פרשת רארון
 | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1413–1420 (כ־7 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | עמק רון, שווייץ | |||||||||
| תוצאה | ניצחון המורדים והדחת הדוכס מרארון | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
פרשת רארון (בגרמנית: Raronhandel) הייתה התמרדות של תושבי ואלה, קנטון בדרום שווייץ, כנגד כוחו של הדוכס מרארון (אנ') ותומכיו מאותה משפחה, שהתרחש במהלך תחילת המאה ה-15 בין השנים 1413–1420. המרד כמעט וגרר את הקונפדרציה למלחמת אזרחים שאיימה לפרק את האיחוד כיוון שההתקוממות גררה אחריה מעורבות של קנטונים בקונפדרציה השווייצרית הישנה כאשר לוצרן, אורי ואונטרוולדן תמכו במורדים ואילו ברן בדוכס. אך לבסוף הגיעו הקנטונים הניצים להסדר ושלטון דוכסות רארון הגיע לקיצו.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנת 888 האזור היה חלק מדוכסות בורגונדיה ובשנת 999 רודולף השלישי, מלך בורגונדי(אנ'), נתן זכויות לבישוף של סיון(אנ') שמונה מאוחר יותר למושל והרוזן של ואלה, השילוב בין סמכות עליונה דתית ושלטונית הפך את הבישוף של סיון לנסיך החזק ביותר באזור עמק רון העליון, סיון הפכה למרכז הדתי והפוליטי הגדול באזור. בשנת 1032 כבשה האימפריה הרומית הקדושה את האזור והוא היה חלק מהדוכסות הקטנה של בורגונדי שנשלטה על ידי בית צרינגן.
במהלך המאה ה-12 החלו לבנות באזור מבצרים וכנסיות מרשימים כדי לייצג את כוחם החילוני והכנסייתי של השליטים ובכך גם לנהל את הנכסים של השלטונות, כגון טירת טורבליון שהייתה גם מקום משכנו של הנסיך-הבישוף ומאוחר יותר למבצר הראשי בדוכסות וכן בזיליקת ואלר ששימשו לניהול שליש משטח הדוכסות.
במהלך המאה ה-13 החלו הקהילות הגדולות במזרח ואלה לצבור כוח ועצמאות בד בבד עם התיישבות של גרמנים שהגיעו מאזור ברן. בשנת 1353 קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה העניק לרפובליקה של שבעת הזנדנים (אנ') (דוברת הגרמנית) אוטונומיה והיא הפכה עצמאית למעשה.
לקראת סוף המאה ה-14 רכש הדוכס מסבויה את בישופות סיון, רפובליקת הזנדנים התנגדה לניסיון ההשתלטות על ואלה עילית (החלק המזרחי) ופרצה מלחמה בין דוכסות סבויה לבין הרפובליקה, בשנים 1375–1376 הביסה הרפובליקה את בית לה-טור שאטילון ובשנת 1388 הביסה לחלוטין את כוחות הבישוף. הרפובליקה דוברת הגרמנית השתלטה על כל ואלה עילית, הגבול בין הרפובליקה של הזנדנים לבין בית סבויה עבר מערבית לסיון, כך שבמערב ואלה (ואלה תחתית) השפה המדוברת הייתה צרפתית ובמזרחה (ואלה עילית) גרמנית. חלוקה שנשמרת עד ימינו.
ימי הביניים באזור אופיינו במאבקים בין הבישופות של סיון לבין השליטים האזרחיים בית צכרינגן ודוכסות סבויה שלבסוף זו הצליחה להשתלט על מרבית השטח ממערב לסיון בעוד שבאזור הגבוה של העמק (ממזרח) שלטו אדונים פאודלים בהם אבירי רארון, לה-טור-שאטיליון והדוכסים מויספ.
הסיבות למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקרת סוף המאה ה-14 ועם תחילת המאה ה-15 הברון מרארון הגיע במהירות לתפיסת התפקיד הדתי והחילוני הגבוה ביותר בואלה, לאחר מותו של הבישוף ויליאם הראשון מרארון בשנת 1402 ושל אביו פיטר מרארון בשנת 1413, קמה התנגדות ראשונית באזור ואלה העליונה. הם התנגדו לנסיך-בישוף וילהלם השני מרארון ולטענת דודו וויצ'רד מרארון לתפקיד מושל ואלה. קיסר האימפריה הרומית הקדושה באותו זמן, זיגיסמונד, העניק לוויצ'רד ריבונות על הוואלה בשנת 1414 כפרס על שירותו הצבאי בלומברדיה ולכן טען לבעלות על הכתר כפי שהובטח לו. דבר זה עמד בניגוד לחוק הקדום משנת 999 על פיו הזכויות על סיון הוענקו למשרת הבישוף ורק לו הסמכות על האזור, הדרישה הקיסרית בעצם ביטלה את החוק והעבירה את הזכות הזו לידי משפחת רארון לדורותיה, כך יצא שגם השליטים (הזנדנים) של אזור גומס וסייר היו אמורים להעביר את כוחם למשפחה ולהפוך לכפופים שלה ולזה לא הסכימו בטענה שהשליטה באזור לא יכולה לעבור לידיו של אציל מקומי. בנוסף הברון תמך בפלישה של סבויה לאוסולה מדרום לואלה מה שהעלה את החשש שהברון ימשיך לתמוך בסבויה כשלטון זר מושל ואף יביא לכיבושה את האזור כולו.
מתוך החשש שאצילי בית רארון מתכננים להגביל את החירות החדשה יחסית שניתנה להם יצאו שליטי ואלה העליונה בשנת 1415 במרד תחת ההנהגה של אחוות הכלבים (אשר כונו כך בגלל הכלב שבסמל שעל דגלם).
המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד החל במצור של המורדים על טירת סאטה שליד העיר סוויזה בה שהו וויצ'רד ופמלייתו ודרשו את התפטרותו מתפקיד המושל כמו כן דרשו את הזכות לבחור בעצמם את נציגי הממשל. וויצ'רד אולץ לסגת ולעזוב את ואלה ופנה לברן לעזרה, אך זו לא נעתרה לעזרתו בשלב זה לכן פנה לאמדאוס השמיני מסבויה איתו היה בברית וזה שלח כוחות צבא לוואלה. באותו זמן שלושת הזנדנים של ולאה העליונה פנו לקנטונים לוצרן, אורי ואונטרוולדן וכרתו איתם ברית הגנה. וכך כשהוא מגובה בצבאה של סבויה וויצ'רד ובני משפחת רארון הנוספים החלו לכבוש מחדש את הטירות שלהם, אך בשנת 1417 החריבו המורדים הוואלים את המבצרים באוורגרד, טורביון ומונטורג', כל מוקדי הכוח והשליטה של משפחת רארון באזור.
מאחר שהמשפחה עדיין הייתה בברית עם ברן, מנהיגת הקונפדרציה, היא פנתה אליה שוב לעזרה בהשבת אדמותיה וזו נענתה לה הפעם בחיוב, ברגע שברן בחרה ללכת לצד משפחת רארון ולעמוד כנגד שלושת הקנטונים שעמדו לצד המורדים זה איים לפרק את איחוד הקונפדרציה הישנה של שווייץ.
הקנטונים הנייטרליים, שווייץ, גלרוס, ציריך וצוג ניסו להתערב ולהשקיט שלום באזור אך זה לא צלח ובספטמבר 1417 נאלצו וויצ'רד ומשפחתו לברוח לצמיתות מהמדינה, לוצרן, אורי ואונטרוואלדן נרתעו מלהתנגד ישירות לברן, במקום זאת הם בחרו לפלוש לעמק אוסולה שבצפון איטליה, הם גירשו במהירות את חיילי סבוי מהאזור והחלישו את כוחם של הרארונים בוואלה הסמוכה אשר עדיין עסוק בלחימה מול המורדים.
ניסיונות מוקדמים למשא ומתן והשכנת שלום באזור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף שנת 1417 נפגשו הקונפדרציות בלוצרן כדי לנהל משא ומתן לפשרה במסגרת הקונפדרציה, והצליחו להגיע לפשרה זמנית, אך לאחר שכוחות ואליים תקפו וצרו שוב על טירות ומבצרים של משפחת רארון, פלש צבאה של ברן דרך מעבר סאנטש ובזז את סיון בתחילת שנת 1418. ב-25 באפריל 1419 נפגשו שוב שני הצדדים בציריך כדי לנסות להגיע להסכם, התהליך התקדם אך לרעת המורדים וב-15 במאי אותה שנה הם החליטו לעזוב את שולחן הדיונים ובמקביל שלחו כוחות צבא לפשוט ולבזוז עיירות בשטחי שליטה של ברן לאורך דרכם בחזרה מציריך. הדבר החריף את עוינות היחסים ובתגובה שיגרה ברן למעבר גרימזל מתקפת פלישה נוספת, ואליה הצטרפו פריבור זולותורן, נשאטל וכמה חיילים משווייץ. הכוחות המתוגברים מנו כ-13,000 חיילים אשר לחמו למען ברן ובעלות בריתה, בעוד אורי ואונטרוואלדן סירבו הפעם לשלוח חיילים לשני צידי הסכסוך מחשש לגורל האיחוד. המורדים מצאו עצמם בעמדת נחיתות מול הצבא האדיר שצעד לעברם, ושני הצדדים נפגשו במה שיקראו מאוחר יותר קרב אולריכן השני.
