ציתרן
 | |
| תערוכת ציתרנים במוזיאון המוזיקה של ברצלונה | |
| סיווג | כלי מיתר/כלי פריטה |
|---|---|
| קבוצה |
כלי פריטה, necked lute  |
  | |
צִיתרן או cithren (באנגלית Cittern, צרפתית Cistre, איטלקית Cetra, גרמנית Cister, ספרדית cistro cedra, cítola) הוא כלי מיתר מתקופת הרנסאנס. אין אחידות דעים בין החוקרים העכשוויים[1] לגבי ההתפתחות ההיסטורית המדויקת שלו, אך די מקובל לחשוב שהוא צאצא של הציטולה (citole) מימי הביניים. הוא דומה במבנה למנדולינה השטוחה בת ימינו והבוזוקי האירי העכשוי. הציתרן הוא ככל הנראה בן משפחה קרוב קדום של הגיטרה האנגלית והגיטרה הפורטוגזית ואולי אף אביהן הישיר. בניגוד ללאוטה בעלת הגב המעוגל גמוי חצי דלעת גדולה, הציתרן נבנה עם גב שטוח ועיצוב פשוט יותר, תכונות שהוזילו את עלויות בניתו. בהשוואה ללאוטה, הציתרן היה זול יותר, קל יותר לנגינה, קטן מידות, פחות עדין ונייד יותר, בשל כך היה גם זמין יותר לבני כל המעמדות, והוא הפך לכלי מוביל ליצירת מוזיקה ביתית, מזדמנת, בדיוק כמו הגיטרה בעת הזו[2].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציתרנים הקדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
את הציתרנים הראשונים, בסוף המאה ה-15, נהגו יוצריהם לגלף במקשה אחת[3]; ראש, צוואר וגוף מפיסת עץ בודדת אחת למעט לוח האצבעות[2] שהיה עשוי חומר אחר ולפעמים משריון צב. כלי זה היה מקובל מאוד באיטליה של אותה תקופה ומתואר באופן קבוע באמנות האיטלקית כסמל למושגים הנעים בין אהבה לידע מדעי להיסטוריה מקראית. בתחילת המאה ה-16 החלו היצרנים להרכיב את הציתרן מחלקי עץ שונים, ארגז תהודה וצוואר לחוד, במקום לגלף אותם במקשה אחת. הציתרנים הללו היו שונים מקודמיהם האיטלקיים, הם היו כבר בעלי ארבעה מסלולי מיתרים (בסולם דיאטוני) וכאמור מורכבים ממספר חלקים. היצירה המודפסת המוקדמת ביותר לציתרן דיאטוני היא מ- [4]1552. עד מהרה הפכו הצתרנים נפוצים יותר ויותר בגרמניה, צורפת, מדינות בנלוקס, סקנדינביה, ספרד וכנראה גם בממלכה הבריטית.
כשבוחנים את הציתרנים הקדומים, מגלים למעשה סוגים רבים ושונים של ציתרנים, הנבדלים האחד מהשני במידה ניכרת ומספיקה על מנת להחשב ככלים נפרדים לחלוטין. אך כמעט לכל הציתרנים תכונה משותפת אחת - שיטת הכוונון. הציתרנים כווננו בשיטה המאופיינת במרווחים של חמישית בין המסלול השלישי לשני, מז'ור שני בין המסלול השני לראשון, ומיתר אחד או יותר בכוון מחדש - כוונון בו המיתר העליון מבחינה פיזית אינו הנמוך ביותר בטון (כפי שקורה למשל גם בבנג'ו בעל חמישה מיתרים וברוב היוקולילי). רוב הציתרנים היו בעלי ארבעה מסלולים (בודד, זוג או שלשיה) של מיתרים, אף על פי שגרסאות מוקדמות יותר, מהמאה ה-15 יוצרו גם עם שישה או שבע מסלולי מיתרים[2] ולפעמים רק עם שלושה מסלולים. מסלול אחד או יותר היו מכוונים באוקטבות. הכוונון והטווח הצר אפשרו לנגן רק מספר אקורדים פשוטים שהתאימו לליווי שיר פשוט או כמוזיקת רקע לריקודים, אולם גם מוזיקה מורכבת הרבה יותר נכתבה עבורם[5]. איכות וגוון הצליל הבהיר ועליז שסיפקו מיתרי המתכת שלו הופכו אותו לשותף בעל ערך לכלי נגינה אחרים בעלי מיתרים עשויים מעיים או גידים.
הבנדוריה הספרדית, שנמצאת בשימוש עד היום, היא כלי כמעט זהה.
המאות ה-16 עד ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין המאות ה-16 ל-18 הציתרן היה כלי נגינה מאוד נפוץ באנגליה בקרב מעמד הביניים ומעמד הפועלים, בספרו 'Popular Music of the Olden Time[6]' משתעשע הסופר ויליאם צ'פל ברעיון כי הציתרן הוא בכלל פרי המצאה בריטית. הוא נתפס ככלי עממי, שווה לכל נפש וככלי קל לנגינה וככזה זכה לעדנה רבה גם בטברנות ובמספרות[6] בין היתר, ככלי שעשוע בידי הלקוחות, על מנת שיעסיקו את עצמם בנגינה, בעודם ממתינים לתורם לקבלת טיפול, למטרה זו אף נכתבו ופורסמו עבורו גיליונות תווים מתאים[7]. ראש הכלי, בקצה הצוואר ומעל מנגנון יתדות החיכוך, עוטר לעיתים קרובות בגילוף קטן דמוי ראש אדם, הגילוף הזה לרוב לא היה בעל ערך אמנותי רב[6]; בקומדיה מאת שייקספיר 'עמל אהבה לשווא', המונח "ראש צִיתָר" משמש כלעג ועלבון[8][9].
כשם שהקתרוס שינה את מידותיו הפיזיים, והתכבד ב'תוספת צוואר' משמעותית על מנת לתמוך בטונים הנמוכים (בס) ושינה צורתו ל- theorbo ו- chitarrone המככבים ביצירות הקונטינואו, כך התפתח גם הצִיתָרן ושינה צורתו ל- ceterone, בעל הצוואר המאורך לתימכה במיתרי הבס, אם כי, כלי זה, היה נפוץ הרבה פחות.
המשורר והמלחין הלאומי השוודי מהמאה ה-18, קארל מיקאל בלמן, ניגן בעיקר בציתרן, תמונת פורטרט מאת פר קראפט הזקן משנת 1779, המוצגת בגלריה הלאומית לדיוקנאות בארמון גירפסהולם (כיום במוזיאון הלאומי בסטוקהולם)[10], מציגה את בלמן מנגן בציתרן.
במקביל להתפשטותה המהירה של הגיטרה האנגלית, תחילה בממלכה הבריטית ובהדרגה גם פורטוגל ושאר יבשת אירופה, הציתרן החל להישכח ולמעשה חדל מלהתקיים ככלי נגינה משמעותי.
המאה ה-19 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציתרן שרד בגרמניה בשם "ולדציטר" (Waldzither) או "לותרציטר"[11]. האחרון נובע מהאמונה שמרטין לותר נהג לנגן בכלי זה. כמו כן, משתמשים בשמות Thüringer Waldzither ב- Thüringer Wald, בהרי ההארץ מכנים אותו בשם Halszither ובשווייץ דוברת הגרמנית[12] הוא נקרא בשם Harzzither. קיימת נטייה בגרמנית העכשווית להחליף בין צִיתָרן וציתר. המונח ולדציטר נכנס לשימוש בסביבות 1900, בעיקר כדי לבדל בין הציתרים לציתרנים.
שרידיה האחרונים של משפחת הציתרנים, נוסף על הוולדציטר הגרמני, הם הסטרה הקורסיקאית (Cetara) והגיטרה הפורטוגזית. הגיטרה הפורטוגזית משמשת עד עצם היום הזה בעיקר לליווי ונגינת המוזיקה המסורתית העממית המכונה פאדו. הלוטאי הבריטי סטפן סובל[13] יצר ציתרן מודרני בתחילת שנות השבעים על בסיס גיטרה פורטוגזית שקנה בחנות לחפצים משומשים בלידס ב־1973. כלי היברידי המשמש בעיקר לנגינת מוזיקה עממית, שהוכחה כפופולרית מאוד בקרב אמני תחיית סוגת המוזיקה העממית[14][15].
כוונון ומיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנגנון הכוונון של הציתרן היה ונשאר מנגנון המכונה יתדות-כוונון (או יתדות חיכוך), מיתרי המתכת נמתחו מקצה גוף תיבת התהודה דרך גשר מיתרים ומעל פתח צלילי התהודה עד למנגנון הכוונון. המיתר הראשון נמתח חזק ככל האפשר ואת יתר המיתרים כיוונו בהתאם אליו. היו לציתרן (בעל ארבעה מסלולי מיתרים) מספר סגנונות כוונון מיתרים, העיקריים בהם הם הסגנון האיטלקי שכוונן B – G – D – E והצרפתי שכוונן A – G – D – E באוקטבה שמתחת לאמצע C [16].
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
1762, אנגליה. גברת פרוד מנגנת על ציתרן או גיטרה אנגלית, ציור מאת סר ג'ושוע ריינולדס. -
גבירה אוחזת בציתרן, 1667, מאת פייטר דה הוך -
'אישה עם ציתרן', 1677 מאת פיטר קורנליש ואן סלינגלנדט -
תמונת פורטרט של משפחת מולינאי 1635 בערך, אשתו מנגנת בציתרן. מאת יאן מיינס מולנאי
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Delight of the Cithren של Music, ג'ון פלייפורד (1666).
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Renovata Cythara - אתר ציתרני הרנסאנס
- אתר הבית של הלוטאי הבריטי, סטפן סובל
- אתר ה soundcloud של G. Doc Rossi - בו ניתן להקשיב לקטעי ציתרן
- Europäische Zupfinstrumente von der Renaissance bis zum Historismus - קטלוג עשיר של כלי מיתר היסטוריים
- ציתרן, ככל הנראה על ידי פטרוס ראיטה, אנגליה, 1620 במוזיאון הלאומי למוזיקה
- ציתרן, רפאלו אורבינו, בערך 1540 במוזיאון הלאומי למוזיקה
- ציתרן, מעוטר מאת יואכים טילקה, המבורג, בערך. 1685 במוזיאון המטרופוליטן לאמנות
- ציתרן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Ephraim Segerman, A Short History of the Cittern, The Galpin Society Journal 52, 1999, עמ' 77–107 doi: 10.2307/842519
- ^ 1 2 3 Andrew Hartig, Brief Survey of Plucked Wire-Strung Instruments, 15th-18th Centuries, LSA Quarterly, 2009, עמ' 56
- ^ Cittern, emuseum.nmmusd.org (באנגלית)
- ^ Howard Mayer Brown, Adrian Le Roy, Richard de Morcourt, Psaumes. Tiers livre de tabulature de luth (1552); Instruction (1574), Notes 20, 1963, עמ' 558 doi: 10.2307/895611
- ^ The Oxford Companion to Music - cittern
- ^ 1 2 3 W. Chappell, Popular Music of the Olden Time: A Collection of Ancient Songs, Ballads, and Dance Tunes, Illustrative of the National Music of England, The Musical Times and Singing Class Circular 7, 1856-02-01, עמ' 181 doi: 10.2307/3370428
- ^ The Oxford Companion to Music - cittern
- ^ Shakespeare, William. "Love's Labours Lost". נבדק ב-22 בינואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Dilworth, John (21 באפריל 2014) [2009]. "How well did Shakespeare know the violin?". אורכב מ-המקור ב-22 בינואר 2015. נבדק ב-22 בינואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Poulopoulos, Panagiotis (2011). The Guittar in the British Isles, 1750-1810 (PhD Thesis) (PDF). University of Edinburgh. p. 199.
- ^ לותרציטר
- ^ "cittern". ATLAS of Plucked Instruments. נבדק ב-2013-07-15.
- ^ סטפן סובול, כיצד יצרתי את הציתרן הראשון שלי
- ^ American Lutherie: The Quarterly Journal of the Guild of American Luthiers. The Guild. 2006. p. 9.
- ^ Frets. GPI Publications. 1980.
- ^ Cittern | musical instrument, Encyclopedia Britannica (באנגלית)