רות מאיו

רות מאיו
ענף מדעי	פסיכולוגיה
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
מוסדות	האוניברסיטה העברית בירושלים; אוניברסיטת מישיגן;

רות מאיו היא פרופסור לפסיכולוגיה במחלקה לפסיכולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

השכלה וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיו סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, משם המשיכה לתואר שני באותו תחום אותו סיימה ב-1998.

בין 1992 ל-2003 הייתה חוקרת במעבדה של פרופסור יעקב שול עמו הוציאה מחקרים רבים משותפים.

בשנת 2003 סיימה דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנים 2004–2006 עשתה מחקר במסגרת פוסט דוקטורט במכון למחקר חברתי, באוניברסיטת מישיגן בארצות הברית בהנחיית פרופסור נורברט שוורץ.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיו עוסקת בתהליכי שלילה והפרכה, אי-אמון, מידע הפנים, מציאות מדומה.^[1] במסגרת מחקריה היא חוקרת את התהליכים הקוגניטיביים הבסיסיים המובילים להתעלמות מראיות ואת תהליכי השיפוט וקבלת ההחלטות. במחקריה היא מציעה תיאוריה חדשה לגבי חשיבה אנושית, ובמקביל פועלת על מנת להציע פתרונות מעשיים להתמודדות עם דיסאינפורמציה, פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה.

במחקר שערכה ב-2016 בשילוב עם המרכז הבינתחומי בצרפת גילו שמראה הפנים הוא לא רק עניין מולד, אלא משתנה לאורך חיינו בהתאם לציפיות חברתיות. המחקר מדגים כיצד אנשים מצליחים לזהות את שמו הפרטי של אדם שהם לא מכירים לפי מראה פניו בלבד. מאיו ציינה בראיון כי "בניגוד לתפיסה, מראה הפנים הוא לא דבר קבוע", "ברור שמבנה הפנים מושפע מגנטיקה, מגורמים ביולוגיים, מסביבה ומכל מיני משתנים. מה שמדהים במחקר שלנו זה שאנחנו מראים שבנוסף לכל המשתנים האלה, השם השרירותי שההורים שלנו נותנים לנו מגיע עם סטריאוטיפ, ואנחנו, באמצעות תהליך של נבואה שמגשימה את עצמה, הופכים דומים לשם שלנו. בנוסף לכל ההשפעות, התיוג החברתי משפיע עלינו עד כדי כך שאנחנו נראים כמו השם".^[2]^[3]

פרופסור מאיו חוקרת את המנגנונים הפסיכולוגיים הגורמים לאנשים להאמין למידע שקרי, את הקשר בין הנטייה להאמין למידע שקרי לאי-האמון הקיים בחברה במוסדות המזוהים עם המדינה ובתקשורת, ובאמצעים בהם ניתן להשתמש לצורך התמודדות עם אמון הציבור במידע שקרי. לפי מאיו, כברירת מחדל בני אדם נוטים להאמין למידע משום ששלילה ודחייה של מידע כרוכים בתהליך שצורך זמן, מאמץ מחשבתי ומשאבים קוגניטיביים - ולכן ברירת המחדל של בני האדם היא להאמין למידע אליו נחשפו. בנוסף חוקרת מאיו את סוגיית האמון. אמון, לפי הגדרתה, משתקף במוכנות שלנו, כחברה או כיחידים, לבטוח במישהו אחר ולהאמין כי הוא יעשה את הדבר הנכון ולא יפגע בנו כשאנחנו נמצאים במצב פגיע. אי אמון, לעומת זאת, מתבטא בחשש שאותו גורם יפגע בנו בכוונה או לא בכוונה. במצב רגיל בני האדם נוטים לאמץ מידע שלא מוצגת עבורו אלטרנטיבה, אך במצב של אי אמון אנשים נוטים לחשוב על סיבות נסתרות להפצת המידע ועל מניעים זרים שקיימים אצל הגורמים שמפיצים אותו, וממציאים אלטרנטיבות במקרים שהן אינן קיימות בפועל. במצב כזה של אי אמון אנשים נוטים להאמין למי שהם חושבים שאכפת להם מהם - גם אם מפיצים מידע שקרי, בעוד גורמים שנתפסים ככאלו שאינם לטובתם נתפשים כלא אמינים.^[4]^[5]

מחקריה על ההתנגדות לחיסונים נגד קורונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2021 מאיו ערכה ניסוי מתוך מטרה למצוא קשר בין רמות גבוהות של אי אמון במדינה ובתקשורת לנטייה להאמין למידע שקרי. בניסוי השתתפו שתי קבוצות: קבוצה שמתנגדת לחיסון נגד קורונה וקבוצה שאינה מתנגדת אליו. בניסוי הוצגו לשתי הקבוצות עובדות נכונות ועובדות אלטרנטיביות (מומצאות ושקריות), שלא היו קשורות לחיסון או למגפת הקורונה. בניסוי נמצא שאנשים החוששים מהחיסון, נוטים להאמין פחות לעובדות האמיתיות ולהאמין יותר לעובדות הלא אמיתיות, כלומר ההבחנה שלהם בין מה שנכון ללא נכון קטנה יותר. בניסוי נמצא מתאם בין הקבוצה שהתנגדה לחיסונים לרמות גבוהות של חוסר אמון, הסתמכות על אינטואיציה, ורמה נמוכה של ענווה אינטלקטואלית.^[4]^[5]

ב־2022 ניסוי ערכה מאיו ניסוי יחד עם הדוקטורנטית דבורה ניומן מהאוניברסיטה העברית, ובשיתוף פעולה עם פרופסור סטיבן לבנדובסקי מאוניברסיטת בריסטול באנגליה והתפרסם בכתב העת Personality and Individual Differences. הניסוי מהווה בסיס אמפירי ראשון לאפיון פרדוקס בו אנשים מקבלים מידע חדש, מופרך ככל שיהיה, ודוחים כל מידע קיים, מבוסס ואמין ככל שיהיה. החוקרות שיערו כי הפרדוקס קשור באי-אמון, ולכן מדדו אותו בקרב קבוצה הידועה ברמת אי-אמון גבוהה – מתנגדי חיסון הקורונה בארה”ב תוך השוואה למשתתפים תומכי החיסון. כ-400 אמריקאים בגילאי 18–40, כמחיצתם תומכים בחיסוני הקורונה וכמחציתם מתנגדים לו, הוזמנו להשתתף בניסוי. עמדת המשתתפים כלפי החיסונים נמדדה מספר שבועות מראש, כך שהם לא היו ערים להיותה סיבה להזמנתם לניסוי. בניסוי, הוצגו בפני המשתתפים עשרה משפטים שאינם קשורים לאמונות או לעמדות קיימות. מחציתם תיארו עובדות נכונות, מוסכמות ומקובלות בנושאים כלליים שאינם מעוררי מחלוקת ויתר המשפטים הומצאו על-ידי החוקרות ותיארו “עובדות אלטרנטיביות” לעובדות מוסכמות, שלא מציעות כל הסבר או מוטיבציה לקבלתן. המשתתפים התבקשו לדרג כל משפט על סקלה שנעה בין “אמיתי” (ציון מספרי של 6) ל”שקרי” (ציון מספרי של 1). לאחר מכן, מילאו שאלונים נוספים שמדדו תכונות שנמצאו במחקרים קודמים כקשורות באמונה במידע אלטרנטיבי – היסמכות על אינטואיציה, אי-אמון, אמונה בתיאוריות קונספירציה, “צורך בכאוס” ו”צניעות אינטלקטואלית”. מהמחקר עולה כי בקרב קבוצת מתנגדי החיסון הפער בין דרוג האמת של עובדות לבין דירוג האמת של ״עובדות אלטרנטיביות״ היה קטן יותר (2.71) בהשוואה לזה שבקרב תומכי החיסון (3.27). ספציפית, מתנגדי החיסון האמינו יותר ל”עובדות האלטרנטיביות” (2.44) בהשוואה לתומכים בחיסון (1.98) והאמינו פחות לעובדות (5.13 בקרב מתנגדי החיסון לעומת 5.26 בקרב התומכים בו). הקבוצות נבדלו זו מזו גם בכך שמתנגדי החיסון נסמכו יותר על האינטואיציה שלהם, הפגינו רמת אי אמון כללית גבוהה יותר ואמונה גבוהה יותר בתיאוריות קונספירציה יחסית לתומכים בחיסונים. מתנגדי החיסונים גם היו בעלי צורך רב יותר בכאוס והפגינו פחות צניעות אינטלקטואלית.^[6]^[7]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2004 פרס המאמר הטוב ביותר לשנת 2004 מ-The International Social Cognition Network (ISCON), וירצבורג, גרמניה, עבור "קידוד תחת אמון וחוסר אמון: ההפעלה הספונטנית של Cognitions incongruent", Journal of Personality and Social Psychology, 2004