות לרכבת לעצור. השודדים מכים וקושרים את הטכנאי. כאשר הרכבת עוצרת - עולים עליה ארבעה שודדים נוספים. שניים מהם עולים על אחד הקרונות, הורגים את אחד הנוסעים ופורצים כספת באמצעות דינמיט. השניים האחרים הורגים את אחד מנהגי הקטר, ומאלצים עובד אחר לנתק את הקטר משאר הרכבת. השודדים מאלצים את הנוסעים לרדת מהרכבת, ולוקחים מידיהם את חפציהם היקרים. נוסע אחד מנסה לברוח, אך הוא נורה על ידי השודדים ומת במקום. השודדים מנסים להימלט עם שללם באמצעות הקטר, ובהמשך עוצרים בעמק, שם השאירו את סוסיהם.
בינתיים, שב הטכנאי הקשור במשרד הטלגרף להכרתו. בתו מגיעה על מנת להביא לו את ארוחתו והיא משחררת אותו ומשקה אותו מים, על מנת שיתאושש.
אתנחתא קומית בוימה בסצנה אשר באולם ריקודים, שבה המקומיים מאלצים אדם זר לרקוד, כשהם יורים אל עבר רגליו. הדלת נפתחה בפתאומיות, וטכנאי הטלגרף רץ בסערה פנימה, ומספר להם על השוד. הגברים יוצרים במהירות פלוגת רדיפה, שעוקפת את השודדים, ולאחר קרב יריות הורגת את כולם ומשיבה את כל הרכוש הגנוב.
הסצנה האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסצנה האחרונה בסרט כוללת שוט אחד בלבד - קלוז אפ של מנהיג השודדים, בגילומו של יוסטוס ד. ברנס, כשהוא יורה באקדחו במרחק טווח אפס, אל עבר המצלמה (כלומר: אל עבר קהל הצופים). אף על פי שהסצנה הזו נמצאת בסופו של הסרט, פורטר הצהיר כי הסצנה הייתה יכולה גם להופיע בתחילתו.
שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שם השחקן/נית | התפקיד/ים |
|---|---|
| אלפרד ס. אבדי | שריף |
| ברונקו בילי אנדרסון | שודד / נוסע שנורה / רקדן |
| יוסטוס ד. ברנס | השודד שיורה אל עבר המצלמה |
| ולטר קמרון | שריף |
| דונלד גאלהר | ילד קטן |
| פרנק האנאוויי | שודד |
| אדם צ'ארלס היימן | שודד |
| ג'ון דוהארטי | השודד הרביעי |
| מארי מורי | רקדנית |
| מרי סנואו | ילדה קטנה |
| ג'ורג' ברנס | (ללא קרדיט)[5] |
| מורגן ג'ונס | (ללא קרדיט) |
הפקה והפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטו של פורטר צולם באולפני אדיסון בעיר ניו יורק, כאשר צילומי החוץ התקיימו בניו ג'רזי, בשמורת טבע, בפארק ולאורך פסי רכבת. על אף שהצילומים התקיימו במהלך חודש נובמבר 1903, כבר בחודש דצמבר של אותה השנה הסרט היה כבר זמין למכירה עבור מפיצים.[6]
הבכורה הרשמית של "שוד הרכבת הגדול" הייתה במוזיאון "הובר" שבניו יורק, לפני שהסרט המשיך והציג ב-11 אולמות קולנוע שונים ברחבי העיר.[7] בפרסומת לסרט, נציג מטעם אדיסון משבח אותו ומתייחס אליו כאל סרט ש"עולה על כל סרט נע אחר שנעשה אי פעם, [...] חיקוי נאמן של מעשי שוד אמיתיים, שבוצעו על ידי כנופיות שונות, ואשר זכו לפרסום במערב הרחוק."[8]
על פי הערכות, התקציב של הסרט עמד על כ-150$.[1] עם שחרורו, הפך "שוד הרכבת הגדול" להצלחה אדירה, והוא נחשב לאחד מסרטי המערבונים הראשונים.[9] הוא גם נחשב לאחד משוברי הקופות הראשונים, והיה לאחד הסרטים הפופולריים ביותר של תקופת הסרט האילם, עד ליציאתו של הסרט "הולדתה של אומה", בשנת 1915.[9]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"שוד הרכבת הגדול", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"שוד הרכבת הגדול", באתר AllMovie (באנגלית)
"שוד הרכבת הגדול", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"שוד הרכבת הגדול", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
שוד הרכבת הגדול, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Souter, Gerry (2012). American Shooter: A Personal History of Gun Culture in the United States. Potomac Books, Inc. p. 254. ISBN 1-597-97690-3.
- ^ Jess-Cooke, Carolyn (2009). Film Sequels: Theory and Practice from Hollywood to Bollywood. Oxford University Press. p. 1939. ISBN 0-748-68947-8.
- ^ Keim, Norman O. (2008). Our Movie Houses: A History of Film & Cinematic Innovation in Central New York. Syracuse University Press. p. 17. ISBN 0-815-60896-9.
- ^ Moses, L. G. (1999). Wild West Shows and the Images of American Indians, 1883-1933. UNM Press. p. 225. ISBN 0-826-32089-9.
- ^ Bowers, Q. David (1995). "Volume 3: Biographies - Barnes, George". Thanhouser.org. אורכב מ-המקור ב-2015-02-27. נבדק ב-26 בפברואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Musser, Charles (2004). "5". In Grieveson, Lee; Krämer, Peter (ed.). The Silent Cinema Reader. London: Routledge. p. 89. ISBN 0-415-25283-0.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: editors list (link) - ^ (Musser 2004, p. 90)
- ^ Smith, Michael Glover; Selzer, Adam (2015). Flickering Empire: How Chicago Invented the U.S. Film Industry. Columbia University Press. עמ' 71. ISBN 0-231-85079-4.
- ^ 1 2 Winter, Jessica; Hughes, Lloyd (2007). The Rough Guide to Film. Penguin. p. 429. ISBN 1-405-38498-0.