קהילת יהודי דווינסק

דווינסק הנקראת גם דאוגבפילס DAUGAVPILS בלטבית (בליטאית: DAUGPILIS, ברוסית: DVINSK, בגרמנית: DUENABURG), היא עיר נפה במחוז לטלגיה אשר בלטביה השוכנת על גדות נהר הדווינה, ומכאן שמה. הקהילה היהודית בעיר הוקמה באמצע המאה ה־18, האוכלוסייה היהודית גדלה מאוד ומסוף המאה ה־18 ועד מלחמת העולם הראשונה היוותה הקהילה היהודית כמחצית מהאוכלוסייה הכללית. דווינסק איבדה בימי השלטון הלטבי אחרי מלחמת העולם הראשונה את מעמדה הכלכלי ואת רוב תושביה, וגם מספר היהודים בה הלך ופחת עד שעמד ב־1935 על כרבע מתושביה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיר פליטים מפולין ומספר תושבי העיר, ובהם היהודים, גדל. ביוני 1940 סופחה דווינסק לברית-המועצות והשלטון הסובייטי החדש נתן את רישומיו על הקהילה - בחינוך, בתעסוקה, ובמוסדות הקהילתיים ואף בוצעו גירושים של יהודים לסיביר. ביוני 1941 נכבשה דווינסק בידי הגרמנים וב־17 במאי 1942 חוסל הגטו היהודי וכל יושביו נטבחו. אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדווינסק, וכיום הקהילה היהודית מונה כ־600 איש.

הקהילה לפני השואה

מראשית הקהילה עד מלחמת העולם הראשונה

העיר דווינסק נוסדה ב־1278, היא סופחה לממלכת פולין-ליטא ב־1561 ונשארה חלק ממנה עד 1772. בשנה זו חולקה פולין בפעם הראשונה, וכל האזור עבר לשלטון רוסיה.

במאה ה־17 החלו להגיע יהודים לעיר מפולין ומליטא. באמצע המאה ה־18, בסוף תקופת השלטון הפולני, הוקמה הקהילה היהודית. הקהילה גדלה במהרה, ולקראת סוף המאה ה־18 היוו היהודים 44% מכלל התושבים (1,540 מתוך 3,473).

אוכלוסיית העיר דווינסק, והיהודים בתוכה, גדלה מאוד במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, עד מלחמת העולם הראשונה, עד שב־1914 הגיע מספר התושבים ל־113,000. ב־1914 מנתה האוכלוסייה היהודית 55,680 איש. במשך התקופה הזו היהודים נעו בין 41% ל־57% מכלל האוכלוסייה, כלומר בערך מחצית האוכלוסייה. הסיבה לעלייתה המהירה של אוכלוסיית העיר היא העובדה שבשנות ה־60 של המאה ה־19 היא הפכה לצומת רכבות חשוב. הדבר תרם להתפתחותה הכלכלית של העיר, והיהודים מילאו בכך תפקיד חשוב.

סוחרים יהודיים עסקו בסחר עצים ובמפעלי תעשייה שונים. המשפחות הידועות בתחום הכלכלי היו משפחות פרידלנד, ויטנברג, זק"ש והורוויץ. יאמר לזכותן שהן דאגו לא רק לעצמן אלא נתנו את דעתן למצוקותיה של דלת העם ולצורכי הקהילה. רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה ונעזרו באיגודי סוחרים ובעלי מלאכה ובשלוש אגודות אשראי. כמה עשרות יהודים היו רופאים ורוקחים.

צורכי הקהילה היו רבים, היהודים שעבדו בעבודות כפיים לא הצליחו לפרנס את משפחותיהם בכבוד והיו תלויים במוסדות הסעד של הקהילה. כיאה לקהילה יהודית שדואגת לאנשיה, היו מוסדות קהילה שונים - בית חולים יהודי, ארגון "ביקור חולים", מושב זקנים, בית הכנסת אורחים, בית תמחוי, קופת צדקה וגמילות חסד.

אולם, עם כל חשיבות התמונה הדמוגרפית והכלכלית, פרסומה של דווינסק בעולם היהודי בא לה בזכות שני ענקי התורה ששימשו בה כרבנים במאה ה־20.

ר' מאיר שמחה הכהן (כ"ץ) ור' יוסף רוזין, הידוע יותר בכינוי "הגאון הרוגצ'ובי", על שם מקום הולדתו. ר' מאיר שמחה הכהן שימש כרב קהילת המתנגדים בעיר, והגאון הרוגצ'ובי כרב קהילת החסידים.

השקפות עולם ורוחות בקהילה

כראוי לקהילה יהודית חשובה היו בדווינסק מוסדות לימוד תורה ותפילה רבים - יותר מ־40 בתי תפילה, ביניהם שלושה בתי כנסת מרכזיים, שתי ישיבות, שלושה מוסדות תלמוד תורה - "חדרים" וביניהם "חדר מתוקן" אחד. כמו כן היה בית ספר דתי לבנות אשר הוקם בסוף המאה ה־19, בשם "תורה ודרך ארץ".

בסוף המאה ה־19 התפלגה הקהילה הדתית לשני זרמים, החסידים והמתנגדים. כאמור, בראש הזרם הליטאי עמד ר' שמחה מאיר הכהן ובראש הזרם החסידי עמד ר' יוסף רוז'ין.

אולם, רוח התורה והתפילה לא הייתה הרוח היחידה שנשבה בדווינסק. בתי ספר יהודיים חילוניים (בעיקר פרטיים) פעלו בעיר משנות השישים למאה ה־19, "חדר מתוקן", הוקם ב־1900, בית הספר היהודי למלאכה (לנגרות ולמסגרות) פעל בעיר מ־1887 והיה מן הגדולים בסוגו בקרב קהילות רוסיה, ב־1901 הפעילה העירייה שלושה בתי ספר יהודיים ובשניים מהם החלו ללמד עברית, ב־1902 נפתחו בית ספר מקצועי לבנות ושתי ספריות. בתקופה זו רק כ־24% מילדי היהודים התחנכו במוסדות חינוך חילוניים. רובם למדו ב"חדרים", ב"תלמוד תורה" ובישיבות. כמו כן למדו תלמידים יהודיים בגימנסיה הריאלית המקומית, בין אלה נמנו אליעזר בן יהודה וההיסטוריון שמעון דובנוב.

אגודת "בנות ציון" בדווינסק, 1904

רוחות אלה של תנועות ההשכלה, הציונות והסוציאליזם השתקפו לא רק בבתי הספר השונים אלא גם באגודות שנוסדו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. בסוף המאה ה־19 נוסדו אגודות ציוניות שונות על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות, כגון "אהבת ציון", "אוהב ציון" ועוד. כמו כן עלו לארץ ישראל כמה משפחות מדווינסק. במקביל לפעולות אלה, התחילה בראשית המאה ה־20 התארגנות של ציונים בעלי השקפת עולם חילונית-סוציאליסטית. כגון תנועת "פועלי ציון" ו"הציונים הסוציאליסטים" ומאות חלוצים עלו לארץ ישראל.

אך דווינסק הייתה מרכז לא רק לעולם התורה והחסידות, ואף לא רק לעולם הציונות על גווניו, כעיר של תעשייה ופרולטריון יהודי הייתה קיימת בדווינסק תשתית לתסיסה סוציאליסטית יהודית ולמאבק פוליטי נגד הצאר. העיר הייתה מהמרכזים הבולטים של ה"בונד" והתנועה המהפכנית הכללית ברוסיה שבסופה הוקמה ברית המועצות. כבר בשנות ה־90 של המאה ה־19 היה ה"בונד" פעיל בעיר בשביתות לשיפור תנאי העבודה של הפועלים. מגמה זו התחזקה בתחילת המאה ה־20. ב־1905, התקיימה בדווינסק הפגנה שבה השתתפו 20,000 איש, רובם הגדול יהודים, ארגון ה"בונד" היה פעיל בארגונה.

בדווינסק הייתה גם תנועה להגנה עצמית של יהודים נגד פורעים לא יהודיים. הארגון נוסד לאחר הפוגרום בקישינב (1903) כדי להיות מוכנים לאיום דומה בדווינסק. ואכן, היו ניסיונות ביזה של חנויות של יהודים במרכז העיר, ואנשי "ההגנה העצמית" הדפו את הבוזזים.

הקהילה במלחמת העולם הראשונה

חברי הוועדה היהודית לעזרה לקרבנות המלחמה, דווינסק, 1915

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו כ־55,680 יהודים בדווינסק.

בחג השבועות של שנת תרע"ה (1915) הגיעו לתחנת הרכבת של העיר 80 קרונות מלאים פליטים יהודיים מסביבות פוניבז' (ליטא), ומגורשים יהודיים מקהילות שונות במחוז קורלנד (לטביה). הרב מאיר שמחה הכהן, הרב הליטאי של העיר, התיר לחלל את קדושת החג משום פיקוח נפש, והקהילה נרתמה לעזרת הפליטים - בהבאת בגדים ותרופות, בשיכונם בבנייני ציבור ובדירות פרטיות ובפתיחת בתי ספר עבורם.

בשנים 1916–1918 הרוב המכריע של תושבי העיר, והיהודים בתוכם, ברחו מן העיר בעקבות ההפצצות שנחתו עליה ובגלל החשש מפני כיבושה בידי הגרמנים. המספרים מדברים בעד עצמם - ב־1914 היו בדווינסק 113,000 תושבים, למול 29,000 ב־1920. באשר ליהודים - המספרים ירדו מ־55,680 ב־1914 ל־11,838 ב־1920. במשך חודשים מספר הייתה העיר בידי הגרמנים, ובסוף השנה נפלה בידי הבולשביקים, המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בתחילה הם התקבלו בהתלהבות מצד דלת העם היהודית (שהיו עיקר הנותרים בעיר בתקופת המלחמה), אך עד מהרה נשתנה המצב - הייתה אבטלה ואווירת טרור. בתוך כל התמונה העגומה הזאת נעצר הרב שמחה מאיר הכהן, מנהיג הקהילה, אשר סירב בכל תוקף לנטוש את עדתו במשך כל התקופה הקשה ההיא. הוא היה צפוי להיות מוצא להורג בתור נציג "הקלריקלים היהודיים" (בהתאם למדיניות האנטי-דתית של הקומוניסטים), אך בסוף שוחרר הרב מן המעצר. התקופה הסוערת באה לידי סיומה בשנת 1920, כשצבא לטבי נכנס לעיר והחל להתייצב שלטונה של לטביה הריבונית.

הקהילה בין שתי מלחמות העולם

בהתאם לחוזה ורסאי שנחתם ב־1919 זכתה לטביה בעצמאות ובתנאי שתיתן זכויות אוטונומיות למיעוטים השונים, ובתוכם היהודים. המשימה שעמדה לפני מנהיגי הקהילה היהודית הייתה קשה ביותר. דווינסק, שהייתה עיר מסחר תוססת לפני המלחמה הייתה עתה עיר הרוסה ומספר תושביה פחת בהרבה. הדבר נכון לגבי כלל האוכלוסייה, אך התופעה הייתה קשה יותר לגבי היהודים. קודם כל, בגלל שמתוך מספר היהודים שהיגרו מן העיר היה אחוז גבוה של בעלי האמצעים, וגם בגלל המדיניות הכלכלית של ממשלת לטביה כשניגשה לשקם את העיר. כך קרה שרוב החנויות ובתי העסק הקטנים נשארו בבעלות יהודית, אך מפעלי החרושת הגדולים (ענף שנשלט פעם על ידי יהודים) עברו לידי לטביים. כמו כן נחקק חוק לסגירת חנויות ביום א', שפגע מאוד בבעלי החנויות היהודיים.

הקהילה היהודית נרתמה לאתגר הקשה שעמד בפניה לאור המצב. מועצת העירייה הכירה בזכות הבעלות החוקית של הקהילה על כל הבניינים והנכסים שהיו בבעלותם הציבורית של היהודים בתקופת הצאר, ובכך התאפשר לראשי הקהילה לארגנה מחדש. דוגמאות לפעילותה הן בית החולים היהודי, בית היתומים, מושב הזקנים, קופות גמ"ח, "מעות חיטים" ודאגה כללית לנצרכים השונים. נושאים אלו טופלו בידי מוסדות הקהילה גם לפני מלחמת העולם הראשונה, אך דרשו פעילות יתר בתקופה שלאחר המלחמה.

הזכויות למיעוטים התבטאו גם בשדה החינוך. בתי הספר היהודיים היו כפופים לאוטונומיה היהודית. נפתחו בתי ספר יהודיים אשר שפת ההוראה בהם הייתה עברית, יידיש או רוסית - בהתאם לבקשת ההורים. כמו כן היה בית ספר תיכון יהודי אחד, ובית ספר מקצועי שנוסד עוד ב־1887 והיה קיים עד 1937. במקביל לבתי ספר אלה פעלו בעיר שתי ישיבות - האחת שהייתה חלק מרשת הישיבות "בית יוסף" והשנייה "ישיבת נובוהרדוק" שלמדו בה, בין היתר, בחורי ישיבה שהגיעו לדווינסק מפולין ומרוסיה. כמו כן המשיכו לפעול בעיר כ־40 בתי כנסת, חלקם בתי כנסת גדולים ואחרים בתי תפילה קטנים יותר, שרובם היו במרכז העיר ומיעוטם בפרוורים.

מעקב אחרי התמונה הדמוגרפית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מגלה שמספר היהודים נשאר דומה לאורך התקופה (11,838 ב־1920; 12,675 ב־1925; 11,636 ב־1930; 11,116 ב־1935), אך חלקם באחוזים באוכלוסייה הכללית ירד בהדרגה (41% ב־1920; 31% ב־1925; 27% ב־1930 ו-25% ב־1935).

במקביל לתמונה הדמוגרפית שתוארה השתנו גם יחסי הכוחות הפנימיים בקרב הקהילה היהודית. בבחירות למועצת הקהילה שנערכו בשנות ה־20, ה"בונד" צעד בראש, אחריו "אגודת ישראל" ואחריה הציונים. בשנות ה־30 ירדה השפעת ה"בונד" והייתה עלייה בכוחן של המפלגות הציוניות.

היהודים היו מיוצגים גם בפוליטיקה הכללית. מתוך 60 חברי מועצת העירייה שנבחרו בשנות ה-20, 20 היו יהודים. וברמה הארצית, איש "אגודת ישראל" ראובן ויטנברג נבחר לסיים (גוף המחוקקים הארצי) הלאטבי. לקראת סוף שנות ה־20, מגמת הלטביזציה שהוזכרה לעיל בתחום הכלכלה השפיעה גם על הפוליטיקה. כדי להעלות באופן מלאכותי את נציגות התושבים הלטביים (שהיו מיעוט בעיר) שונו כללי הבחירות לטובת הלטביים ולרעת המיעוטים, וביניהם היהודים.

זאת הייתה התמונה מראשית תקופת העצמאות הלטבית (1920) עד 1934. באותה שנה התחוללה הפיכה ימנית שהונהגה בידי קרליס אולמאניס. בניגוד לפשיסטים הקלאסיים של אירופה הוא עלה לשלטון ללא שפיכות דמים ולא היה אנטישמי מוצהר. אך למעשה פעלו שיטותיו לרעת המיעוטים, והיהודים בתוכם. הוא פיזר מפלגות פוליטיות וסגר את כל העיתונים, פרט לאלה שתמכו בו. הפקוח על מוסדות החינוך היהודיים עבר לידי אגודת ישראל ושפת ההוראה הייתה יידיש בלבד, נאסרה פעילות הארגונים הציוניים והסוציאליסטים.

שיטותיו בכלכלה כמו - אנטי קפיטליזם, הלאמת עסקים, עידוד הלאטביזציה וכדומה פעלו לרעת היהודים. הפיכתו נתנה לגיטימציה לרוח לאומנית-אנטישמית שהחלה מנשבת כבר בשנות ה־20.

ערב מלחמת העולם השנייה

עוד לפני הכיבוש הנאצי נכבשה דווינסק על ידי ברית המועצות (17.6.40). נסתם הגולל על החיים האוטונומיים של יהודי לאטביה בכלל, ושל דווינסק בפרט. בתי הספר היהודיים ומוסדות הקהילה נסגרו, ובנייניהם הולאמו. יהודים פעילים בתחום המדיני והסוציאלי חוסלו או הוגלו לסיביר. בתי הספר העבריים נסגרו ונשאר רק בית ספר יידיש אחד.

הקהילה בשואה

כיבוש העיר על ידי הגרמנים

בשנת 1940, בהתאם לפרוטוקולים הסודיים של הסכם ריבנטרופ מולוטוב, שנחתם ב-23 באוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות, כבשה וסיפחה ברית המועצות את המדינות הבלטיות ובתוכן את לטביה.

ביוני 1941 החלה החזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה. ב־22 ביוני 1941 פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר לשטח ברית המועצות, במבצע שכונה על ידי הגרמנים מבצע ברברוסה. ההתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הסובייטית ואת פיקוד הצבא האדום, קבוצת הארמיות הצפונית הגרמנית נעה דרך המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה והערים הסובייטיות פסקוב ונובגורוד אל עבר מטרתה - העיר לנינגרד.

עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר ניסו רבים מיהודי דווינסק להימלט לתוך ברית המועצות אבל רק מעטים מאוד הצליחו, רבים מהם נהרגו בדרך בהפצצות הגרמנים או נרצחו בידי אנשי ה"איזסארגי" (ארגון פאשיסטי לאטבי). ב־26 ביוני 1941 כבש הצבא הגרמני את דווינסק, ב־28 ביוני 1941, יומיים לאחר כיבוש דווינסק, הנאצים אספו יהודים בבית הכנסת ולאחר מכן הוציאו אותם וירו בהם. יהודים אחרים נרצחו באופן אקראי כשהתהלכו ברחוב. למחרת, הצבא הגרמני החל לרכז את הגברים היהודים של דווינסק ולהכפיף אותם לטרור, השפלה וכליאה בתנאים אכזריים וצפופים.

גטו דווינסק (דאוגאוופילס)

ערך מורחב – גטו דאוגבפילס

בין ה-29 ביוני ל־2 ביולי, בהוראת מפקד המשטרה הלטבית בדווינסק הצטוו כל הגברים היהודים בני 16 עד 60 שנה להתייצב בכיכר העיר, ולטבים חמושים גירשו לכיכר גברים שלא התייצבו בעצמם. מטרת ההתאספות בכיכר הייתה להעביר את אלפי היהודים לבית הסוהר. בהשפלה השתתפו אף תושבי העיר הלטביים שצפו במתרחש ולקחו חלק בהכאת היהודים. היהודים הוחזקו בבית הסוהר במשך זמן רב בתנאים קשים, בלי מים ומזון. הם שועבדו בעבודות כפייה והושפלו תדיר. בצו הגרמנים החלו באקציות בהן הוצאו היהודים להורג בקבוצות בגן הרכבת שליד בית הכלא.

האס דה, סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, ניסה לעורר רגשות אנטישמיים אצל המקומיים הלטבים. זה היה חלק מתוכנית כוללת שלהם לשייך את היהודים עם הקומוניזם והרוסים, שלא היו פופולריים בלטביה. האשמת היהודים החלה לחלחל והיהודים החלו להיות מוגבלים יותר ויותר. הם נצטוו ללבוש את הטלאי הצהוב, נאסר עליהם להשתמש במדרכות אלא היו צריכים לרוץ באמצע הכביש, נאסר עליהם לדבר עם מי שאינו יהודי, וכן לקרוא עיתונים.

ב־7 ביולי 1941 משטרת לטביה עצרה 1,250 אנשים, בהם 1,125 יהודים, והחזיקה בהם בבית הסוהר המרכזי בדווינסק.

מעשי הטבח שהתרחשו בדווינסק - שניים התרחשו בפארק מסילת הרכבת, אחד בשטח האימונים הצבאי ואחד ליד בית הקברות מצפון לעיר. הגרמנים מילאו את כל התעלות שנחפרו בגופות של האנשים שנרצחו ב־9 ביולי, אבל עדיין היו הרבה אנשים שהם התכוונו להרוג. בסופו של ההרג, הניצולים הועסקו בחפירת קברים חדשים ובכיסוי האדמה על הגופות בחפירות הקודמות. למחרת, ב־10 ביולי 1941 ההרג התחדש.

עד 16 ביולי דיווחו הגרמנים על 1,150 יהודים שנרצחו, ובאותה עת הוצתו גם בתי הכנסת בעיר.. הגרמנים הפרידו מאוחר יותר את אלה שזיהו את עצמם כבעלי מלאכה, כגון נגרים, מאנשי המקצוע. כמה מבעלי המלאכה הוחזקו בחיים במשך זמן מה, אבל אנשי המקצוע נרצחו מיד.

ב־26 ביולי נקבע גטו במבנים של מחנה צבאי ואורוות מעבר לנהר. בגטו נדחסו ללא תנאים כ־15,000 יהודים מהעיר ומעיירות סמוכות. מונו ועד יהודי ומשטרה יהודית והקהילה הקימה מוסדות קהילתיים במבנים מאולתרים. נערכה "סלקציה"- אלה שלא היו כשירים לעבודה נלקחו ליערות ושם נרצחו, וכן יהודי העיירות הסמוכות נרצחו באקציה נוספת. ניתנו תעודות עבודה לעובדים שעבדו מחוץ לגטו.

הגטו בדווינסק לא דמה לגטאות אחרים במובן של אזור בתוך עיר המותאם אישית ליהודים, אלא היה זה בית כלא מאולתר ליהודים, כדי להחזיקם בהם עד שיוכלו לחסלם. היהודים הקימו מועצה משלהם של כ־12 אסירים, מעין יודנראט שהורכב ברובו מאנשי מקצוע ואנשים ידועים, על מנת לנהל את ענייניו הפנימיים של הגטו. בגטו הופרדו גברים ונשים. פועלים מיומנים שוכנו בנפרד וקיבלו טיפול טוב יותר, כולל מנות טובות יותר של מזון. הנאצים ניצלו את האסירים בגטו לעבודה.

השמדת יהודי דווינסק

השמדת יהודי דווינסק עצמם החלה בשתי אקציות גדולות, בשבוע השני והשלישי באוגוסט 1941, ביער פוגוליאנקה. לפי מקורות גרמניים נרצחו בחודשיים הראשונים לכיבוש 10,162 יהודים מדווינסק וסביבתה. אחרי אקציה נוספת, ב־9 בנובמבר נותרו בדווינסק רק אלו שעסקו בעבודות חיוניות ומשפחותיהם, שאר היהודים הובלו ליער פוגוליאנקה ונרצחו.

פעולות ירי המוני המשיכו ברציפות באזור דווינסק עד סמוך לסוף אוגוסט. ב־1 באוגוסט הודיעו כי הוכן מחנה חדש לא הרחק מהגטו ועל היהודים שלא היו תושבי דווינסק לאסוף את חפציהם ולעבור לשם. אנשים רבים היו להוטים לעזוב. טור של 2,000 אנשים יצא תחת שמירה של משטרת העזר הלטבית. כמה ימים לאחר מכן, אולי ב־6 באוגוסט 1941, הוצעה הצעה דומה לכל ההורים עם ילדים קטנים. במקום ללכת למחנה חדש, האסירים הוצעדו לקבוצה של קברים שהוכנו בשטח אימונים של הצבא הלטבי לשעבר ביער פוגליאנקה. גרמנים ולטבים דחפו אותם לבורות ירי שנחפרו בעבר וירו בהם. תינוקות לא נורו אלא פשוט נזרקו לבור ונקברו חיים. בשבועות הראשונים של אוגוסט 1941, האס דה ערך "בחירות" נוספות בגטו - מי יחיה ומי ימות. היו גם פעולות גדולות ב־18 וב־19 באוגוסט. מרבית האמהות, הילדים, הקשישים והחולים נאספו ונורו. התבצע גם טבח של 400 ילדים מבית היתומים.

לאחר האקציות נותרו בגטו רק כ־7,000 יהודים.

בסתיו 1941 הנפיקה הסיפ"ו, סוכנות לחקירות בגרמניה הנאצית, תעודות עבודה ("שיינים") חדשות אדומות שניתנו רק למקצת העובדים היהודים. באותה העת נפוצו שמועות על בורות חדשים בפוגולנקה. היהודים למודי הניסיון ניסו להכין מקומות מסתור בגטו ומחוצה לו, הורים מסרו את ילדיהם לאיכרים ולמנזרים עד יעבור זעם. ב־7–9 בנובמבר 1941 שוב נעשתה אקציה בגטו. בתחילה נלקחו קשישים, חולים ויתומים וכן יהודים שלא היה להם מקום עבודה, הם ובני משפחותיהם אִתם. אחר כך נלקחו גם ילדיהם של יהודים עובדים, לרבות ילדיהם של בעלי התעודות האדומות, וילדים שנתפסו אצל איכרים ובמנזרים. בסך הכל נרצחו 3,000 עד 5,000 בני אדם, ובהם כאלף ילדים.

בין סוף נובמבר לתחילת דצמבר 1941 הוטל על הגטו הסגר חמור בשל מגפת טיפוס. הגטו נותק לחלוטין מכל מקורות המחיה והרעב הכבד הפיל חללים נוספים. כעבור ארבעה חודשים, עם הסרת ההסגר באביב 1942, היו בגטו רק כ־500 יהודים.

במרץ ובאפריל 1942 הורו הגרמנים להקיף את אתר הירי בפוגולינקה בחוטי תיל, ותלויים שלטים המזהירים מפני כניסה לאתר. הקברים עצמם כוסו בברזנט, להבות נצפו בלילה ועשן כהה בשעות היום. במשך שבועיים נשרפו גופות הקורבנות. לאחר מכן נורו כל התושבים המקומיים שהשתתפו בשריפה.

חיסול הגטו

ב־1 במאי 1942 רודולף לנגה, מפקד האס-דה בלטביה, נתן הוראה לחסל את הגטו. הנאצים ואנשי קומנדו ארייס (יחידה שהשתייכה למשטרת המתנדבים הלטבית אשר הייתה כפופה לאס דה הנאצי), נכנסו לגטו בשעות הבוקר אחרי שהיהודים כבר צעדו החוצה לאתרי העבודה. הנאצים ערכו "סלקציה" נוספת באותו יום, והרגו את מרבית יהודי הגטו. חולים ותינוקות נרצחו במיטותיהם, ושאר יושביו, לרבות חברי שירות הסדר היהודי והיודנרט על ועדותיו ועובדיו, נלקחו לפוגולנקה ונרצחו שם.

מחוץ לגטו נותרו בחיים 350–450 צעירים וצעירות שלא היו בעלי משפחות, שעבדו בעבור הצבא והמשטרה הגרמניים במקומות שונים בעיר. ב־28 באוקטובר 1943 העבירו הגרמנים את שרידי היהודים למחנה הריכוז קייזרוולד (Kaiserwald), סמוך לריגה. אחדים שהצטיידו בכלי נשק והתנגדו למעצרם נורו במקום. בעיר השאירו הגרמנים כמה עשרות בעלי מלאכה שעבדו בשביל הסיפ"ו, אך ערב נסיגתם של הגרמנים שולחו גם הם למחנות.

השתתפות לטבים מקומיים במעשי ההרג בדווינסק הייתה נרחבת. יחידת אס-דה לטבית הוקמה בדווינסק, כמו גם יחידה של משטרת העזר הלטבית. ארגונים אלה רדפו, הגבילו ובסופו של דבר הרגו את יהודי גטו דווינסק. אם כי לצורך ההרג הגדול, הובא מריגה קומנדו ארייס.

הערכת הקרבנות

על-פי הערכות נרצחו בדאוגאוופילס כ־7,700 (כ־70 אחוזים) מהיהודים שחיו בה לפני המלחמה, ועם הפליטים מעיירות בסביבה ומליטא נרצחו בה כ־13,000 יהודים בסך הכל.

הקהילה לאחר השואה

דווינסק שוחררה על ידי הצבא האדום ב־27 ביולי 1944.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדווינסק, התארגנה מחדש קהילה יהודית אשר מנתה בשנת 1946 כ־2,000 איש. הקהילה הקימה מחדש בית כנסת, בו הגבאי שימש גם שוחט ומוהל, ונוסד בית עלמין יהודי בעיר. עם הזמן פתחו חוגים לדרמה ולתרבות יהודית בשפת היידיש אך בשנות ה־60 נסגרו החוגים בפקודת השלטונות, וכן ב־1972 נסגר בית העלמין היהודי ונותר רק בית הכנסת. יתר על כן, גם על האנדרטה שהקימו השלטונות בדווינסק לזכר קרבנות הנאצים אין כל זכר לעובדה שהנספים היו ברובם הגדול יהודים. מספר היהודים בעיר הצטמצם ל־492 בשנת 2006.

כיום בדאוגאוופילס, הקהילה היהודית מונה כ־600 איש, בעיר בית כנסת אחד ובו מתקיימת רק תפילה אחת בשבוע, בערב שבת. נשארו במדינה עשרות בתי עלמין יהודים, כמעט כולם מוזנחים והרוסים, חלקם אפילו חוללו והם נשארו כעדות לאלפי יהודים שחיו שם בעבר.

הקהילה היהודית בדאוגאוופילס משתייכת למועצת הקהילות בלטביה שהוקמה בשנת 2003. מטרת המועצה היא השגת מטרות משותפות - פיתוח חיי דת, חברה וקהילה של יהודים, תמיכה בפיתוח חינוך, תרבות וספורט, מתן סיוע מרכזי לעניים, שימור המורשת התרבותית וההיסטורית, הנצחת זכרם של קרבנות השואה, החזרת וניהול הנדל"ן שהיה שייך לארגונים יהודיים בלטביה, קידום שילוב ופיתוח של החברה האזרחית וכן ייצוג האינטרסים של יהודי לטביה ברמה המדינית והבינלאומית.

הנצחת הקהילה

האנדרטה הראשונה לקרבנות היהודים של דאוגאוופילס הוקמה ביער פוגולינקה ב־27 ביוני 1960. הקומפוזיציה כללה מספר דמויות, עם כתובת נייטרלית מבחינה אתנית ברוסית ולטבית על מצבת הגרניט: "זיכרון נצחי לקרבנות מהפשיזם, 1941–1944. "

מאוחר יותר, במהלך השנים הראשונות של עצמאות לטביה, הוסרה אנדרטה זו שתוכננה בסגנון הסובייטי הרשמי, ונותר רק בסיסה. הרכב זיכרון משותף חדש נבנה ב־10 בנובמבר 1991. במרכז ההרכב יש כוכב שש מחודד (מגן דוד) וכתובת יידיש: "לזכר בני ישראל." לצדו יש מצבה עם כתובת ובה נכתב כי 30,000 יהודים נספו בדאוגאוופילס. סביב הכוכב שש המחודד יש שש עשרה אבני זיכרון, המתייחסות למספר המדינות שנכבשו על ידי הנאצים, כל אבן נושאת את מספר היהודים שנהרגו בכל מדינה.

אנדרטה נוספת הוקמה בשנת 1963 מעבר לכלא המקומי, בגבעת הזהב - מקום הרצח ההמוני של היהודים בגן הציבורי לשעבר של הרכבת. האנדרטה נושאת את הכתובת הבאה: "כאן שוכבים חיילים וקצינים של הצבא הסובייטי שעונו למוות על ידי הפולשים הגרמנים-פשיסטים בשנים 1941–1945, זיכרון נצחי לקרבנות." בשנות התשעים נוספה כתובת נוספת: "כאן שוכבים קרבנות הפשיזם."

בשנת 1967 הוקם אובליסק נוסף באתר הרצח ההמוני ליד תחנת הרכבת מזצ'ים, לא הרחק מהאנדרטה הראשונה. בשנת 1974 הוקמה אבן זיכרון עם כתובת ברוסית: "במקום זה ב-8–9 בנובמבר 1941 ירו הפשיסטים הגרמנים ב־2,000 אזרחים - ילדים ומבוגרים."

בבית הקברות היהודי הוקמה אנדרטה קטנה לזכר יהדות דאוגאוופילס. על האנדרטה נכתב: "כאן שוכנות עשר משפחות יהודיות שנרצחו בידי הפולשים הגרמנים-פשיסטים בשנים 1944–1941." על מצבה שחורה נפרדת בבית הקברות היהודי יש גם כתובת ביידיש וברוסית: "כאן שוכנים שרידיהם ואפרם של 2,000 ילדים יהודים, שנהרגו ונשרפו על ידי הרוצחים בהיטלריסט בשנים 1941–1943." בשנת 1975, כאשר בית הקברות היהודי דאוגאוופילס נהרס על ידי הרשויות המקומיות הובאה האנדרטה הראשונה לבית העלמין של העיר, שם קבורים בני דתות שונות.

בשנת 1988 שרידי קרבנות השואה בבית הקברות היהודי נקברו מחדש ליד האנדרטה לקרבנות הפשיזם בפוגולינקה.

מאז אמצע שנות ה־60, בכל אוגוסט (מאז 1992), יהודים ולא-יהודים, כמו גם הרשויות המקומיות של דאוגאוופילס, משתתפים בכינוס אבל שנתי שמתקיים ליד האנדרטה במזצ'ים.

ב־4 ביולי בכל שנה מצוין יום הזיכרון הרשמי לשואה בלטביה.

בעיר יש בית כנסת אחד שנבנה בשנת 1850. מוזיאון "יהודי דאוגבפילס ולטלגיה" ממוקם בקומה השנייה של בית הכנסת ופתוח למבקרים, תערוכת המוזיאון מספרת על חיי היהודים ומסורות החיים בלטגיה ודאוגבפילס מאז שנת 1935. התערוכה מייצגת את השינוי במספר היהודים, סיפורי אחים בתמונות, פריטי בית ודת וכן מגוון פרסומים: מגזינים, לוחות שנה וספרים, על חיי היהודים בדאוגאוופילס ולטלגיה.

אישים חשובים בקהילה

בעיר שימשו שני תלמידי חכמים ענקיים אשר היו בה בתפקיד במקביל. ר' מאיר שמחה הכהן, מגדולי התורה שבדורו, בעל ה"אור שמח" על "משנה תורה" של הרמב"ם, אשר חיבר עוד ספרים רבים. הוא שימש כרב בקהילה ברציפות מ־1888 עד מותו ב־1926. ובמקביל אליו היה את הגאון הרוגצ'ובי שכיהן מ־1889 עד מותו ב־1936, עם הפסקה בשנים 1914–1924 שבהן עזב את העיר ושימש את רב הקהילה החסידית בפטרבורג. למרות שהם היו רבנים באותן השנים ובאותה עיר, הם היו רבני קהילות שונות: ר' מאיר שמחה הכהן של קהילת המתנגדים והרוגצ'ובי של קהילת החסידים.

ציונם נמצא בדאוגבפילס בתוך שטח של בית העלמין המקומי.

קישורים חיצוניים

• קטרין רייכלט, דאוגבפילס אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1001–1003), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• דאוגוופילס (Daugavpils), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
• יהודי דאוגבפילס בתקופת השואה, באתר "יד ושם" (באנגלית)
• לטביה, מרכז המידע אודות הקהילה, יד ושם.