צדק של מנצחים
צדק של מנצחים הוא ביטוי המתאר כיצד חקיקה ושיפוט מבוצעים לעיתים על ידי מעצמה מנצחת לאחר מלחמה, באופן שעשוי להיתפס על ידי המנוצחים כחסר ערך משפטי, חסר סמכות חוקית וחסר צדק, וננקט רק מתוקף כוחו של המנצח ולא מתוקף צדק, סמכות מוסרית או הסכמה רחבה או דו צדדית על נכונותה וצדקתה של מערכת חוק ומשפט.
צדק לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגרמניה ובאוסטריה, הכנסיות, עורכי הדין, העיתונות והמפלגות בשנים שלאחר המלחמה דחו את משפטי נירנברג, משפטים שנעשו נגד גרמנים שרצחו טייסים של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו מעל שטחי גרמניה ונפלו בשבי, ומשפטים אחרים שניהלו בתי המשפט של בעלות הברית נגד חברי מדינות הציר, כ"צדק של מנצחים".[1][2] סנגוריהם של הנאשמים מקרב ההנהגה הנאצית השתמשו בהאשמה "צדק של מנצחים" כדי להכחיש את חוקיותם של משפטי פשעי המלחמה בנירנברג.[3] במכתב משנת 1946 לקרדינל יוזף פרינגס, יו"ר ועידת הבישופים של פולדה, מושל צבא ארצות הברית לושיוס קליי הגן על שיפוט פושעי המלחמה, והדגיש כי בתי הדין לפשעי מלחמה "הוקמו בתקווה שהעולם יכיר בתרומתם לשלום וכהרתעה נגד תוקפנותם עתידית".[4][1] משפטים נוספים ברוח זו התקיימו בבית קוריו (Curiohaus) בהמבורג.
מערכת המשפט של בעלות הברית לאחר המלחמה התקבלה בברכה כחזרה לסדר משפטי, אך גם נתפסה לעיתים קרובות כ"צדק של מנצחים". משמעות המונח הייתה כי המנצחים נוקטים גישה ופרספקטיבה כפויות שאינה תואמות את החברה הגרמנית. צורותיהן של דוקטרינות משפט פלילי שפותחו במערכת המשפט הגרמנית לאחר המלחמה היו תלויות בהקשר הפוליטי והחברתי ונטו לשלילת האחריות הפלילית.[5] סגן התובע האמריקני הראשי במשפטי נירנברג, רוברט קמפנר, התייחס לנטיות הללו: "יש רק צדק של מנצח בעולם".[6] ההיסטוריון[7] והפרופסור לשעבר באוניברסיטת הכוחות המזוינים הפדרליים במינכן, פרנץ וילהלם זיידלר, דן במושג באופן ביקורתי.[8]
בתחילת שנות ה-90, לאחר תום המלחמה הקרה, קמו בתי משפט פליליים בינלאומיים אד-הוק ליוגוסלביה ורואנדה.[9] הבסיס לבית המשפט הקבוע בהאג נוצר עם חוקת רומא להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי משנת 1998.[10] משפטי נירנברג, שהוכפשו כ"צדק של מנצחים", הביאו לחקיקת המשפט הפלילי הבינלאומי, אשר מטיל על אנשים אחריות פלילית לפעולות המדינה ודוחה את חסינות הממשלה.[11]
עיבוד העבר בגרמניה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיבוד העבר ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית מכונה לעיתים "צדק של מנצחים",[12] במיוחד בכל הנוגע לאיסור המשפט הפלילי באופן רטרואקטיבי.[13] בהתמודדות עם העבר בגרמניה המזרחית, פסיקות בית המשפט העליון התבססו על הנוסחה של רדברוך (Radbruch) מחד, לפיה חוק הפוגע בעקרונות יסוד מהותיים הוא בלתי צודק, ומאידך על פרשנות חוקתית של חוק גרמניה המזרחית השונה מהפרשנות העובדתית של מערכת המשפט של גרמניה המזרחית.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרטין ברושאט: Siegerjustiz oder strafrechtliche „Selbstreinigung“. In: Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte, 29. Jahrgang (1981), Heft 4, S. 477–544.
- Petra Weber: Justiz und Diktatur. Oldenbourg Wissenschaftsverlag, 2000, ISBN 3-486-56463-3.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Die vergessenen Prozesse
- ^ Winfried R. Garscha: Keine „Siegerjustiz“ – Vor 50 Jahren ging in Nürnberg der Prozeß gegen die Hauptkriegsverbrecher zu Ende, September 1996 (PDF; 231 kB): „Daß der Prozeß im kollektiven Gedächtnis präsent blieb, lag aber sicherlich in erster Linie an seiner permanenten Denunzierung als ‚Siegerjustiz‘ durch die politische Rechte in Deutschland und Österreich, womit die Rechtmäßigkeit des Verfahrens in Zweifel gezogen werden sollte.“
- ^ Annette Weinke: Die Nürnberger Prozesse. C.H. Beck, München 2006, ISBN 3-406-53604-2, S. 57.
- ^ Nazi-Verbrechern als „politisch Verfolgte und Opfer einer Siegerjustiz“ geholfen.
- ^ Hanno Loewy, Bettina Winter (Hrsg.): NS-„Euthanasie“ vor Gericht. Campus, Frankfurt 1996, ISBN 3-593-35442-X, S. 21 zu Stw. „frühe alliierte Entnazifizierungspolitik“.
- ^ Profil The Memory of Justice (1976) bei IMDb.com.
- ^ Albert A. Feiber: Phantom der Berge. In: Frankfurter Allgemeine Zeitung, 13. Februar 2001, S. 10.
- ^ Mehrfache Verwendung des Begriffs in: Franz Wilhelm Seidler: Siegerjustiz. Die KZ-Prozesse der alliierten Besatzungsmächte 1945–1950. Pour le Mérite, Selent 2006; Franz Wilhelm Seidler: Das Recht in Siegerhand. Die 13 Nürnberger Prozesse 1945–1949. Pour le Mérite Verlag, Selent 2007 und: Schuldig! Die alliierten Siegerprozesse gegen Soldaten, Polizisten und Zivilisten. Fliegerprozesse, Malmedy-Prozeß, Oradour-Prozeß, Schanghai-Prozeß. Pour le Mérite Verlag, Selent 2008.
- ^ Werle und Jessberger: Principles of International Criminal Law. S. 13 f.
- ^ Werle und Jessberger: Principles of International Criminal Law. S. 17 f.
- ^ Carl-friedrich Stuckenberg: Völkerrecht und Strafverbrechen. In: Völkerrechtsprechung: ausgewählte Entscheidungen zum Völkerrecht in Retrospektive. Hrsg.: Jörg Menzel, Jeannine Hoffmann, Tobias Pierlings, Mohr Siebeck 2005, ISBN 3-16-148515-7, S. 769.
- ^ Otto Köhler: Hitler ging – sie blieben. Der deutsche Nachkrieg in 16 Exempeln (Siegerrecht), KVV konkret, Hamburg 1996, ISBN 3-930786-04-4, S. 36 f.
- ^ Bernhard Schlink, Rechtsstaat und revolutionäre Gerechtigkeit, Antrittsvorlesung an der HU Berlin vom 14. April 1994, S. 4 (PDF; 120 kB).