קהילת יהודי ליפשה

יהודים החלו להתגורר בליפשה (ברותנית: Lipca, בהונגרית: Lipcse), כפר הסמוך לעיר חוסט במחוז מארמארוש ההיסטורי, בשנות השלושים-ארבעים למאה ה-18 וחיו בו עד לגירושם מיד לאחר חג הפסח בשנת תש"ד - 1944 לגטאות חוסט ואיזה ומשם למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. יהודי הקהילה היו חסידים אדוקים, ובדומה ליהודי הסביבה, החזיקו ברובם במשק חקלאי בנוסף למשלח ידם. מספר היהודים בכפר הגיע עד קרוב לחמש מאות איש לפני השואה שהיווה מעל עשרה אחוז מתושבי הכפר. הכפר נמצא בחבל זקרפטיה באוקראינה.

תחילת התיישבות היהודים במאה ה-18

חבל מארמארוש, ששכן בצפון-מזרח ממלכת הונגריה ההיסטורית, וגבל עם גליציה ובוקובינה, הוא חבל הררי השוכן בהרי הקרפטים. יהודים החלו להתיישב במארמארוש במאה ה-17, מפוזרים בכפרים השונים, ועסקו במלאכה אחת שהייתה פתוחה בפניהם - חכירת מבשלות מבעלי האחוזות, ייצור שיכר ומכירתו. יהודי האזור הגיעו רובם ככולם מגליציה ופעמים שמארמארוש שימשה להם תחנת מעבר לפנים הונגריה. התיעוד המוקדם ביותר למגורי יהודים בליפשה הוא ממפקד אוכלוסין שנערך ב-1746 בו מוזכרים חמש נפשות - שני גברים, שתי נשים וילדה. במפקד שנערך בשנת 1768 מצוינים עשרה יהודים בליפשא שעיסוקם היה בישול משקאות חריפים ורוכלות וכן מלמד ילדים. בבית העלמין היהודי בליפשה ישנה מצבה של זוג שנפטר בשנת תקכ"ט (1769) עדות נוספת לחיים יהודיים בכפר במאה הי"ח, על אף שאדמת בית העלמין נרכשה על ידי הקהילה רק כמאה שנים לאחר מכן.

המאה ה-19 עד למלחמת העולם הראשונה

בשנות ה-30 של המאה הי-19 כבר היו בליפשה כמאה יהודים, והם החלו לבסס את חיי הקהילה בכפר. מקווה טהרה הוקם, כן נרכשה קרקע לבית העלמין וייתכן כי נבנה בית מדרש כבר בתקופה זו. בית מדרש מאבן נבנה לקראת סוף המאה, בעל שבעים מושבים. רוב תושבי הכפר היו שייכים לחסידות סיגט שהלכה והתשפטה באזור במחצית השנייה של המאה ומיעוטם (כשלושים אחוז) היו שייכים לחסידות ספינקה ובנו להם בית מדרש נפרד בכפר.

ילדי הכפר למדו אצל מלמדים ותלמידי החכמים היו שייכים לחברה ש"ס וחברה משניות יחד עם יהודי כפרי הסביבה וסיימו את התלמוד הבבלי כל שנה. צדקה נאספה לקופת רבי מאיר בעל הנס של כולל מונקאטש.

רוב יהודי ליפשה היו בעלי מלאכה כגון חייטים, חוטבי עצים, סנדלים, מבשלי שיכר, בעלי חנויות או פועלי יום שעסקו במלאכות כגון סבלות. רובם הגדול היו עניים אולם החזיקו במשק חקלאי קטן שסיפק להם מזון.

מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוטל צו גיוס על הגברים. מעט מהגברים הצליחו לשחד את דרכם החוצה מהצבא אולם רוב הקהילה הייתה ענייה. חלק הטילו מום בגופם כדי שלא יתגייסו אך הרבה מהגברים גויסו לצבא האוסטרו-הונגרי, חלקם אף נפלו בשבי הרוסי. ליפשה הייתה קרובה לחזית המלחמה ובשלב מסוים חלק מהקהילה העדיפה לנדוד מערבה אל פנים הונגריה.

בין מלחמות העולם

לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרפה קארפאטורוס כחבל אוטונומי לצ'כוסלובקיה שקמה באותה עת. צ'כוסלובקיה פיתחה את האזור, סללה דרכים, בנתה גשרים ופרצה מסילות רכבת. היהודים היו לראשונה שווי זכויות לשאר האזרחים ויכלו להקים עסקים ללא הגבלה. בית ספר צ'כי נוסד בכפר בו למדו יהודי הכפר שמונה שנות לימוד. נערים נסעו ברחבי אירופה ללמוד בישיבות שונות לאחר בית הספר היסודי.

מספר הלידות שנרשמו בקהילה היהודית בליפשה, מתוך ארכיונים הנגישים דרך האתר JewishGen.org

התפלגות גילאי הפטירה בליפשה בשנים 1895–1940, מתוך: ארכיונים הנגישים דרך האתר JewishGen.org

קהילת ליפשה בשואה

בשנת 1938 כאשר היטלר החל לדרוש את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, החלה האחרונה להיערך למלחמה אולם המעצמות הגדולות העדיפו לקנות שקט מדומה ונתנו להיטלר את הסודטים בהסכם מינכן. מיד לאחר מכן בבוררות וינה הראשונה מערב חבל הקרפטים הועבר להונגריה ואילו הכפר ליפשה נשאר בתחום האוטונומיה הקרפאטית אולם החבל שינה את שמו לקארפרטסקה אוקראינה והועמד בראשו כומר קתולי-יווני בשם וואלושין אשר לא הסתיר את שנאתו ליהודים. וואלושין הקים קבוצת מליציה בשם "סיצים" שהורכבה מטרוריסטים שפלשו מהונגריה וכן קבוצות שברחו מהמשטר הסובייטי. המיליציה הייתה מושפעת מהשלטון הנאצי וקיוותה לצרף את אוקראינה לגרמניה הנאצית. במרס 1939 נכבש האזור על ידי ההונגרים ויהודי הכפר היו נתונים למעשה לשלטון ההונגרי, שלא ראה בהם כאזרחי הונגריה.

הגירוש לקמניץ-פודולסקי

בקיץ 1941, אחרי כיבוש האזור על ידי ההונגרים, החלו ההונגרים במשלוח יהודים ללא תעודות אזרחות לגליציה, שם נרצחו על ידי האס אס בטבח בקמניץ-פודולסקי. יהודי הקרפטים, שנתפסו על ידי ההונגרים כיהודי גליציה, שולחו אף הם לטבח. בשבוע של פרשת עקב יצא כרוז והורה לכל יהודי הכפר לארוז את מטלטליהם ולהתכונן לעקירה מהכפר. בודדים חיפשו מסתור ואילו רוב יהודי הכפר התייצבו ליד משרדי הכפר, שם הובלו במשאיות לעיר חוסט ומשם ברכבת ליאסין, בו רוכזו במחסן עצים בשם "זמיר", בו חיכו לתורם להשלח לטבח בפולין. בינתיים יצאה ההוראה מבודפשט להפסיק את הטבח ויהודי ליפשה הוחזרו לכפר. עד לשנת 1944 החיים חזרו למסלולם.

הגירוש לגטאות ולאושוויץ

לאחר פסח תש"ד - 1944 הוקמו בערים הסמוכות חוסט ואיזה גטאות בהן רוכזו יהודי האזור. תושבי ליפשה התחלקו בין שני גטאות אלו. בגטאות גולחו זקני ופאות הגברים ומעט הרכוש שלקחו מהבתים נשדד מהם. כמה ימים לפני חג השבועות הועברו כולם לחוסט שם עלו על רכבות שהובילו אותם לבסוף למחנה הריכוז אושוויץ. לאושוויץ הגיעו יהודי הקהילה בשבת, ערב חג השבועות תש"ד, 27 במאי 1944. עם ההגעה למחנה עברו סלקציה, הילדים והמבוגרים נשלחו מיד לתאי הגזים ואילו הצעירים הועברו לבירקנאו. הגברים התאגדו יחד בעבודות הכפיה ועבדו במפעל אי. גי. פארבן בבונא בייצור גומי וכימיקלים, בין השאר ציקלון בי. היחידה של יוצאי ליפשה כונתה "קומנדו מספר 149". חלק מהנשים הועברו למחנה העבודה גרוס-רוזן.

לאחר השחרור על ידי הרוסים הגיעו כשלושים מיהודי ליפשה חזרה לכפר אך לא נותרו בו כשנוכחו לדעת שכל רכושם נבזז, בתי המדרש ובתי הכנסת נהרסו.

ראו גם

• חוסט
• זקרפטיה
• יהדות הקרפטים

לקריאה נוספת

• ש"י גרוס/י' יוסף הכהן, ספר מארמארוש - מאה ושישים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן, בית מארמארוש תל אביב, תשמ"ג. דרך האתר HebrewBooks
• שלמה רוזמאן, שפר הררי קדם גולת קארפאטורוס - מארמארוש בתפארתה ובחורבנה, תשנ"א כרך ראשון כרך שני

קישורים חיצוניים

• עדותו של יהודה שמואלי, באתר יד ושם
• עדותה של שרה פרצלמאיר באתר יד ושם