קרב חרבת מחאז
קרב חרבת מחאז או קרבות חרבת מחאז (בעברית: חורבת מאחז) במלחמת העצמאות, היה שורת קרבות אשר נערכו בתאריכים 7–8 בספטמבר ועד 6 באוקטובר 1948, בין כוחות הגדוד הראשון של חטיבת יפתח, לבין הצבא המצרי, מתנדבי האחים המוסלמים וערביי הר חברון. מוקד הקרבות הייתה חירבת מחאז (כשני ק"מ מזרחה למחלף מאחז של ימינו), והקרבות עליה החלו ב-29 בספטמבר. בקרבות אלה אבטחו לוחמי 'יפתח' את מנחת 'אבק 1' (כארבעה ק"מ מדרום לרוחמה, מעט מערבה לכביש 334)[1], אשר אפשר את הפעלת מבצע אבק להחלפה מוטסת של חטיבת הנגב המותשת בחטיבת יפתח ובהטסת אספקה לנגב.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרבות עשרת הימים נכשל צה"ל בניסיונותיו לפרוץ לנגב שנשאר מנותק. כיוון שכך, היה צורך במבצע לוגיסטי רחב היקף כדי להעביר אספקה אל הנגב. חלק גדול מאותה אספקה הועבר במטוסי תובלה במסגרת מבצע אבק. דרומית לקיבוץ רוחמה הוכשר מנחת לנחיתת מטוסים אלה. במבצע הוטסו צפונה חיילי חטיבת הנגב לשם התארגנות מחדש, ולנגב הוטסה אספקה: תחמושת, מזון, דלק ועוד. בנוסף, לוחמי חטיבת 'יפתח' חדרו לנגב בלילה בין קווי המצרים. בתקופה הראשונה להפעלתו, אבטחת המנחת התנהלה באמצעות סיורים.
המצרים ראו בפעולות אלה הפרת תנאי ההפוגה והתכוונו לשבש את המבצע. בתחילת ספטמבר, הבחין צה"ל בהכנות מצריות לתפיסת עמדות מצפון וממזרח למנחת 'אבק', והתחלה של עבודות חפירה באותן עמדות. תפיסת אותן עמדות הייתה מאפשרת למצרים להפגיז את מנחת 'אבק'. משימתם הראשונה של לוחמי 'יפתח', עם הגעתם לנגב, הייתה להגן על המנחת כדי שהמבצע יוכל להימשך. כיוון שכך, עלה הצורך למנוע מן המצרים התבססות באותן עמדות.
שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזור שמצפון מזרח לרוחמה הוא מישורי בעיקרו, בגובה של כ-150 מטרים מעל פני הים, משובץ בגבעות נמוכות, שגובהן כ-200 מטרים מעל פני הים, וביניהן ערוצים. השטח, אדמת לס שבאותם ימים הייתה חשופה מצמחייה ברובה, הולך ועולה במתינות ממערב למזרח. רוב האזור, פרט לחלק מן הערוצים, עביר לרכב. חרבת מחאז היא גבעה השולטת על סביבתה, המתמשכת מצפון מזרח לדרום מערב. גובהה של חרבת מחאז כ-240 מטרים מעל פני הים, ולה שתי כיפות, שקוטרן כ-100 מטרים כל אחת, וביניהן אוכף. במדרון הפונה כלפי צפון ישנו קמרון המסתיר מעיני היושבים על הגבעה את הנמצא מעבר לה במורד שבכיוון זה.
קרבות חרבת מחאז[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרבות מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהוראת מפקד חזית הדרום (אלוף פיקוד דרום במושגי ימינו) יגאל אלון, תפסו לוחמי יפתח שורת תילים שבהם החלו המצרים להתחפר. בליל 8-7 בספטמבר 1948 נתפסו תל קוניטרה (תל קשת) מצפון לשדה התעופה, תל נג'ילה (כיום תל נגילה) ממזרח ותל מולֵיחה (מילחה) מדרום מזרח. המצרים, מצדם, ראו בתפיסת תילים אלה איום על דרך מג'דל-פאלוג'ה-בית ג'יברין (כביש 35 בימינו). כבר ביום המחרת הפגיזו המצרים את תל קוניטרה, וניסיון התקפה רגלית נהדף לאחר זמן קצר. ב-10 לחודש התחדשו ההפגזות וההתקפות, אשר נהדפו שוב.
ב-16 בספטמבר 1948 תפסו כוחות חטיבת יפתח את תל חסי ממערב לתל קוניטרה.
הקרבות בחרבת מחאז[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההחלטה לתפוס גם את חרבת מחאז נפלה לאחר שהערבים ערכו מספר ניסיונות למקש את הדרך בה נעו כוחות צה"ל באזור התילים שנתפסו (בערך נתיבו של כביש 6 דרום בימינו). לפיכך, ב-29 בספטמבר 1948 כבשה מחלקה של הגדוד הראשון של 'יפתח', לאחר קרב קצר, את הכפר הקטן חרבת מחאז הנמצא על גבעה ממזרח לקו התילים. בעת שהמחלקה התבססה במשלט הכבוש, היא הוטרדה באש מנשק קל, וזו נמשכה גם למחרת בשעות הבוקר.
קרבות ראשונים על המשלט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר 30 בספטמבר 1948 תקפו את חרבת מחאז כוחות מקומיים שפוזרו באש המגינים. אחר הצהרים, בשעה 17:45, תקף את המשלט כוח מצרי, בפיקודו של רס"ן גמאל עבד אל נאצר. הכוח כלל שתי מחלקות חי"ר, אשר תקפו ממזרח, וכן שישה זחל"מים ושתי שריוניות, אשר תקפו באיגוף מצפון. כל אלה נהנו מחיפוי הפגזת מרגמות כבדות. עד 18:15 הצליחו המצרים לכבוש את המשלט, והמגנים נסוגו. המצרים, שלא ניהלו מרדף אחרי הנסוגים, העבירו את המשלט לידי כוחות מקומיים ומתנדבים. לא ברור אם הכוח הערבי שהיה אמור לקבל את המקום אכן נאחז בו.
מפקד הגדוד, אסף שמחוני, הורה על התקפת נגד עוד באותו לילה, אך זו נדחתה בלילה אחד. המשימה הוטלה על פלוגה בפיקודו של יצחק חופי, שבחיפוי הפגזה משני תותחי 65 מ"מ, תקפה ב-1 באוקטובר בשעה 22:00, וכבשה את חרבת מחאז בשנית ללא התנגדות. הפעם הוצב במקום כוח גדול יותר: מחלקה מוגברת. כוח זה הדף התקפה של ערבים בלתי סדירים ביום המחרת. לכוח היו חמישה פצועים.
קרבות 4 ו-5 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-4 באוקטובר 1948 רוכזו כמה מאות לוחמים מקומיים, יחד עם פלוגה של כוח המתנדבים המצרי ומספר משוריינים. הערבים, בחיפוי מרגמות כבדות, התקדמו לעבר המשלט מצפון וממזרח, אך נהדפו. לעזרת לוחמי 'יפתח' עמדה גם פלגת תותחים אשר התמקמה באזור תל נג'ילה. שלושה מלוחמי 'יפתח' נהרגו ושלושה נפצעו.
למחרת, ב-5 באוקטובר 1948, החלו התקפות משעות הבוקר, זו הפעם בפיקודו של זכריה מוחי א-דין. למודיעין הצה"לי נודע מבעוד מועד על ההתקפה הממשמשת ובאה, ורוכז כוח להתקפת נגד במקרה הצורך. ב-06:30 החלה הפגזה מצרית של שתי מרגמות 120 מ"מ. ב-07:00 החלה גם התקפות רגליות. כן היפנו המצרים תגבורת לכוח התוקף, כולל שני ג'יפים, מספר מחלקות רגלים וחמישה זחל"מים. עד השעה 11:00 נערכו ארבע התקפות כאלה, אשר בוצעו על ידי כוח רגלי בגודל של כ-400 לוחמים מקומיים, בסיוע נושאות ברן מצריות, ובחיפוי ארטילרי של מרגמות ושל שמונה עד עשרה תותחים, וכולן נהדפו. ארבעה מלוחמי יפתח נפצעו. צה"ל, מצידו, ניסה לסייע למגנים. דרכי התחבורה המצריות הופגזו, ונערכה הפצצה של מטוסי חיל האוויר על ריכוזים מצריים. בינתיים, כיוון שהדפו את ההתקפות הקודמות, פחתה ערנותם של לוחמי 'יפתח'. בשעה 16:00 החלה התקפה מצרית נוספת, וקדמה לה הפגזה שיטתית של המשלט ממרגמות 120 מ"מ. להפגזה נוספה אש ממשוריינים וממקלעים. התוקפים עלו על המשלט תוך תיאום הדוק עם ההפגזה, אשר הועתקה קדימה עם התקדמות ההתקפה. נושאי ברן מצריים הצליחו לעלות על המשלט מצפון, ולנתק בין שני חלקיו. בהמשך, כוח רגלי הצליח לעלות על המשלט מצפון מזרח. המגנים נסוגו, ומפקד המחלקה במקום ביקש סיוע ארטילרי על המשלט אותו החזיק. כוח הזחל"מים שהוכן להתקפת נגד הוזעק אף הוא ויצא לדרך, אך הגיע למקום באיחור. כיוון שכך, הכוח חיפה על הנסיגה. עשרה פצועים חולצו, אך במקום נותרו שני הרוגים, שלושה פצועים ונשק. לאחר שכבשו את המשלט, בשעה 17:00, המצרים שוב העבירו את המשלט לידי כוחות מקומיים ומתנדבים.
המח"ט מולה כהן פקד על המג"ד אסף שמחוני לתקוף ולכבוש שוב את המשלט עוד באותו יום. הכוח כלל מחלקת זחל"מים וכיתת חי"ר בחיפוי חמישה תותחי 65 מ"מ, שתי מרגמות 81 מ"מ ומקלעי בזה. בשעה 19:00, לאחר 'ריכוך' מרוכז של שלוש דקות, הם השלימו את כיבוש חרבת מחאז בשלישית. הכיבוש בוצע ללא אבדות לצה"ל. חמשת החיילים שנותרו על התל בנסיגה האחרונה, שלושה הרוגים שני הפצועים שנותרו על התל בנסיגה האחרונה נמצאו מתים לצד שלושת גופות החיילים האחרים. בכולם נמצאו סימני התעללות.
קרבות 7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כיבושו החוזר של המקום, שוב הוצבה בו מחלקה, וכוח הזחל"מים נערך בקרבת מקום, למקרה שיחודשו הקרבות. הגנת המשלט חוזקה, בין היתר באמצעות מוקשים. המצרים נערכו אף הם לחידוש הקרבות, חילצו כלים פגועים וריכזו כוחות, אשר כללו 15 משוריינים, שישה טנקים קלים, 28 נושאי ברן, וחי"ר מוסע במשאיות. לאלה צורפו גם לוחמים ערביים מקומיים. במשך כל אותה העת הפגיזו המצרים את המקום במרגמות, אולי כחיפוי לחילוץ הכלים.
ב-7 באוקטובר 1948 עם שחר סיירו מטוסים מצריים מעל המשלט, ואחר כך, הונחתה עליו הפגזה במשך כשעתיים, מתותחים 25 ליטראות וממרגמות 120 מ"מ. כיוון שהמצרים נעדרו תצפית אש מתאימה, ההפגזה לא הייתה יעילה. לאחר ההפגזה תקף מצפון כוח מצרי, אשר כלל כ-12 שריוניות, מרגמות שהתקדמו בעקבותיהן, שתי פלוגות רגלים ועוד ערבים בלתי סדירים. עד הצהרים, אלה תקפו את המשלט שלוש פעמים, ובכל הפעמים נהדפו. ב-10:30 חגו שלושה מטוסים מצריים מעל המשלט. שני מטוסי אוויה S-199 של חיל האוויר הוזעקו. אלה לא הצליחו ליצור מגע עם המטוסים המצריים, וכיוון שכך, תקפו ופגעו במטרות קרקעיות. בצהרים, המצרים ירו פצצות עשן ממרגמות 52 מ"מ, ובחסותן ניסו לבצע איגוף מצפון מערב. הודעה על כך נמסרה לכוח הזחל"מים, וזחל"ם שנשלח לסייע מצא עצמו באגפה של השיירה המצרית. הזחל"ם פגע במשוריין מצרי נושא תותח ובזחל"ם, והמשיך וירה על כלים מצריים נוספים. החי"ר המצרי נסוג ואחריו גם השריון. משוריין מצרי אחר ניסה לבצע איגוף מערבי יותר, וזחל"ם אחר יצא לקראתו והשמיד אותו. בזאת נסתיימו ההתקפות הקרקעיות, והכוח המשוריין המצרי החל לסגת החל מהשעה 13:00. נסיגתם לוותה בתקיפות של חיל האוויר הישראלי, ובירי ארטילרי של צה"ל.
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות הפסקת התקיפה הקרקעית, המשיכו המצרים בתקיפות אוויריות ובהפגזות ארטילריות, שנמשכו גם למחרת, על חרבת מחאז, תל נג'ילה, המנחת, קיבוץ גת ועוד. מטוסי חיל האוויר שהוזעקו, לא הצליחו ליצור עמם מגע. צה"ל הגיב בהפגזות ארטילריות.
בקרבות חרבת מחאז נהרגו 13 ונפצעו 30 מלוחמי חטיבת 'יפתח'. בעוד שבקרבות עשרת הימים היה לצה"ל יתרון בקרבות לילה, ולמצרים יתרון בקרבות יום, הרי שקרבות חרבת מחאז היו אחד המקרים הראשונים בהם צה"ל ניצח בקרב פתוח ביום.
תוצאות הקרב בחרבת מחאז אפשרו את המשך הפעלת המנחת ליד רוחמה ואת המשך ההכנות למבצע יואב. עם זאת, מספר ימים לפני מבצע 'יואב', נחנך מנחת חדש, ליד קיבוץ אורים - 'אבק 2'.
מפקדי שתיים מן ההתקפות המצריות, נאצר ומוחי א-דין, עלו בהמשך לצמרת ההנהגה המצרית. נאצר היה נשיא מצרים במשך כ-16 שנים, ומוחי א-דין היה סגן נשיא וראש ממשלה. כן היה מיועד להחליף את נאצר, בסיום מלחמת ששת הימים, עת נאצר הודיע על התפטרות, אך חזר בו.
הנצחה וייצוג בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 ביולי 2008 נחנך החיבור בין כביש 6 לכביש 40 הנקרא לזכר קרב זה בשם "מחלף מאחז". לכנס הוזמנו לוחמים באותו קרב, והוסר הלוט מעל שלט המספר את סיפורו.
קרב חרבת מחאז משוחזר במדויק בספרו של יזהר סמילנסקי, "ימי צקלג" והוא רקע לספרו של פוצ'ו "אני פחדן אני".
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספר הפלמ"ח, כרך ב', 1955, עמ' 594–613
- עמוס כרמל, אלוף הניצחון, אסף שמחוני, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009, עמ' 220–228
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לחימת חטיבת יפתח בגזרת חירבת מחאז, באתר הפלמ"ח
- אל"ם (מיל.) אורי אלגום, קרבות חירבת מחאז, מערכות, גיליון 294–295, יולי 1984, עמ' 99–106
קרבות חרבת מחאז, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 6 במרץ 2021
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בהמשך הוחלף מקום המנחת, והמנחת החדש נקרא 'אבק 2'. כך, רטרואקטיבית, ניתן למנחת המקורי השם 'אבק 1'.