ריצת מרתון במשחקים האולימפיים
ריצת מרתון היא ענף במשחקים האולימפיים מאז המשחקים הראשונים (1896). קטגוריית הנשים בתחרות נוספה באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984).
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריצת המרתון המודרנית נוצרה ועוצבה בעקבות המשחקים האולימפיים. מישל בריאל, הוגה רעיון ריצת המרתון, הציע לחברו פייר דה קוברטן, יוזם המשחקים המודרניים, להוסיף את המירוץ לאולימפיאדה המודרנית הראשונה באתונה בשנת 1896. המירוץ נועד להנציח את השליח היווני פידיפידס, שעל פי האגדה העממית, רץ מהעיר מרתון לאתונה, כדי לבשר על הניצחון היווני[1][2]. הריצה החלה בעיר מרתון והסתיימה באצטדיון פאנאתינאיקו שבאתונה, מרחק של 40 ק"מ. את הריצה ניצח ספירידון לואיס, מחלק מים יווני, שקבע זמן של שעתיים, 58 דקות ו-50 שניות.
באולימפיאדות הראשונות מרחק הריצה נע בין 40 ל-42 ק"מ, בהתאם למרחק שהיה קיים בין 2 נקודות עליהם החליטו המארגנים. באולימפיאדת לונדון (1908) הוצג סטנדרט חדש לריצה ונקבע מרחק של 42.195 ק"מ[3]. המרחק, הנחשב היום למרחק הסטנדרטי לריצת מרתון התקבל באופן רשמי רק באולימפיאדת פריז (1924)[4].
ריצת המרתון במשחקים האולימפיים זכתה לפופולריות רבה ובעקבותיה נוצרו מספר תחרויות מרתון במקומות שונים בעולם כולל מרתון בוסטון (1897), מרתון פריז (1902), מרתון יונקרס בניו יורק (1907) ומרתון פוליטכניק בלונדון (1909). תחרויות אלה הובילו להתפשטות ענף ריצות הכביש במהלך המאה העשרים.
עם השנים התפתחה מסורת על פיה ריצת המרתון היא האירוע הסוגר את תחרויות האתלטיקה במשחקים האולימפיים, והיא מתקיימת ביום האחרון למשחקים. קו הסיום בריצה נמצא, בדרך כלל, בתחומי האצטדיון האולימפי. טקס הענקת המדליות למנצחים משולב בטקס הסיום של המשחקים.
השיא האולימפי בריצה עומד על 2:06:32 שעות. השיא נקבע על ידי סמואל ואנג'ירו באולימפיאדת בייג'ינג (2008). השיא לנשים הוא 2:23:07 שעות ונקבע על ידי טיקי גלנה באולימפיאדת לונדון (2012). אבבה ביקילה, וולדמר סירפינסקי ואליוד קיפצ'וגה הם שלושת הרצים היחידים שזכו פעמיים במדליית זהב.
טבלת המדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גברים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
- ^ התחרה תחת הדגל הבריטי, אך ייצג את דרום אפריקה
