צבי כרמל
 | |
| מראשוני אלחוטני הפלמ"ח, גדעוני, איש תח"ל ואיש המוסד בתפקידים מבצעיים וניהוליים שונים. | |
| לידה |
30 ביולי 1925 וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה |
|---|---|
| פטירה |
13 באוקטובר 2012 (בגיל 87) תל אביב, ישראל |
| מקום קבורה | בית העלמין ירקון |
| מקום מגורים | מעוז אביב, תל אביב |
| פעילות בולטת | בנוסף לפעילותו למען המדינה עסק בתחביבים רבים בתחומי אומנות מגוונים. |
צבי כרמל (קרוכמל) (30 ביולי 1925 – 13 באוקטובר 2012) היה מהאלחוטנים הראשונים בפלמ"ח, לאחר מכן שירת כגדעוני על אוניות הרכש של ההגנה, בהמשך היה מראשוני התח"ל (תחנות חוץ לארץ) ושימש כסגן ראש התח"ל. לאחר מכן שירת את המדינה במוסד בתפקידים רבים כמעט עד סוף חייו.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הילדות בווינה והעלייה לארץ ישראל[1][עריכת קוד מקור | עריכה]
הוריו (אלכסנדר והינדה) ברחו מפולין לווינה שבאוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. אביו לחם בצבא אוסטרו- הונגריה, שנחל מפלה קשה במלחמה, ולכן איבד את אזרחותו הפולנית. בווינה, כפליטים הם היו חסרי אזרחות, ולכן גם צבי ואחותו הגדולה חנה היו חסרי אזרחות. אימו הייתה חולה בשחפת, ואביו התפרנס בעיקר מתפירה. כרמל (קרוכמל בזמנו) למד ב"חדר", ב"תלמוד תורה". המשפחה הייתה ציונית נלהבת. אוסטריה הייתה תחת משטר אוסטרו פאשיסטי בשנים 1934–1938, ולאחר מכן הייתה חלק מגרמניה הנאצית. הצבא הנאצי פלש לאוסטריה ב-11 במרץ 1938. האנטישמיות גברה. חנה (אנה) קרוכמל, אחותו הגדולה, הצליחה להשיג סרטיפיקאט ועלתה לארץ, לנהלל. ב-10 בנובמבר 1938 השכם בבוקר של אותו היום פרצו אנשי פלוגת הסער (SS) לכל בתי הכנסת בעיר, השליכו משם את כל ספרי הקודש לרחוב ושרפו אותם שם. לאחר מכן הציתו גם את בתי הכנסת. מעשים אלה שמשו לדוגמה לפרחחי העיר אשר החלו להשתולל ברחובות, להכות בעוברים ושבים היהודיים ולזרוק אבנים לחלונות הראווה של חנויות היהודים. ובעת שכל היהודים התחבאו בבתיהם, החלו לאסור אותם בשיטתיות. ב־11 לספטבמבר 1939 נלקח אביו של כרמל על ידי הנאצים לבוכנוואלד, ולאחר מכן למחנה ההשמדה באושוויץ, שם נרצח.
משפחתו של כרמל הצליחה בקושי רב להשיג עבור הנער בן ה-14 סרטיפיקאט לעליית ילדים לפלשתינה דרך טרייסט שבאיטליה. שם עלה על האוניה "גליליאה" והגיע לחיפה ב־21 בנובמבר 1939.
הילדות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארץ ישראל הגיע כרמל, כילד בן 14, לדודיו (יהושע ודבורה, אחות אימו של כרמל) העשירים שחיו בחיפה, אולם רוב עסקיהם היו בתל אביב, כך שרוב זמנו חי לבדו בדירה ברח' נורדוי 27, וניזון באמצעות קניית מצרכים בהקפה במכולת. הוא החל לימודיו בבית הספר הריאלי "יבנה", אולם במהרה הבין שעליו ללמוד מקצוע, ולא המשיך בלימודיו. הוא החל לעבוד כשוליה בבית מלאכה, ולאור היחס הגרוע נסע בגפו לחפש עבודה בתל אביב ובירושלים. לאחר שלא מצא, חזר לעבוד בבית המלאכה בחיפה. אף על פי שדודיו אצלם התגורר היו בעלי אמצעים, הוא נאלץ לפרנס את עצמו. בהמשך הזמן, בעקבות מודעה שראה בעיתון- החל לעבוד כשוליה בבית מלאכה לתיקון מכשירי רדיו, מקצוע שעניין אותו מאוד. הילד חסך כל גרוש שהרוויח על מנת ללמוד לימודי מקצוע בתחום האלקטרוניקה שכה אהב, ובסופו של דבר, בעזרת פרופ' אולנדורף הצליח להתקבל ללימודים בלתי פורמליים בבית הספר המקצועי בסמ"ת. בשנת 1942 קיבל כרמל את הידיעה המעציבה על מות אימו משחפת.
בשירות המדינה שבדרך[2][עריכת קוד מקור | עריכה]
הכשרה מגויסת בנען ואלחוטן בחזית הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום לימודיו בבסמ"ת, הכיתה של כרמל התגייסה להכשרה מגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ נען. ביוני 1946 נשלח לקורס אלחוט- משותף להגנה ולפלמ"ח- שהתקיים בג'וערה. שרות הקשר החשאי (קשר מורס) התפתח במהירות בעיקר בגלל הצורך לצייד נקודות יישוב מבודדות בנגב בקשר אלחוטי. באחד מחיבוריו כתב כרמל: "סופחתי לפלוגה ח' שהמטה שלה היה בקבוץ רמת-רחל. כעבור זמן קצר הופרעה עבודתי השגרתית בתחנה על ידי הידיעה שהתצפית שלנו גילתה תנועה של רכבים צבאיים בריטיים בעלי אנטנות לגילוי כוון (D.F.) בקרבת גדר המשק. קבלתי הוראה להפסיק מיד את השידור ולהסליק את מכשיר הקשר. כעבור יום קבלתי הוראה לרדת לירושלים ולהתקשר למטה המחוז של ההגנה ולהסדיר איתם את הסידורים המתאימים שיאפשרו לי לעבוד במשותף בתחנה שלהם. עכשיו תנסו להבין את המציאות של אותם הימים. המושג "עבודת מטה" טרם נולד, המידור היה קיצוני. אף אחד לא הכיר את אף אחד ובוודאי שלא ידע מה הוא עושה. על קיום של תחנות אלחוט בכלל- ידעו רק המפקדים הבכירים. ובכלל- מה עושה אצלנו איש פלמ"ח? אני קיבלתי רק את שמו הפרטי, או אולי זה היה כינויו- של איש אחד שהוא היה אמור לעזור לי. הוא כמובן לא ידע על מה מדובר אבל הבטיח לברר… צריך גם להבין שהמשרדים הרלוונטיים פעלו בכיסוי משרדי המוסדות (הסוכנות והועד הלאומי) ואין ספק שה-C.I.D. [המחלקה לחקירות פליליות של הבריטים] היה ער ביותר לתנועת האנשים בסביבה כך שהיה הכרח בזהירות מרבית. הקשר היחידי עם "האיש" היה באמצעות פתקים קטנים שהשלשנו בחור שהיה מאחורי לבנה בקיר שמאחורי השער לבנין המוסדות, לאחר שעשו הכרה ביני לבין שלושת השומרים ששמרו על הכניסה. בתורנויות קבלתי הרשאה להשתמש בחור. לאחר אין סוף של חילופי פתקאות קבלתי פתק עם כתובת של דירה ברחביה עם סיסמה לזיהוי, ושם מצאתי את התחנה של מטה מחוז ירושלים ואת האלחוטאית שלה וסוף סוף יכולנו להשלים את הסידורים הטכניים הדרושים להפעלת הקשר ברשת הפלמ"ח. העיקרון של השיטה היה שכל אחד מאתנו ידע מה עליו לעשות, את האיך, כל אחד היה צריך לאלתר בעצמו. בעיית העברת החומר המשיכה להיות באמצעות הפתקים והחור- לגבי חומר המחוז, ואילו לגבי חומר מטה הפלוגה- הלכתי פעם או פעמיים ביום לרמת רחל ובחזרה - ברגל- ושם החלפתי פתקאות עם המ"פ."
כרמל הדריך בארבעה קורסי אלחוט של ההגנה ברמת אהרון, עד מאי 1948. אז נשלח להקים תחנה חדשה בחזית עמק הירדן, ולאחר מכן נבחר להקים את רשת הקשר של חזית הצפון, שם שימש כאחראי על תחנות המורס עד נובמבר 1948.
גדעוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1948 החל כרמל את שירותו בפלמ"ח כגדעוני, תחת פיקודו של סרן משה ירושלמי (הידוע בכינויו זיק) על אוניות הרכש של ההגנה. בנסיעתו הראשונה, יחד עם גדעונים נוספים הם ביקרו (בזהות בדויה, עם מסמכים של פליטים) במחנות פליטים של יהודים ניצולי שואה באוסטריה, וכך כתב:
"היינו שלושה גדעונים ויצאנו ברכבת מרומא לעיירה היפהפייה מראנו שבצפון איטליה ומשם לבולזאנו השוכנת לרגלי הדולומיטים לא רחוק מהגבול האוסטרי. תודרכנו איך להגיע אל האיש שלנו המופקד על הצד האיטלקי של מעבר הגבול אשר שימש נתיב ההברחה העיקרי למעפילים בין אירופה לאיטליה. מוצא המעפילים היה במחנות המעבר שהמוסד הכין בכל רחבי אירופה בעיקר באוסטריה ובצרפת שם רוכזו ניצולי מחנות ההשמדה מכל אירופה. הרוח החיה בארגון נפלא זה היה אשר בן-נתן המכונה "ארטור" שברבות הימים היה שגרירנו הראשון בגרמניה ולאחר מכן בצרפת. ובכן, האיש שלנו- דני- ששהה שם בכיסוי של איש הג'וינט (ארגון הסיוע האמריקני-יהודי לפליטים) הביא אותנו בג'יפ שלו לגבול האוסטרי. לפני המחסום הוא עצר, נכנס למשרד משטרת הגבול וכעבור כמה דקות יצא, המחסום הורם, נפרדנו מדני ועברנו את הגבול ברגל כאשר מעברו השני המתינה לנו מכונית של "אנשינו" אשר הסיעה אותנו למחנה הפליטים ליד אינסברוק. המחנה שימש למחנה מעבר של הפליטים לפני העברתם לאיטליה לנמלים השונים, מפקד המחנה היה קיבוצניק בשם (הבדוי) פרץ כהן. הוא קיבל אותנו בלבביות ובילינו איתו כמה שעות בהסברים מרתקים על דרכי פעולתם בטיפול בפליטים- ריכוזם במחנות, מיונם והכנתם למעבר הגבול. שם המשחק היה ברוב המקרים- שוחד, כושר אלתור מדהים, ובעיקר- מסירות אין קץ, ולפעמים גם סתם מזל. השוחד, בימים ההם היה בצורת סיגריות אמריקאיות ומיצרכי צריכה חיוניים שלא היו בנמצא. בצורה זו נוצר מצב שממש שלטנו בגבולות אירופה לצורכי ארגון העלייה על אפם ועל חמתם של שלטונות המנדט שניסו בכל כוחם להכשיל את מפעל ההעפלה באכזריות רבה. מעט מאד ידוע על הצד האפל של ההגשמה הציונית כפי שנתגלתה לנו בשיחותינו עם הפעילים שם. בקביעת סדר העדיפויות בתור לעליה נקבע- על פי הוראה- להעדיף צעירים ורווקים אשר גם קבלו הכשרה צבאית בסיסית במחנות אימונים שהוקמו בעיקר בצרפת ולעיתים נשלחו הישר לקרבות (ראה דוגמת לטרון). צעירים אלה התארגנו גם על פי השתייכותם המפלגתית, ובמקרים רבים פרצו מהומות על רקע של קיפוח- אמיתי או מדומה- של קבוצה זו או אחרת, ולא קשה להאמין שהמקופחים היו הקבוצות שהשתייכו למחנה הרוויזיוניסטי- האצ"ל והלחי אשר פרשו מההגנה ולא קבלו את מרות המוסדות הלאומיים. מהר מאד פרצו מהומות כאשר הפורשים תבעו להגדיל את חלקם בעליה מעבר למספרם היחסי. בכמה מקומות ניסו להשיג את מבוקשם בכוח הנשק. פרץ סיפר לנו על כמה אירועים שהסתיימו במספר פצועים מבין הפעילים שלנו. אני אישית נתקלתי בפעם הראשונה בתופעה מסוג זה והשוק היה עצום. הדבר האחרון שיכולתי להעלות על דעתי היה מעשי אלימות על רקע פוליטי באווירה שהייתה מלאה במאמץ עליון, גבורה ומסירות נפש שמטרתה הייתה אחת ויחידה- להקים בית בטוח עבור פליטי השואה. חזרנו לרומא עם חוויות שלא נשכח לעולם. קודם כל הארגון הפנטסטי של הובלת העולים ברב המקרים בדרך לא דרך בהרי האלפים עד שהצליחו לארגן משאיות בהסוואה של הצבא האמריקאי. בכל מקרה תוך הליכה על החבל הדק בין הזכויות הלגיטימיות שהשגנו על ידי משא ומתן עקשני עם שלטונות הכיבוש בשם ההומניות ותוך כדי מתיחה נועזת של הזכויות גם מעבר לגבול החוקיות. גם לא נשכח את המפגש המזעזע עם העיניים חסרות החיים שראו כל כך הרבה מוות ועדיין מתקשים לתפוס שאכן הם חיים ושישנם אנשים מסביבם המוכנים לתת הכל כדי שיוכלו לחיות יחד עם כולנו במולדת משלנו."
כרמל ביצע 8 הפלגות כגדעוני על אוניות הרכש "הזקן", "ירדנה", "רקס", "בהירה"[3].
| שם הספינה | תכולה | נמל הפלגה | מקום הורדה | תאריך ההגעה |
|---|---|---|---|---|
| הזקן- Maestrale
הפלגה רביעית |
12 מרגמות 120 מ"מ, 6 תותחי 105 מ"מ, 6 תותחי נ"ט 50 מ"מ, 12 תותחי נ"ט 47 מ"מ, 103,000 פגזים, 245,000 כדורים, 239 טון משטחי פלדה לשדות תעופה, 500 טון דלק מטוסים | ליבורנו, איטליה
גנואה, איטליה |
חיפה | 12 נוב' 1948 |
| הזקן- הפלגה חמישית | 6 תותחי 105 מ"מ, 12 תותחי נ"ט 60 מ"מ, 12 תותחי נ"ט 47 מ"מ, 12 מרגמות 120 מ"מ, 103,000 פגזים, 245,000 כדורים, 239 טון משטחי פלדה לשדות תעופה, 500 טון דלק מטוסים. | מרסיי, צרפת | חיפה | דצמבר, 1948
|
| הזקן- הפלגה שישית | 600 טון חומר נפץ | מנפרדוניה, איטליה | חיפה | 30 ינו' 1949 |
| בהירה- Borea-הפלגה שישית | 636 טון חומר נפץ, 52 טון אבקת שרפה, 161 טון חלקי טנקים | איטליה | חיפה | 19 פבר' 1949 |
| הזקן- הפלגה שביעית | 424 טון חומר נפץ, 15 טון אבקת שרפה, 640 רקטות, 250,000 כדורים, 4,200 טון חלפים לטנקים,
4.5 טון מוקשים, 9,285 פצצות אוויר |
נאפולי, גנואה | חיפה | 19 מרץ 1949 |
| רקס- דניאלה- Resurectio-הפלגה תשיעית | 200 טון פצצות אוויר, 142 טון חומר נפץ, 9,263 פגזים | מולפטה, איטליה | חיפה | 28, אפר' 1949 |
| ירדנה | ציוד שפונה מאחד הבסיסים + זוג עולים | בארי או נפרדוניה, איטליה | חיפה | מאי 1949 |
| הזקן- הפלגה תשיעית | 6 תותחים ימיים ואביזרים | לה-ספציה (איטליה) | חיפה | 20 ביוני 1949 |
ב־01/10/1948 גויס מהפלמ"ח לצה"ל, שם המשיך שירותו כגדעוני עד מאי 1949. אז נשלח לשרת כאיש קשר במסגרת תח"ל (תחנות חוץ לארץ), בפיקודו של סרן משה ירושלמי, בנציגות ישראל בפראג, עדיין בשירות פעיל בצה"ל, עד שחרורו הרשמי מצה"ל ב־15/01/1950, וקליטתו כעובד מדינה במשרד ראש הממשלה.
בפראג פגש כרמל סטודנטית יהודיה צעירה בשם קטיה שליכטר, שנרדפה על ידי השלטונות הקומוניסטיים בצ'כוסלובקיה באותה התקופה. לאחר ניסיונות כושלים להבריחה מצ'כוסלובקיה לישראל, הם נישאו בתאריך 06 ביוני 1959, והגיעו לישראל ב-26 במרץ 1951, ללא כל כסף או רכוש. הזוג הצעיר התגורר בדירה צפופה ברח' רופין 38 בתל אביב, שהוקצתה לכרמל בתוקף "צו דיור" לחייל משוחרר, עד שזכו בדירה בשיכון עממי בבני ברק, ובהמשך- הצליחו לרכוש דירה במעוז אביב, שם התגוררו עד סוף חייהם.
השירות בתח"ל- תחנות חוץ לארץ ובמוסד לתפקידים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקים התח"ל והעומד בראשו היה משה ירושלמי. תפקיד התח"ל היה לקיים קשר רציף בין נציגויות ישראל בחו"ל לבין משרד החוץ בארץ. בתחילה היה התח"ל שייך למשרד החוץ, ולאחר מכן ללמשרד ראש הממשלה. בשנת 1958 נשלח כרמל להקים את תחנת התח"ל באדיס אבבה. כרמל, יחד עם ציוד טכני הכולל שני משדרים מק-81 שני מקלטים RCA, חומרים לבניית אנטנות דייפול ואנטנה ארוכה הגיעו מאילת לנמל מסאווה שבאתיופיה. לאחר התגברות על לא מעט מכשולים בדרך, כרמל, הציוד ומספר מלווים הגיעו לאדיס אבבה בטיסה. תוך כ-6 שבועות התחנה הוקמה, והצליחה לקיים קשר עם מרכזת התח"ל בארץ.
במהלך שירותו בתח"ל נשלח כרמל עם משפחתו למספר שליחויות בחו"ל: במוסקבה (1954–1955), ברומא (1955–1957), באנקרה (1959–1962) ובאדיס אבבה (1964–1967). במהלך שהות המשפחה באדיס אבבה נוצר קשר הדוק עם משפחת מיכאל (אדמס) אשכול, לימים ממנהיגי קהילת ביתא ישראל. משפחת אשכול גרה במגורים בשטח בית משפחת כרמל, ועבדה בחצר הבית, ושם גם נולדה בתם הבכורה. כרמל היה בקשר הדוק עם מיכאל אשכול במהלך השנים, ועזר למשפחה בעלייתה ארצה במבצע אחים. בתו הבכורה של כרמל, עדנה, נולדה במהלך שהות המשפחה ברומא, ובנו דן נולד במהלך שהותם באנקרה. בהמשך נשלח כרמל לשליחויות נוספות (קצרות וארוכות) ביעדים שונים.
בשנת 1967 מונה כרמל לראש מרכזת התח"ל, ובשנת 1968- לסגן ראש התח"ל. בשנת 1977 עבר כרמל לעבוד במוסד, בו שרת בתפקידים ניהוליים שונים עד פרישתו, בשנת 1989. מאז המשיך לעבוד במוסד בהתנדבות, באגף ההיסטוריה ובאגמון (אגף האחראי לטיפול בגמלאי המוסד) עד שחלה, מחלה ממנה נפטר ב-13 באוקטובר 2012.
אשתו, נעמי (קטיה) כרמל נפטרה ממחלת הסרטן ב-16 בפברואר 2000.
