קהילת יהודי צילץ
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
קהילה יהודית  |
| מיקום | צילץ |
| מדינה |
 פולין |
| בעלים | הקהילה היהודית בצילץ |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1774 – 10 בנובמבר 1938 (כ־164 שנים) |
| תאריך פירוק | ליל הבדולח |
| חומרי בנייה | לבנים |
| סגנון אדריכלי | ברוק |
| מידות | |
| קומות | 2 |
| מידע טכני | |
| קיבולת | 300 מקומות ישיבה באולם הראשי, 100 בעזרת הנשים |
 | |
  | |
קהילת יהודי צילץ התגוררה בעיירה צילץ (ביאלה; בגרמנית: Zülz; בפולנית: Biała Prudnicka) שבדרום פולין ולפני מלחמת העולם השנייה, בשלזיה הגרמנית. צילץ היא עיירה קטנה, השוכנת בחלק הדרומי של פרובינציית אופולה במחוז פרודניק ליד הגבול עם צ'כיה. אוכלוסייתה מונה 2,426 תושבים (2019).
העיירה נוסדה במאה ה-13 והיא אחת העיירות העתיקות בפולין. היא הייתה חלק מדוכסות אופולה ומהאימפריה ההבסבורגית האוסטרית. מאז סוף המאה ה-14 התיישבו יהודים רבים בעיירה במיוחד ובעיירה ניסה. בניגוד ליישובים אחרים בהם היו קהילות יהודיות, בערי שלזיה, יהודי צילץ לא גורשו בסוף המאה ה-16. במאה ה-18 צילץ הפכה לעיירה היחידה בגרמניה שבה חיו יותר יהודים מאשר נוצרים (בשנת 1782 התגוררו בעיירה 961 נוצרים ו־1061 יהודים).[1] תושבי צילץ היהודים שגשגו וחשו ביטחון, עד כדי כך שהם קראו לעירם בעברית "מקום צדק" או "עיר צדיקים".[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית ההתיישבות היהודית בעיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית ההתיישבות היהודית בצילץ מתרחשת בתקופת ההגירת היהודית מהמערב לשלזיה. הגל הראשון הגיע לשלזיה מהמאות ה-13 עד המאה ה-14. האזכורים הראשונים של יהודים החיים בצילץ היה בזמן פרעות "המגפה השחורה" (1349), אז נרשמו קרבנות יהודים בצילץ, (הזיהוי אינו וודאי). באזכור נוסף משנת 1427 נרשם שבאותה שנה יהודי בשם אברהם מהעיר זיבביץ (פו') ומשפחתו התיישבו בעיירה.
המאה ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1526 כששלזיה הוכפפה לשליטת קיסרי גרמניה, גם יהודי שלזיה היו בתחום השיפוט של האימפריה.
בשנת 1540 על רקע אווירה אנטי-יהודית דרשו תושבי העיירה והסוחרים להרחיק את היהודים מצילץ, במקביל האציל מארקגראף יז'י הונצולרן (פו'), ששלט בנסיכות אופולה, הוציא צו בשנת 1543 האוסר על יהודים לגור בגלביצה.[3] לכן, תשע משפחות יהודיות עזבו את גלביצה והתיישבו צילץ.[4]
בשנת 1562 אימצה מועצת הדוכסות של אופולה החלטה המחייבת יהודים למכור את בתיהם, לשלם את חובותיהם ולעזוב את הדוכסות תוך שנה.[5] שליט העיירה צילץ, יאן קרישטוף פרושקובסקי, התערב למען היהודים שנותרו בצילץ. כתוצאה מכך, צילץ הפכה למקום היחיד באופולה שלזיה בו התאפשרה התיישבות יהודית חופשית. יהודים רבים התיישבו בעיירה ולכן היא נקראה: צילץ היהודית - Judenzüelz.
המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1600 היו בצילץ 26 משפחות יהודיות. בבית העלמין היהודי במקום נקברו יהודים כמעט מכל שלזיה.[6]
ב־13 באפריל 1601 קיבלה הקהילה היהודית זכות מיוחדת מהקיסר רודולף השני. על בסיס הסכם הזכויות המיוחדות, רשויות העיר היו מחויבות לספק הגנה משפטית ליהודים.[7] הצו האימפריאלי גם אפשר ליהודים להתיישב בפרברי העיירה ניסה הסמוכה (נמצאת במרחק 30 קילומטרים מערבית מצילץ). מספר שנים מאוחר יותר, רכשו כמה מיהודי צילץ בתים ברובע היודי בניסה, הצטרפו לקהילת יהודי ניסה ועסקו במסחר זעיר. בשנות העשרים של המאה ה-17, הרוזן הנס כריסטוף פון פרושקובסקי, אישר פריבילגיות נוספות ליהודי צילץ. החוקרים משערים כי מעמדם המשפטי המיוחד של יהודי צילץ נגרם מכוחם הכלכלי.
במחצית השנייה של המאה ה -17 הקהילה היהודית בצילץ דאגה שגם יהודי קהילת לוגובק (Głogówek) הסמוכה (במרחק 17.9 קילומטרים מזרחית מצילץ) יקבלו פריבילגיות המשוות אותם לנוצרים. בפברואר 1672 קיבלה קהילת יהודי צילץ את ההודעה הקיסרית, שבה נכתב: "זכויות היתר של יהודי קהילת צילץ כוללות גם את יהודי קהילת יהודי גלוגובק". באמצע המאה ה -17, יותר מ -13% מהבניינים בעיירה היו של יהודי צילץ. מצבם של היהודים בצילץ השתפר עוד יותר על ידי הפריבילגיה האימפריאלית מה- 17 ביולי 1699, שאיפשרה להם לחיות בעיירה ולעסוק בחופשיות במסחר בכל דוכסות שלזיה.
המאה ה-18 והמאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1713 הוציא הקיסר קרל השישי את צו הסובלנות (בגרמנית: Toleranzpatent), שאפשר ליהודים להתיישב בשלזיה לאחר ששילמו מס סובלנות מיוחד, הצו פטר את היהודים מגלוגובק וצילץ מתשלום המס.[8] המאה השמונה עשרה הביאה לגידול מהיר בגודל הקהילה היהודית בצילץ, שכבר הייתה עצמאית לחלוטין באותה תקופה. היו לקהילה בית כנסת מעץ ברחוב היהודים - Judengasse Street (הרחוב לא קיים יותר בצילץ), בית קברות, בית מדרש, הקהילה העסיקה רב ובית דין רבני.
במאה ה-18 נאלצו יהודי צילץ, להעביר לרשויות העיירה, מלבד מיסי סובלנות, לספק לעיר סחורות שונות.
במהלך מלחמת שלזיה הראשונה בשנת 1742, רוב שלזיה נכבש והוכפף לשלטון ממלכת פרוסיה. באותה שנה חיו בצילץ כ־1,000 יהודים.
ב־22 באפריל 1769 נשרף בית הכנסת שנבנה מעץ והבתים היהודיים הסמוכים אליו בשריפה גדולה. בשנת 1774 נבנה בית כנסת חדש וגדול, בסגנון בארוק מלבנים.
בשנת 1776, נגבו מהקהילה 144 מטבעות טאלר כמס סובלנות.[9] באותה שנה הורו השלטונות הפרוסיים ליישב מחדש את כל היהודים החיים בגדה השמאלית של נהר אודר לצד ימין של הנהר (למעט יהודי קהילת צילץ) תוך חודש. במקומות החדשים הם יכלו לגור רק בכפרים ולא בערים.
בשנת 1780, חיו בצילץ 1001 יהודים (49.2% מכלל האוכלוסייה). באותה תקופה הם החזיקו 40 בתים בעיר (17% מכלל המבנים).[10] בשנת 1782 התגוררו בביאלה 1061 יהודים (52.5% מכלל האוכלוסייה). זו הייתה העיירה היחידה שהייתה אז בגרמניה עם רוב יהודי. יהודי המקום כינו את עירם בעברית "מקום צדק" או עיר של צדיקים.[11]
בשנת 1787, השלטונות הפרוסיים ביטלו את הצווים להעתקת היהודים לאזורים הכפריים. מכיוון שהערים שנעזבו סבלו מאוד מהפסדים כלכליים. באותה שנה התגוררו בצילץ 1,366 יהודים (48% מכלל האוכלוסיה).
בשנת ה'תקע"א מונה לאב"ד העיר צילץ, הרב שלמה הכהן, לאחר שרבי עקיבא איגר סירב לקבל את התפקיד.
כניסתו של צו האמנציפציה בשנת 1812 הביא לדעיכה הדרגתית של הקהילה היהודית בצילץ, כי רבים מיהודי המקום החלו לעבור לאזורים מפותחים יותר בשלזיה.[12] ביניהם שמואל פרנקל, שעבר עם משפחתו בשנת 1827 לעיר פרודניק הסמוכה ומי שהפך לאחד התעשיינים הנודעים באירופה ובעולם בתחום אריגת בדי הפשתן ודמשק.[13]
בשנת 1856 התגוררו בצילץ רק 411 יהודים. בשנות ה-40 של המאה ה-19 היהודים היוו 28.4% מאוכלוסיית צילץ.
המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תהליך ההגירה של יהודי צילץ לערים הגדולות נמשך בעשורים שלאחר מכן, והוביל להיעלמות מוחלטת של האוכלוסייה היהודית בעיר. בשנת 1910 עדיין היו בצילץ 20 יהודים ובשנת 1926 חיו בצילץ 9 יהודים בלבד.
ב־15 באוגוסט 1914 התפרקה הקהילה היהודית בצילץ וכל יהודי צילץ שעדיין נשארו בעיירה הוכפפו לקהילת יהודי פרודניק הסמוכה. כל תשמישי הקדושה וספרי התורה מבית הכנסת בצילץ הועברו לידי קהילת יהודי פרודניק.
בשנת 1925 נותרו בצילץ רק 14 יהודים, ובפנקס הכתובות והאירועים של העיירה צילץ שפורסם בשנת 1928 אין כל פרסום על פעילותו של ארגון יהודי כלשהו בעיירה. בשנת 1935 היו עדיין 12 יהודים בצילץ.[14]
במהלך ליל הבדולח (09-10 בנובמבר 1938), שרפו הנאצים את בית הכנסת הגדול של צילץ.
אין מידע על גורלם של היהודים האחרונים מצילץ, אך ניתן להניח כי הם נשלחו לאחד ממחנות העבודה בכפייה, ולאחר מכן גורשו ב"צעדת המוות" למחנות ההשמדה הנאצים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילה היהודית בצילץ לא התאוששה.
נכון לשנת 2021 יהודים לא גרים בעיירה.
חינוך בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיירה היו ישיבה וספרייה יהודית. ילדים ממשפחות יהודיות עניות יכלו ללמוד בישיבה. רק מורים יהודים היו מעורבים בניהול השיעורים. ספרי הלימוד הודפסו מאמצע המאה התשע עשרה בבית הדפוס העברי שהיה בעיירה.
מלאכה ומסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מושל צילץ יאן קרישטוף פרושקובסקי ביקש מהקיסר להשאיר את היהודים החיים בעיירה ובכפרים הסובבים אותה.[15] הוא העריך את הפוטנציאל הכלכלי שהקהילה היהודית הביאה לחיי העיירה. זו הייתה גם הסיבה לכך שיהודים רבים הגיעו לצילץ מהעיירות הסמוכות, בהן הרשויות עשו הכל כדי לגרש את היהודים. במסמכים היסטוריים משנת 1534 נכתב כי באותה תקופה "זרם האנשים לעיר היהודית הלך וגדל...", צילץ נקראה אז "צילץ היהודית - Żydowski Zülz".[16] היהודים עסקו בעיקר בסחר בתבואות, ברוכלות, במלאכות זעירות, הלוואה בריבית ונֶשֶׁך.[17]
תרומת הקהילה היהודית לפיתוח העיירה הייתה גדולה, שכן בשנת 1601 היהודים זכו בזכות מיוחדת מצד הקיסר רודולף השני עצמו, שהעניקה להם הגנה משפטית.[18] הודות לכך הם יכלו להתיישב גם בפרברי העיירה ניסה הסמוכה. בשנים שלאחר מכן התיישבו שם בעיקר יהודים שעסקו במסחר זעיר.
המושלים הבאים של צילץ, היו ממשפחת הרוזן הפולני הנס כריסטוף פרושקובסקי (Proskowski). הם אישרו את הפריבילגיות הקודמות של יהודי המקום והמשיכו להגן עליהם מפני מחאות הבורגנות המקומית והחקיקה העוינת. בהתקבל הצו הבא מהקיסר לגירושם של יהודי העיירה, כריסטיאן פון פרוסקובסקי שלח בקשה לקיסר: "בשל העובדה שהיהודים גרים כאן מאתיים שנה, בבקשה, שיישארו עוד זמן רב יותר".[17] עמדתם המיוחדת של בני משפחת פרושקובסקי נבעה ככל הנראה מיכולותיהם הכלכליות של יהודי הקהילה בעיירה. משפחת פרושקובסקי הגנה עליהם בתקופות הקשות של מלחמת שלושים השנים, עד 1699, אז הושוו זכויות הסוחרים יהודים לזכויות כלל הנוצרים בשלזיה. הודות לכך, הקהילה היהודית הצליחה להתפתח ומושלי העיירה נהנו מנוכחותם. יהודי צילץ סחרו בבדים, כלי עבודה ומכשירי ביתיים, צמר, שעווה, דבש ותחרה. לעיתים קרובות הם שילמו ביוקר על זכויותיהם. במאה ה-18, פרט לתשלומי מיסי הסובלנות, היהודים נאלצו לספק לעיר תבלינים, וכל שלוש שנים הם חויבו לשלוח לכומר המקומי בדים וגם חליפות כמורה.[19] סוחרי העיירה היו בקשרי מסחר גם עם סוחרים מערים אחרות, כמו קרקוב, ירוסלב וורוצלב. המסחר עם סוחרי וורוצלב היה מאוד רווחי, עד שב־1736 הוקמה בוורוצלב נציגות קבועה של קהילת יהודי צילץ. את התפקיד מלא דוד משה, המכונה "השַׁמָּשׁ של צילץ".
במאה ה-19 רוב היהודים המקומיים היו סוחרים זעירים. בשנת 1840 היהודים היוו 28.4% מאוכלוסיית צילץ והיו בבעלותם 120 חנויות ודוכנים. באמצע המאה ה-19 פעל בעיירה בית דפוס עברי.
הודות לחוקי שוויון הזכויות משנת 1812 הושוו יהודי צילץ לאזרחים אחרים בממלכה הפרוסית. הם יכלו להתיישב ולעבוד באופן חופשי בכל מקום, הם הורשו לעסוק בתפקידי צווארון לבן ובתפקידי ממשל ברחבי המדינה. כתוצאה מכך הם התחילו להגר מצילץ למרכזים עירוניים גדולים יותר כגון העיר פרודניק הסמוכה וערים אחרות, שבהן סיכויי הפרנסה היו טובים יותר.
פנקס קהילת צילץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדבקות בחוקי ההלכה היהודית הייתה הדבק המאחד של הקהילה, היא הייתה גם הגורם שסיפק הגנה וביטחון לקהילה. חוקים אלה, והעונשים שהוטלו על אלו שיפרו אותם, תוארו בפירוט בפנקס הקהילה.
הפנקס, המתעד את השנים 1796 עד 1805, נכתב בבליל שפות הכולל גרמנית, יידיש ועברית. הוא מכיל את החוקים הרשמיים של הקהילה, כולל קריטריונים לקבלה לקהילה, קווים מנחים בסיסיים לאופן שבו יש לחיות את חיי היומיום, ומרשם לדרך הראויה לקבלת אישורי חתונה, כדרך לווסת את גידול האוכלוסין בהתאם לדרישות המשטר הפרוסי.
אחד האיסורים החמורים ביותר שקבעה המנהיגות היהודית בצילץ הוא האיסור על קיומם של משחקים, בין אם מדובר במשחקי קופסה, משחקי כלים או הימורים. על מי שתפסו מנהיגי הקהילה משחק משחקים השיתו קנס כבד שישולם לקופת הקהילה.
הפנקס השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית, מספק הצצה לחיי הקהילה העשירים שהתקיימו בעיירה ולמנהיגות שהקדישה את חייה לקהילה.[20]
אוכלוסיית הקהילה היהודית בצילץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שנה | האוכלוסייה
הכללית |
מספר
היהודים |
אחוז היהודי
מהאוכלוסייה הכללית |
|---|---|---|---|
| 1564 | 90 | ||
| 1604 | 260 | ||
| 1724 | 2609 | 600 | 23% |
| 1742 | כ־1,000 | ||
| 1751 | 760 | ||
| 1780 | 2,035 | 1,001 | 49.5% |
| 1782 | 2,021 | 1,001 | 52.5% |
| 1787 | 2,408 | 1,156 | 48% |
| 1791 | 1,012 | ||
| 1809 | 1,055 | ||
| 1812 | 1,096 | ||
| 1825 | 2,462 | 1,109 | 45% |
| 1834 | 2,613 | 912 | 34.9% |
| 1840 | 2,658 | 755 | 28.4% |
| 1845 | 2,686 | 591 | 22% |
| 1856 | 411 | ||
| 1860 | 337 | ||
| 1880 | כ־300 | ||
| 1901 | 2,800 | 36 | 1.28% |
| 1910 | 20 | ||
| 1925 | 14 | ||
| 1935 | 12 |
בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1582, על פי צו אימפריאלי, היהודים נאלצו לעזוב את שלזיה. מאידך הם יכלו לגור בעיירות צילץ ובגלוגובק. מספר היהודים בצילץ גדל במהירות ועד תחילת המאה ה-19 מספרם בעיירה עלה על מספר הנוצרים. תחילה נבנה בית כנסת מעץ בשכונה היהודית יודנגאסה-Judengasse. משגדלה הקהילה היהודית, היהודים ניסו להרחיב אותו, אך שלטונות העיירה סירבו למכור להם את שטח האדמה להרחבת בית הכנסת. ב־22 בספטמבר 1769 פרצה שרפה ברחוב ובית הכנסת נשרף עם עוד 12 הבתים שהיו סמוכים אליו.[22]
לאחר שריפת בית הכנסת הראשון, בשנת 1774 נבנה בית כנסת חדש וגדול מלבנים בסגנון הבארוק, ברחוב קאריספלאץ - Karisplatz (נכון ל-2021 רחוב וואלובה-Wałowa) מחוץ לשכונה היהודית וממרכז העיירה.[23]
בית הכנסת הגדול היה, מעוטר בחזית מרשימה, שהמרכיב העיקרי בו הייתה הכניסה מונומנטלית. היו לו חלונות גדולים משני צדי האולם הראשי ובגובה הקומה הראשונה - כדי להאיר גם את עזרת הנשים. הגג היה גמלוני. בזמנו בית הכנסת היה אחד ממקומות התפילה היהודיים הגדולים בגרמניה; בבית הכנסת היו מקומות ישיבה ל־300 גברים באולם הראשי ול־100נשים בעזרת הנשים.[24]
לאחר שניתנה ליהודים הזכות להתיישב בחופשיות בתחילת המאה ה-19 בכל שלזיה וגרמניה בכלל, יהודים רבים עזבו את צילץ לערים השכנות. ב־15 באוגוסט 1914 נשארו בעיירה יהודים בודדים ולמעשה הקהילה היהודית במקום חדלה להתקיים. הרבה מיהודי העיירה הצטרפו לקהילה היהודית בעיר פרודניק הסמוכה.
בית הכנסת נשרף במהלך ליל הבדולח על ידי הנאצים.
נכון ל־2021, במקום בו עמד בית הכנסת נמצא מגרש משחקים לילדים ואין במקום לוח זיכרון המנציח את בית הכנסת שהיה קיים במקום משנת 1774.
בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות בצילץ הוא בית הקברות היהודי העתיק ביותר בשלזיה ששרד ולא נהרס.
בית הקברות הוקם לפני שנת 1622. אישור על כך נתקבל על בסיס בדיקת אחת המצבות שנמצאה בפינה הצפונית-מערבית של בית העלמין, המצבה עשויה מאבן גיר גבישית ברוחב 62 סנטימטרים, גובה 89 סנטימטרים ועובי 7.5 סנטימטרים. הכיתוב בעברית על המצבה: פ"נ אישה אמיצה סגולה וחסודה, גברת אסתר, בתו של מלומד, מר שמחה (זכר צדיק לברכה) בשנת שפ"ב. (1621–1622) [25]
בית הקברות של צילץ ממוקם במדרון המערבי התלול בדרום מערב העיירה (בעבר הוא היה מחוץ לעיירה), על גבעה הנקראת "התל" וגם "הגבעה היהודית". על ראש הגבעה יש מבנה עתיק מלבנים, שריד משער הכניסה המוביל לנקרופוליס. החורים בקירות השער זו עבודתם של שודדי עתיקות. קופת הצדקה לתרומות שהייתה עשויה מברזל, נעקרה מהשער, ובמקומה נשארה רק גומחה בו הייתה מותקנת קופת הצדקה.
לבית הקברות צורת מלבן צר, שמידותיו הן: אורך 188 מטרים רוחב 25 מטרים. הוא משתרע על שטח של 5.46 דונם.[26]
בית העלמין המקורי היה קטן יותר והורחב כל העת עד תחילת המאה ה-19. לא רק יהודים מקומיים נקברו בבית הקברות הזה. נקברו בו גם יהודים ממקומות אחרים. בשנת 1914 האחריות על בית הקברות הועברה לקהילת יהודי העיר הסמוכה פרודניק. הקבורה האחרונה בו מתוארכת לשנת 1938.
שער הכניסה נבנה בתחילת המאות ה-17 וה- 18 ובשנת 1840 שופץ. באותה תקופה גם הוקף בית העלמין בגדר חדשה. הגדרות הונחו על עמודים העשויים מלבנים שהוצבו כל 5 מטרים. כמה מעמודים אלה עדיין קיימים. בשנת 1826 הוקם קבר גדול מלבנים מול השער; בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, מבנה הקבר נהרס לחלוטין. בפינה הצפונית-מזרחית של בית העלמין היה בית לוויות עם רמפה. גם הוא נהרס אחרי המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה, ב־23 בפברואר 1943, הועברה רשמית זכות הקניין על בית הקברות לאגודה היהודית בגרמניה (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland - אגודה שנוצרה בכפייה על ידי השלטונות הנאצים בגרמניה). ב־10 ביוני 1943, בית העלמין נלקח מהאגודה היהודית בגרמניה, על ידי השלטונות הנאצים והועבר לרשויות המס המקומיות. לאחר המלחמה היו מקרים רבים של שוד והרס בבית הקברות. אז נהרסה גדר העץ שחוזקה על ידי עמודי הלבנים, קופת הצדקה נעקרה משער הכניסה, מצבות רבות נגנבו ובית הלוויות נהרס.[27]
עם השנים הטבע השתלט על בית העלמין, עצים ועשביה גדלו בין הקברים. סוגי העצים שצמחו הם מסוג: טיליה, ליבנה ואלמון שחור (אנ'). מטפסים, דלויים ושיחי עוזרר. בחלקים מסוימים של בית הקברות הם יוצרים ג'ונגל אמיתי, המקשה על המעבר. רק חלק קטן מהמצבות נחשפו, על ידי צוותי ארכאולוגים שבדקו את המצבות. ישנם מקרים ששורשי העצים מבקעים את מצבות. ההערכה היא כי בבית העלמין בצילץ ישנם בין 1,000 ל־900 קברים.
על פי הרישומים שבוצעו באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, נמצאו במקום, שלוש מצוות מהמאה השבע עשרה, 23 מצבות מהמחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה, 190 מצבות מהמחצית השנייה של אותה המאה, 474 מצבות מהמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה ו־120 מצבות - מתחילת המאה העשרים (עד שנת 1938). אף על פי שמספר גדול של מצבות שרדו, קשה לגשת אליהן למרות קרבתו לעיר.
בסביבת בית הקברות ישנם שדות חקלאיים. בית הקברות מבוקר באופן ספורדי. אין סכנת ונדליזם ואו השלכת אשפה במקום.
שימור בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אגודת התרבות והחינוך של צילץ מטפלת בבית העלמין כבר למעלה מ־20 שנה.
בשנת 2002, במשך מספר ימים, צעירים פולנים, אוקראינים וגרמנים סידרו את שטח בית העלמין. שגריר ישראל בפולין שבח וייס, ביקר במקום ונפגש עם משתתפי הקמפיין לשימור בית הקברות, Antyschematy - Biała 2002. הוא השתתף גם בטקס הנחת לוח לזכר תושבי העיירה היהודים במהלך ביקורו במקום.
בשנת 2004 הוענק פרס הארגונים היהודיים לטיפול ופיקוח על בית הקברות לדנוטה חינמן Danuta Hajneman, עובדת מרכז התרבות העירוני והקהילתי בצילץ.[28]
ביולי 2006 הושלמו עבודות ניקיון בבית העלמין היהודי בצילץ, שתואמו ומומנו על ידי הקרן לשימור המורשת היהודית בפולין.
ב־30 בנובמבר 2007 השלימה הקרן לשימור המורשת היהודית בפולין את הכנת תיעוד השימור לבית העלמין ההיסטורי בצילץ (מחוז אופולה).
מצבות עתיקות שאותרו בבית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודה לייב, בנו של תנחום מג'סטנר, נפטר בתאריך, 18 בדצמבר 1689;
- פסל'ה, בתו של נתן, נפטרה בתאריך, 19 במאי 1691 ומאיר ברוך, בן אברהם, נפטר בתאריך, 18 בפברואר 1693 (מצבה כפולה);
- רחל, בתו של ארון שיק, נפטרה בתאריך, 24 באוקטובר 1691;
- יהודה לייבה, בנו של יששכר ברמן סגל, נפטר בתאריך, 23 ביולי 1700;
- אברס, בתו של אליעזר הלוי, נפטרה בתאריך, 20 ביולי 1705;
- אריה יהודה לייבה, בנו של אלחנן, נפטר בתאריך, 25 בפברואר 1707;
- זיסל, בן ג'וזל, נפטר בתאריך, 27 ביוני 1709;
- נפתלי הרקה, בן אברהם, נפטר בתאריך, 13 במאי 1711;
- מנחם מנדל, בנו של אברהם אברל, נפטר בתאריך, 29 באוגוסט 1719;
- שמואל בן יהודה קאק, נפטר בתאריך, 24 באוגוסט 1725;
- יואל, בנו של זכריה מנדל זאקס, נפטר בתאריך, 31 ביולי 1726;
- מוחז'ש, בנו של מנחם מנדל, נפטר בתאריך, 17 ביולי 1727;
- רבקה מטל, בתו של אשר למלה, נפטרה בתאריך, 11 בנובמבר 1727;
- שרל'ה, בתו של זכריה מנדל, נפטרה בתאריך, 22 בנובמבר 1729;
- רחל, בתו של חיים פרידלנד, נפטרה בתאריך, 30 בדצמבר 1729;
- קלונימוס קלמן, בן יצחק, נפטר בתאריך, 11 במאי 1731;
- נתן, בנו של מאיר ברוך, נפטר בתאריך, 31 בדצמבר 1733;
- פרומה, בתו של אייסי, נפטרה בתאריך, 18 באוקטובר 1740 ורחל, בתו של אייסי, נפטרה בתאריך, 18 בנובמבר 1740 (מצבה כפולה) [29].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פנקס הקהילה
- פנקס הקהילות
- קהילת יהודי ניסה
- קהילת יהודי פרודניק
- קהילת יהודי גלוגובק
- אליעזר הלוי - (Louis Loewe) מזכירו של מונטפיורי שנולד בצילץ.
- עקיבא איגר (הראשון) רב הקהילה היהודית בצילץ בין השנים 1748–1755.
- ליל הבדולח
- שואת יהודי פולין
- יהדות פולין
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Ziemia Prudnicka rocznik 2001 – W nowe stulecie”, Spółka wydawnicza Aneks, Prudnik 2004 (בפולנית)
- Konserwatorium – Zeszyt Edukacji Kulturalnej”, Instytut Śląski, Opole 1997 (בפולנית)
- Adressbuch (Einwohnerbuch) des Kreises Neustadt O / S mit saemtlichen Gemeinden und Gutsbezirken 1928, Neustadt 1928.
- Alicke K.-D., Lexikon der jüdischen Gemeinden im deutschen Sprachraum, vol. 3, München 2008.
- Bialski informant - Monuments, Biała 1992.
- Bialski informant, Biała 1978.
- White. Town and Commune, Biała 2002.
- Borkowski M., Kirmiel A., Włodarczyk T., In the footsteps of Jews: Lower Silesia, Opole region, Lubusz Land, Warsaw 2008.
- Lewin L., Aus dem Zülzer Ghetto, "Der Oberschlesier" 1927, 9.
- Rabin I., Die Juden in Zülz, [in:] Geschichte der Stadt Zülz in Oberschlesien, edited by J. Chrząszcz, Zülz 1926, pp. 117–160.
- Woronczak J., The Jewish Cemetery in Biała, "Opole Conservation Guide" 1985, vol. 3.
- Woronczak J., Jewish cemetery in Biała, Provincial Office for the Protection of Monuments in Opole, record file, typescript
- Woronczak J., Grave inscriptions from the Jewish cemetery in Biała, "Annales Silesiae" 1989, vol. XIX.
- "Ziemia Prudnicka, In the new century" 2001, 1.
- Zuelz, Encyclopedia of Jewish Life Before & During Holocaust, eds. E. Wiesel, G. Wigoder, S. Spector, New York 2001.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בית הקברות היהודי העתיק של צילץ/ביאלא, כפי שנראה בגוגל STREET VIEW נכון ליולי 2020
- קהילת יהודי צילץ ובית הקברות שלה (בפולנית)
- רו אורנים, פנקס קהילת צילץ, בספריה הלאומית
- שמעון דובנוב, דברי ימי עולם: כרך שביעי: המחצית השנייה של המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה, פרויקט בן יהודה
- צילומי מצבות בבית הקברות של צילץ באתר פליקר
- קהילת יהודי צילץ (באנגלית)
- קהילת יהודי צילץ ובית הקברות שלה באתר הבינלאומי לשימור בתי קברות יהודים (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Cmentarz Żydowski - Urząd Miejski w Białej, biala.gmina.pl
- ^ Woronczak J. P, Mochum Zadek – żydowska nazwa Białej, „Annales Silesiae” 1993, t. XXIII, s. 131; Walerjański D., Z dziejów Żydów na Górnym Śląsku do 1812 roku, „Orbis Interior: pismo muzealno-humanistyczne” 2005, t. V, s. 32.
- ^ State Archives in Opole, Medical University of Gdańsk, ref. No. 31: Privilege of margrave Jerzy granted to Głubczyce regarding intolerance to Jews, issued in Opole on June 17, 1543; Hofrichter R., Heimatkunde des Kreises Leobschűtz, vol. 2, part. 2, Leobschűtz 1911, p. 180.
- ^ Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Interior: museal-humanist magazine" 2005, vol. 5, p. 29.
- ^ Kwak J., Jews in Upper Silesian towns in the 17th and 18th centuries, "Silesian Historical Quarterly Sobótka" 1989, No. 1, p. 46; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Interior: a museum and humanist magazine" 2005, vol. 5, p. 32.
- ^ Zuelz, Encyclopedia of Jewish Life Before & During Holocaust, vol. 3, eds. E. Wiesel, G. Wigoder, S. Spector, New York 2001, p. 1520.
- ^ Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Interior: a museum-humanist magazine" 2005, vol. 5, p. 32.
- ^ Maser P., Weiser A., Juden in Oberschlesien, vol. 1, Berlin 1992, p. 26; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Interior: a museum and humanist magazine" 2005, vol. 5, p. 34.
- ^ Rabin I., Die Juden in Zülz, [in:] Geschichte der Stadt Zülz in Oberschlesien, edited by J. Chrząszcz, Zülz 1926, pp. 117–160; Maser P., Weiser A., Juden in Oberschlesien, vol. 1, Berlin 1992, p. 30; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Interior: a museum and humanist magazine" 2005, vol. 5, p. 37.
- ^ Eight centuries of the city in outline, [in:] Biała City and Commune [online] https://biala.gmina.pl/85/564/osiem-wiekow-miasta-w-zarysie.html [accessed: 2020].
- ^ Woronczak JP, Mochum Zadek - the Jewish name of Biała, "Annales Silesiae" 1993, vol. 23, p. 131; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Interior: a museum and humanist magazine" 2005, vol. 5, p. 32.
- ^ Zuelz, [in:] Encyclopedia of Jewish Life Before & During Holocaust, vol. 3, eds. E. Wiesel, G. Wigoder, S. Spector, New York 2001, p. 1520.
- ^ Fränkel Samuel | Wirtualny Sztetl, sztetl.org.pl
- ^ Zuelz, Encyclopedia of Jewish Life Before & During Holocaust, vol. 3, eds. E. Wiesel, G. Wigoder, S. Spector, New York 2001, p. 1520.
- ^ Walerjański D., Z dziejów Żydów na Górnym Śląsku do 1812 roku, „Orbis Interior: Pismo muzealno-humanistyczne” 2005, t. V, s. 32.
- ^ Zülz to nazwa miasta w języku niemieckim, stosowana także dziś jako dodatkowa – przyp. red.
- ^ 1 2 Szmulik S., Historia społeczności żydowskiej w Białej [online] http://biala.gmina.pl/84/cmentarz-zydowski.html [dostęp: 02.10.2014].
- ^ Walerjański D., Z dziejów Żydów na Górnym Śląsku do 1812 roku, „Orbis Interior: pismo muzealno-humanistyczne” 2005, t. V, s. 32.
- ^ Borkowski M., Gmina żydowska w Opolu w latach 1812–1944, Opole 2009, s. 24.
- ^ פנקס קהילת צילץ, באתר web.nli.org.il
- ^ האוכלוסייה היהודית בצילץ/ביאלא בין השנים 1564–1935 באתר השטעטל הווירטואלי
- ^ Jüdische Gemeinde - Zülz (Oberschlesien), www.xn--jdische-gemeinden-22b.de
- ^ Rabin I., Die Juden in Zülz, Geschichte der Stadt Zülz in Oberschlesien, ed. J. Chrząszcz, Zülz 1926, pp. 117–160.
- ^ Synagoga w Białej (ul. Wałowa) | Wirtualny Sztetl, sztetl.org.pl
- ^ Jerzy Woronczak - „Inskrypcje nagrobne z cmentarza żydowskiego w Białej" – „Annales Silesiae" - 1989 r. (בפולנית)
- ^ "nazwa", J. Woronczak, Inskrypcje nagrobne z cmentarza żydowskiego w Białej [w:] „Annales Silesiae” (1989).
- ^ "nazwa", Ziemia Prudnicka, rocznik 2001. W nowe stulecie, Prudnik 2004.
- ^ K. Strauchmann, the commune will give the land to the commune
- ^ M. Wodziński, Hebrew inscriptions in Silesia in the 13th-18th centuries, Wrocław 1996.