קהילת אונידה

בית הקהילה

קהילת אונידה (אנגלית: Oneida Community) הייתה קהילה קומונלית דתית, שנוסדה על ידי ג'ון המפרי נויס בשנת 1848 באונידה, ניו יורק. הקהילה, שהשתייכה על הזרם הפרפקציוניסטי בנצרות, האמינה שישוע כבר חזר, מה שאיפשר להם לכונן 'את מלכות האלף של ישוע', ולהיות חופשיים מחטא ומושלמים כבר בעולם הזה, ולא רק בשמיים. קהילת האנידה נהגה אורח חיים של שיתוף ברכוש, נישואים מורכבים, איפוק מיני של גברים וביקורת הדדית. קהילות נוספות ברוחו של נויס הוקמו גם בוולינגפורד בקונטיקט, נוורק בניו ג'רזי, פוטני וקיימברידג' בורמונט.

אונידה התפרקה לבסוף בשנת 1881 ונותרה ממנה רק חברת ייצור הסכו"ם Oneida Limited שהוקמה על ידה בשלב מאוחר יחסית.

הקמה

ג'ון האמפרי נויס, מנהיג הקהילה

מייסד הקהילה היה ג'ון המפרי נויס, יליד 1811 שסיים את לימודיו במכללת דארטמות אך ויתר על לימודי משפטים לטובת לימודי דת ותאולוגיה בסמינר התאולוגי באנדובר ואחרי כן בייל. במהלך לימודיו בייל בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19 סייע להקים בניו הייבן את אחת האגודות הראשונות בארצות הברית למאבק בעבדות. בשנתו השנייה בייל עסק בניסיונות לקבוע את מועד בואו השני של ישוע, והשתכנע כי האירוע כבר התרחש, לשיטתו בשנת 70 לספירה. לפיכך הסיק כי האנושות חיה בעידן חדש. הוא החל לעסוק יותר ויותר בנושא ההימנעות מחטא והשלמות ופיתח את תורתו הפרפקציוניסטית. התיאוריה שלו התרכזה ברעיון שרצונו העצמאי של האדם נובע מאלוהים ולכן הוא יסוד אלוהי. הדרך היחידה לשלוט על הרצון האנושי היא באמצעות הכוונה רוחנית. נויס טען כי "מערכת היחסים החדשה שלו עם אלוהים ביטלה את חובתו לציית לסטנדרטים מוסריים מסורתיים או לחוקים הנורמליים של החברה". הוא הושפע מרעיונותיו של צ'ארלס גרנדיסון פיני (Charles Grandison Finney), שגרס כנגד ההשקפה הקלוויניסטית כי כל אדם יכול להגיע לשלמות מוסרית ולשחרור מהחטא, בלי קשר למינו או לגזעו, גישה שנודעה גם כפרפקציוניזם. בעקבות רעיונותיו הדתיים סולק נויס מייל, ורישיון המטיף שלו נשלל ממנו, אך הוא המשיך במסע הטפה דתי. "נטלתי מהם את הרישיון לחטוא - אך הם הוסיפו לחטוא. הם נטלו ממני את הרישיון להטיף, אך אני מוסיף להטיף" אמר. הוא התיישב במושבת הולדתו, פוטני שבוורמונט, והחל לייסד שם את הקהילה שלו, בתחילה כבית ספר לתנ"ך ב-1836 ואחרי כן כאגודה קהילתית רשמית ב-1844, שם החל לפתח את רעיונותיו על נישואים מורכבים ואהבה חופשית. באנוכיות ראה את המקור העיקרי לכל החטאים, וברכושנות של התא המשפחתי ביטוי לכך. אהבה ללא נישואין לשיטתו, אפשרית רק במסגרת חיי עדה, בהם הקדושה קודמת לאהבה. הוא ראה את האהבה ואת יחסי המין כביטוי לחיי רוח ואמונה דתית משותפת ואת אורח החיים השיתופי כביטוי ליחסי הנוצרים הראשונים שחיו אף הם במסגרת שיתופית. את רעיונותיו אלו ביטא בעיתון 'העדות' שנכתב והודפס על ידי אנשי הקבוצה, ועורר עליה את זעמם של אנשי הדת באזור.

לאחר שב-26 באוקטובר 1847 נעצר נויס בהאשמת ניאוף, ושוחרר זמנית עד למשפטו, ולאחריו נעצרו עוד כמה מחסידיו הנאמנים, עזבה הקבוצה את וורמונט ועברה לאונידה - שם הכיר נוי כמה עמיתים בעלי אדמות שחלקו את אמונתו הפרפקציוניסטית. הם התיישבו במקום והקימו את בית המגורים הקהילתית הראשונה שלהם ב-1848. ב-1862 בנו בניין גדול יותא, אותו כינו 'האחוזה'.

הקהילה שהוקמה על ידי 87 חברים, גדלה ל-172 חברים עד פברואר 1852, ול-306 חברים עד 1878 והקימה קהילות משנה בוולינגפורד בקונטיקט, נוורק בניו ג'רזי, פוטני וקיימברידג' בורמונט. קהילות המשנה נסגרו בשנת 1854, למעט קהילת וולינגפורד שפעלה עד שהושמדה על ידי טורנדו ב-1878.

נויס חקר עמוקות ואף פרסם את מחקריו בנוגע לתנועות קומונליות אחרות, דתיות ושאינן דתיות, שנפוצו בארצות הברית, והושפע מרעיונותיהם וניסונותיהם של רוברט אואן, שארל פוריה, ברוק פארם, האב ראפ והשייקרים. על אף השוני הקיצוני בין אמונתם ואורחות חייהם של השייקרים המתנזרים ממין, לבין אנשי אונידה והנישואים המורכבים שפיתחו - בין הקהילות ומנהיגיהן נקשרו קשרי ידידות ושיתופי פעולה.

מבנה הקהילה

תמונה מחיי הקהילה

אף על פי שבשיאה הגיעה הקהילה רק לכ-300 חברים, הייתה לה מערכת בירוקרטית שכללה 27 וועדות קבועות וכ-48 אגפים מינהליים. חברי הקהילה חיו יחדיו בבית אחוזה גדול שבנו, ובו כ-200 חדרי מגורים וביניהם מרחבים משותפים. באחוזה היה גם אולם אסיפות בו היו מתכנסים מדי ערב לתפילה משותפת ולאחריה שיח בנושאי דת, מדע וענייניה הפנימיים של הקבוצה. כמו כן היה לקומונה חדר אוכל וספריה.

נישואים מורכבים

תמונה של בית האחוזה באונידה

קהילת אונידה האמינה במערכת שכונתה עלי ידי נויס 'נישואים מורכבים' (Complex marriage) - כלומר, נישואין של כלל חברי העדה זה לזה כמשפחה רחבה. כל חבר או חברה היו חופשיים לקיים יחסי מין עם כל מי שהסכים. "האהבה בצורתה הבלעדית, בת לווייתה היא הקנאה - וקנאה מביאה עמה מחלוקת ופירוד" הסביר נויס. "קומונה המקיימת את עקרון האהבה היחידה והבלעדית נושאת בחובה זרע ההתפוררות". עם זאת, הסביר כי היחסים המיניים בקומונה היו רחוקים מקלות דעת והפקרות: "אין זו אהבה חופשית, הפקרית ונטולת אחריות כלפי האשה והבנים. קשר שאינו מחייב לשום דבר. הקשר המחבר אותנו הוא תמידי וקדוש. אנו מהווים משפחה אחת והיא חלק מדתנו".

יחסים זוגיים בלעדיים או רכושניים לא זכו לאהדה בקהילה, ועוררו ביקורת קהילתית. מיניות הייתה גורם מרכזי בליכודה החברתי של הקהילה, וחבריה ראו בה תפקיד חברתי חשוב. הקהילה האמינה שכיוון שהריונות הם תוצאה טבעית של יחסי מין, גידול הילדים צריך להיות אחריות קהילתית. נשים בוגרות בנות למעלה מ-40 שימשו כ'מנטוריות' מיניות לבנים המתבגרים, משום שבמערכות יחסים אלו היה הסיכוי המינימלי להרות. יתרה מכך, נשים אלו הפכו מודל לחיקוי עבור הגברים הצעירים. באותו האופן, גברים מבוגרים הכירו לעיתים קרובות נשים צעירות ליחסי מין. נויז עצמו הפעיל פעמים רבות שיקול דעת בקביעת מערכות היחסים המיניות שייווצרו, והיה מעודד יחסים בין חברים אדוקים לחברים שאינם אדוקים בקהילה, בתקווה שהראשונים ישפיעו על האחרונים.

בשנת 1993 נפתח ארכיון הקהילה לראשונה למחקר, ובו יומנה של חברת הקהילה תרזה מילר, אחייניתו של נויס, אשר כתבה בהרחבה על קשריה הרומנטיים והמיניים עם חברים אחרים באונידה.

ניסויים אאוגנטיים

טיפוח הגזע (Stirpiculture) הייתה תוכנית פרוטו-אאוגנטית, של הולדה מבוקרת וסלקטיבית בתוך הקהילה, שהומצאה וטופחה על ידי נויס בשנת 1869. מטרתה הייתה להביא לכך שהילדים הנולדים בקהילה יהיו 'מושלמים יותר' מבחינה רוחנית ופיזית, ויגיעו למעלתם הרוחנית של אבות הנצרות. חברי הקהילה שרצו להיות הורים הופיעו בפני ועדה שאישרה את ההתאמה ביניהם בהתבסס על תכונותיהם הרוחניות והמוסריות. נויס היה הגורם המכריע בוועדה, אולם הוא הרבה להתייעץ עם היתר. ההורים המיועדים נדרשו לחתום על התחייבות לכללי התוכנית, ובכללם נאמנות לאלוהים ולנציגו עלי אדמות - נויס, וכן התחייבות להימנע מכל רגשות אישיים ביחס לילדים.

53 נשים ו-38 גברים השתתפו בתוכנית זו, מה שחייב הקמת אגף חדש בבית האחוזה הקהילתית של אונידה. התוכנית הולידה 58 ילדים, שתשעה מהם נולדו על ידי נויס עצמו, ומלבדם נולדו עוד כ-12 בהריונות בלתי מתוכננים.

הניסוי היה הראשון שנעשה בתחום האאוגנטיקה בארצות הברית, עוד טרם מינוח המושג בשנות ה-20 של המאה ה-20, אך הוא לא הוכר בשל הרקע הדתי מתוכו צמח. נויס פיתח את הרעיון בעקבות קריאה בכתביהם של אפלטון, דרווין, פרנסיס גולטון וחקלאים שעסקו בהרבעה.

איפוק גברי

בניגוד לתנועות חברתיות מהמאה ה-20, כמו המהפכה המינית של שנות ה-60, חברי הקהילה לא האמינו בשימוש באמצעי מניעה, אותם ראו כלא טבעיים. על מנת לשלוט בהיקפי הילודה בקהילה, התפתחה שיטה איפוק גברי (Male continence), שלאו דווקא כללה התנזרות מלאה ממין, אלא תרגול שיטות ליחסי מין בלא שפיכה (coitus reservatus) בדומה לנהוג בקרב חלק ממתרגלי הטנטרה. ג'ון המפרי נויס טען כי יחסי מין משרתים שתי מטרות ברורות: גילוי חיבה והולדה. על יחסי המין שבוצעו תוך איפוק גברי, טען נויס כי הם "מניחים את כפיפות הבשר לרוח ומלמדים גברים לחפש בעיקר את התענוגות הרוחניים הגבוהים של קשר מיני" וכן כי הם נועדו "לאפשר למינים לתקשר ולהביע חיבה זה לזה". מתוך כמאתיים מבוגרים שעשו שימוש בשיטה זו, היו באונידה רק 12 לידות לא מתוכננות בין 1848 ל-1868. גברים צעירים הוכשרו לאיפוק גברי על ידי נשים שהיו לאחר גיל הפוריות, ונשים צעירות על ידי גברים מבוגרים.

נויס האמין כי השפיכה "סוחטת את חיוניות הגבר ומובילה למחלות" וכי היריון ולידה "הטילו מס כבד על חיוניותן של נשים". הוא גיבש את שיטת האיפוק הגברי מתוך רצון לחסוך מאשתו הרייט, היריון נוסף לאחר חמש לידות קשות שארבע מהן נסתיימו במות התינוק. חברי הקהילה העדיפו שיטה זו על פני שיטות אחרות של אמצעי מניעה כי הם מצאו אותה כטבעית, בריאה וחיובית להתפתחות מערכות יחסים אינטימיות. נשים דיווחו על עליה בסיפוקן המיני במסגרת התרגול של שיטה זו, ואונידה נחשבת לחלוצית בחשיבות שהעניקה לסיפוקן של נשים ביחסי המין באותה התקופה, כשחיזוריהם של גברים שלא היו מספקים נשים ביחסי המין היו מועדים להדחות.

לא ברור האם השיטה של איפוק גברי הולידה בעיות משמעותיות בקהילה. הסוציולוג לורנס פוסטר זיהה רמזים במכתביו של נויס המרמזים כי אוננות, והתרחקות חברתית מחיי הקהילה היו בעיות אפשריות.

ביקורת הדדית

האולם הקהילתי של הקומונה

בכל אספה כללית, היה נתון כל חבר בקהילה לביקורת מצד הוועדה או מצד הקהילה כולה. המטרה הייתה לחסל תכונות אופי שאינן רצויות. מקורות שונים טוענים כי אף נויס עצמו היה נתון לביקורת אם כי בתדירות נמוכה מחברים אחרים, וביקורת פחות קשה. פעמים רבות הייתה הביקורת מלווה גם בדברי שבח שנועדו להדגיש את הצדדים החיוביים באופיו של החבר, לצד תוכחה על מעידות שמעד. יושב ראש הוועדה היה נוהג לשאול את החבר בתום הביקורת לתחושותיו, והאם נגרם לו צער. קשרים בלעדיים היו לא פעם במוקד הביקורת ההדדית.

צ'ארלס נורדהוף כתב תיאור של אירוע שכזה, בו ביקרה הקהילה אדם אחר בשם צ'ארלס:

צ'ארלס ישב בלא אומר והביט לפניו; אך ככל שההאשמות התרבו, פניו הלכו והחווירו, ומצחו החל לנטוף זיעה. ההערות אותן רשמתי ארכו כחצי שעה; ועכשיו, כל אחד במעגל דיבר, ומר נויס סיכם. הוא אמר שלצ'ארלס היו כמה תקלות קשות; שהוא צפה בו בזהירות מסוימת; ושהוא חשב שהצעיר מנסה לרפא את עצמו. הוא דיבר באופן כללי בשבח יכולותיו, על אופיו הטוב ועל פיתויים מסוימים בהם עמד במהלך חייו. הוא חשב שראה סימנים לכך שצ'ארלס עושה ניסיון אמיתי ורציני לכבוש את מגרעותיו; וכעדות לכך הוא ציין כי צ'ארלס בא לאחרונה אליו כדי להתייעץ איתו במקרה קשה בו היה לו מאבק קשה, אך בסופו של דבר הצליח לפעול נכון. "במהלך מה שאנחנו מכנים טיפוח גזע (stirpiculture)" אמר נויס, "צ'ארלס כיודוע נמצע במצב של מי של מי שעומד להפוך לאב. בנסיבות אלו הוא נפל לפיתוי הנפוץ מדי של אהבה עצמית, ורצון להמתין ולטפח אינטימיות בלעדית עם האישה שעתידה הייתה להוליד ילד באמצעותו. זהו פיתוי מגוחך, הנוטה לתקוף אנשים בנסיבות כאלה, אך יש להיאבק בו". צ'ארלס, המשיך ואמר, הגיע אליו לקבלת ייעוץ במקרה זה, והוא (נויס) בהתחלה לאמר לו דבר, אך שאל אותו מה הוא חושב שעליו צריך לעשות; לאחר שיחה קלה, צ'ארלס הציע, והוא הסכים איתו, שעליו לבודד עצמו מהאישה לחלוטין, ולתת לגבר אחר לתפוס את מקומו לצדה. וכך עשה צ'ארלס באופן ראוי להערכה של הקרבה עצמית. צ'ארלס אכן הניף את צלבו אף גבוה מכך, כפי שציין בהנה, כשהלך לישון עם הילדים היותר קטנים כדי להיות אחראי עליהם במהלך הלילה. בהתחשב בכל זאת, חשב כי צ'ארלס היה בדרך הנכונה להפוך אדם טוב יותר, והביע רצון כן לשפר ולהפטר מכל ליקוייו האנוכיים.

הטיפול בילדים

ב-15 החודשים הראשונים לאחר הלידה, עודדה הקהילה את הישארות הילד אצל אימו, ואת הנקתו. מרגע שנגמלו הילדים מיניקה הם גודלו באופן קהילתי באגף הילדים או באגף הדרומי של האחוזה. הוריהם הורשו לבקרם, אולם מחלקת הילדים הייתה הסמכות המרכזית בנוגע לגידולם. אם המחלקה חשדה כי הורה וילד קשורים בקשר הדוק מדי, הקהילה הייתה אוכפת תקופת פרידה מכיוון שהקבוצה רצתה לקרר את היחסים בין ההורים לילדיהם. החשש היה שמערכת יחסים קרובה מדי בין ההורים והילדים לא תצליח ללמד את הילד את היסודות הקהילתיים המתאימים לו. הקהילה עודדה חיבור והקשרות, אבל לא בלעדיות.

במחלקת הילדים היו גבר ואישה אחראים על הילדים בין גיל שנתיים ל-12. הם דאגו שהילדים יבצעו את שגרת יומם שכללה התלבשות, תפילות, ארוחת בוקר, עבודה, לימודים, ארוחת צהרים, עבודה, זמן למשחקים, ארוחת ערב, תפילות ולימוד - שהותאמו לפי הגיל והיכולת. חברי קהילה רבים היו מעורבים בחינוך הילדים. הילדים זכו לתזונה בריאה ועודדו לשחק במשחקים ולהתאמן. בנים ובנות זכו שניהם לחינוך, וחלק מהילדים אפילו הלכו ללמוד בקולג' וזכו לעידוד לעשות כן.

תפקיד האישה

ציור מחיי הקהילה בקהילת אונידה

אונידה הייתה אחד המאמצים הרדיקליים ביותר בתקופתה, לשינוי מוסגי בתפקידן של נשים ושיפור מעמדן. נשים בקומונה זכו לחירויות מסוימות שלא היו קיימות עבור נשים מחוצה לה. חלק מהפריווילגיות הללו כללו את אי הצורך להיות כבולות לטיפול בילדים, בשל מערכת החינוך והלינה המשותפת, זאת לצד מיעוט ההיריונות הלא רצויים לאחר עקרונות האיפוק הגברי. נשים נטלו חלק כמעט בכל סוגי העבודות הקהילתיות. בעוד שעבודות הפנים והבית נותרו אחריות הנשים בראש והראשונה, נשים היו חופשיות והשתלבו גם בתפקידים שונים בעסקים ובמכירות, כאמניות או כבעלות מלאכה - ורבות עשו זאת, במיוחד בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-19. לנשים היה גם תפקיד פעיל בעיצוב מדיניות הקומונה והן השתתפו בישיבות הדתיות והעיסקיות היום יומיות. בנוסף, נשות הקומונה נהגו ללבוש בגדים פונקציונליים בסגנונם, ונהגו להסתפר בתספורות קצרות.

מערכת 'הנישואין המורכבים והאהבה החופשית שהונהגו באונידה היו אף הן משמעותיות בהקשר של מעמד הנשים, שזכו לחופש שווה בביטוי ובמוייבות המינית. הפרקטיקות המיניות באונידה הכירו במיניות הנשית באופן שבלט על רקע התקופה, והייתה הכרה בזכותן של נשים לסיפוק מיני ואורגזמה. עם זאת, זכותן של נשים לסרב לחיזור הייתה מוגבלת בהתאם למעמדו של הגבר המחזר.

אלן וולנד-סמית', שחקרה את מעמדן ותפיסתן העצמית של נשות קהילת אונידה, אמרה כי גברים ונשים היו בעלי מעמד שווה בערכו בקהילה, וציינה כי על אף ששני המינים היו כפופים בסופו של דבר לחזונו ורצונו של נויס, נשים לא סבלו מדיכוי ייתר.

כלכלה

בשנותיה הראשונות הייתה הקהילה ענייה מאוד, והתבססה בעיקר על חקלאות ומכירת תוצרתם. בשנת 1850 הצטרף לקומונה צייד מקומי סואל ניוהויס, והביא עימו שיטה ייחודית לייצור מלכודות ובשנת 1857 הפכו חברי הקומונה את הייצור לתעשייתי, והצליחו להגדיל משמעותית את הכנסתם בשל ריבוי ההזמנות והתבססות תוצרת המפעל כמותג מוביל בארצות הברית. בשנות ה-60 של המאה ה-19 הייתה כבר הקהילה מבוססת יותר כלכלית. בניגוד לתנועות קומונליות רבות אחרות בנות אותה התקופה, ביכר נויס את פיתוח ענפי התעשייה על פני ענפי החקלאות, בשל העובדה שהם דורשים פחות קרקע ומספקים הכנסה בטוחה יותר. בהמשך התפתחה בקומונה תעשיית משי, בית חרושת לצביעת בדים, בית חרושת לשימורים, בית חרושת לייצור ילקוטים ובית חרושת ליציקת מתכת שאף ייצר מכונות לבתי החרושת האחרים. לצד זאת הוקמו כן ענפי מלאכה שונים כגון נגריה, מסגריה, טחנת קמח, מנסרה ועוד. מפעל הסכו"ם שבסופו של דבר נותר עד היום שריד למפעלי הקומונה - ייוסד רק בסוף ימיה - ב-1877. חברי הקהילה נדרשו לעבוד, איש על פי יכולתו. הנשים מילאו הרבה מהתפקידים הבייתיים. על אף שתפקידים בכירים נטו להישאר אצל חבר יחיד (המנהל הכלכלי למשל מילא תפקידו לכל אורך חיי הקהילה) ברוב העבודות הייתה רוטציה - עבודות בבית, בשדות ובענפי התעשייה השונים. ככל שאונידה שגשגה החלה לשכור גם עובדים מבחוץ לעבודות מסוימות, והייתה לאחד המעסיקים הגדולים באזור עם כ-200 עובדים עד שנת 1870. כמעסיק, נהגה הקהילה לשלם שכר גבוה יותר מהמקובל באזור באותה התקופה

קשרים עם החוץ

הקהילה הייתה מתבודדת יחסית מפני החברה החיצונית. התנהגויותיה המיניות, המשפחתיות והדתיות חשפו אותה לביקורת, עם זאת בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה ה-19, מרבית האינטראקציה שלהם עם החברה החיצונית הייתה חיובית. מספר קונפליקטים, נפתרו לבסוף בדרכי שלום. בין היתר בשנת 1870 כתב אדם שהזדהה כ'מבקר תרבות' בשם ד"ר ג'ון ב. אליס ספר נגד קהילות ברוח מודל האהבה החופשית שצמחו במאה ה-19, ובכללן קהילת אונידה וקהילות נוספות ותומכי זכויות נשים. הוא טען כי מטרתן המשותפת היא להוביל לחיסול מודל הנישואין תוך התקפה על הסדר המוסרי השולט. נויס הגיב לביקורתו של אליס כארבע שנים מאוחר יותר בעלון בו טען כי אליס הוא למעשה פְּסֶבְדוֹנִים לכותב ספרותי שגויס על ידי בית ההוצאה לאור, שנחשף לקהילה בעקבות מאמר בעיתון בפילדלפיה וראה לעצמו סיכוי להרוויח בכתיבה סנסציונית.

טריפינה האברד

בספר Oneida Utopia של אנתוני וונדרלי, מתואר עימות משפטי של הקהילה בשנים 1848–1851 ככזה שכמעט סיים את הקבוצה שרק התחילה את חייה המשותפים באותה התקופה. טריפנה האברד בת ה-21 ללמדה את רעיונותיו של נויס על נישואים ומין באמצעות פרשנות של התנ"ך שפרסם בכתב ידו בשנת 1848. היא הצטרפה לקהילה והפכה לראשונה מבין המצטרפות והמצטרפים המקומיים לקבוצה. טריפנה האברד התחתנה במהרה עם הנרי סימור, צעיר בקהילה. בתחילת 1849 נודע לאביה של טריפנה, נוחיה האברד, על גישת הנישואים הפתוחים הנהוגה בקבוצה, והוא דרש את חזרת בתו. טריפנה סירב ובמשך שנתיים נוחדיה "עשה עצמו למטרד רועש בבית האחוזה".

ב-1850 עמדה טריפנה לביקורת קהילתית אשר ציינה את 'אי מחויבותה לכנסייה' וטענה כי היא סובלת מ'אגואיזם קיצוני המגיע לכדי אי שפיות'. ככל הנראה, נקט כלפיה בעלה סימור גם אלימות. בספטמבר 1851 החלה טריפנה לגלות סימנים של מחלת נפש, והייתה "בוכה בלילה, מדברת בצורה לא עקבית ומשוטטת". סימור פנה למשפחת האברד כדי לדווח על אי שפיותה של ביתם ושני הוריהם נחרדו מהאלימות הפיזית שהפעיל כלפיה סימור. ב-27 בסמפטמבר 1851 הגיש נוחיה האברד תביעה כנגד סימור בגין תקיפת ביתו, וכנגד חברי קהילה נוספים הוצאו צווי מעצר בהאשמה כמסייעים.

ב-26 בנובמבר 1951 יושב התיק לאחר שהקהילה הסכימה לממן את הוצאותיה של טריפנה בתקופה בה שהתה במוסד, ולאחר שחרורה להעביר לידיה 125 דולרים בשנה אם מצבה יהיה טוב, ו-200 דולר לשנה אם לא תשוב לעצמה. בהמשך קיבלו ההוברדים הסדר של תשלום 350 דולר במקום תשלומים לטווח הארוך, וטריפנה שבה בסופו של דבר להנרי סימור וילדה לו ילד. היא נפטרה בשנת 1877 בגיל 49.

פירוק

כפית ממותג Oneida Limited

הקהילה החזיקה עד שג'ון המפרי נויס ניסה להעביר מנהיגות לבנו, תיאודור נויס. מהלך זה לא הצליח מכיוון שתיאודור היה אגנוסטיקן וחסר כישרון מנהיגותי כאביו. המהלך גם פיצל את הקהילה, כאשר חבר הקהילה ג'ון טאוור קרא תיגר וביקש להובילה בעצמו. בתוך הקומונה התגלע ויכוח מתי יש לעודד ילדים להתנסות במין, ועם מי, ועל מנהגים נוספים. המייסדים של הקהילה היו זקנים או שנפטרו, ורבים מהצעירים ביקשו להתחתן בנישואים מסורתיים 'בלעדיים'. לצד לחצים פנימיים אלו, היה קמפיין חיצוני שיזם פרופסור ג'ון מור ממכללת המילטון כנגד הקהילה. הוא קרא לפגישת מחאה כנגד קהילת אונידה, אליה הגיעו 47 אנשי דת.

החשש בקרב הנהגת הקהילה היה שאויבי הקהילה מבחוץ, יחברו לאופוזיציה מבפנים, ויגררו את הקהילה להליכים משפטיים פומביים שיסכנו את עצם קיומה. בפני נויס הועלה החשש כי בקרוב צפוי לצאת כנגדו צו מעצר בהאשמה של אונס סטטוטורי. הוא נמלט מבית האחוזה הקהילתי ומהמדינה באמצע באחד מלילות יוני 1879 ומעולם לא שב לארצות הברית. על אף גלותו, נותר נויס דמות משמעותית בחייהם של חברי הקהילה המפורקת, והם הוסיפו להתייעץ עימו בהתכתבות מגלותו. כעבור זמן מה כתב לחסידיו ממפלי הניאגרה באונטריו שבקנדה, ויעץ להם לנטוש את מינהל הנישואין המורכבים: "אני מציע שנסתלק משיטת הנישואין של אונידה לא משום כפירה בעיקריה או אי-הצדקתה, אלא מתוך התחשבות בדעת הקהל, שכפי הנראה מתקוממת נגדה. גם להבא נקיים שותפות הקנין, ונוסיף לשכון יחדיו במשק משותף ולסעוד על שולחן אחד" כתב.

הנישואים המורכבים אכן ננטשו בשנת 1879 בעקבות הלחצים החיצוניים והקהילה התפרקה עד מהרה. בני זוג מיסדו את קשריהם הזוגיים עם פרטנרים איתם היו ביחסים אינטימיים בתקופת השינוי של הקומונה. למעלה מ־70 חברי קהילה התקשרו בנישואים מסורתיים בשנה שלאחר מכן. לאחר הקמת המשפחות הגרעיניות הלך והתפרק השיתוף בקהילה. חלק מהחברים התארגנו מחדש כחברת מניות משותפת, בתמיכתו של נויס ובינואר 1881 נסתיים שיתוף הקניין. עם הקמת חברת המניות כתב נויס לחבריו: "ערכנו פשיטה לארץ לא נודעת, תרנו אותה, שרטטנו את מפתה ושבנו ללא אבדה בנפש, גבר, אשה או ילד". רכוש הקומונה חולק ל-24 אלף מניות, ומחיר מניה נקבע על 25 דולר. כל חבר קיבל 4.25 מניות בגין כל שנת ותק בקומונה, מעל גיל 16, בתוספת מחצית שוויים של הנכסים שהביא עימו עם הצטרפותו לקבוצה. כל נער וילד קיבלו סכום של 200 דולר לראשית חייהם והחברה דאגה לממן את לימודיהם בבית הספר, וכל חבר בוגר קיבל 60 דולרים והורשה לקחת מהקומונה ציוד נוסף בשווי 30 דולרים, מלבד המניות. יתר הציוד נמכר במכירה פומבית. לחברים מבוגרים שוויתרו על חלקם בחברת המניות - הובטחה פנסיה לכל ימי חייהם. מלבד זאת הובטחה לחברים בכורה בקבלה לעבודה בכל העבודות בחברה, וכן הוקמו מכולת קואופרטיבית שמכרה לחברים במחיר סיטונאי ומסעדה קואופרטיבית.

בתחילת המאה העשרים, החברה החדשה, Oneida Community Limited, צמצמה את המיקוד שלה לייצור סכו"ם. עסק מלכודות בעלי החיים שהיה בבעלות הקומונה נמכר בשנת 1912, עסק המשי ב-1916 וייצור השימורים הופסק בשל חוסר רווחיות בשנת 1915. תאגיד המניות המשותף קיים עד היום ומייצר כיום סכו"ם תחת המותג Oneida Limited. בספטמבר 2004 הודיעה חברת Oneida Limited כי תפסיק את כל פעילות הייצור בארצות הברית בתחילת 2005, ובכך נסתיימה מסורת של 124 שנה. מתקני הייצור של החברה נמכרו, והיא ממשיכה לעצב ולשווק מוצרים המיוצרים כיום מעבר לים. החברה מכרה את מתקני הייצור שלה. גם מרכז ההפצה בשריל, ניו יורק - נסגר. משרדי הנהלה נשארו באזור אונידה.

נויס נפטר בניאגרה ב-1886, וגופתו הוחזרה לאונידה ונקברה בבית העלמין של הקהילה. החברה האחרונה בקהילה המקורית, אלה פלורנס אנדרווד (1850–1950), נפטרה ב-25 ביוני 1950 בקנווד שליד אונידה, ניו יורק.

קהילת אונידה הותירה אחריה מסמכים רבים, עדויות, יומנים ותכתובות שרבים הם התפרסמו לאחר פירוקה. בית האחוזה הקהילתי משמש כיום כארגון חינוכי ללא מטרות רווח, המקבל מבקרים ותיירים, ומציע סיורים מודרכים, תוכניות ומייצגים ומשמר אוסף של חפצים ומספר את סיפורה של הקומונה. האחוזה כוללת גם דירות מגורים, חדרי אירוח לילי וחללי ישיבות.

קישורים חיצוניים

• קהילת אונידה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)