פרנץ ברנדל
 | |
| לידה |
26 בנובמבר 1811 Stolberg, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
25 בנובמבר 1868 (בגיל 56) לייפציג, ממלכת סקסוניה |
| מוסדות |
בית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון בלייפציג |
  | |
קארל (קארלו) פרנץ (פרנצ'סקו) ברנדל (בגרמנית: Carlo Francesco Brandel; 26 בנובמבר 1811 – 25 בנובמבר 1868) היה מבקר מוזיקה גרמני, עיתונאי, מוזיקולוג והיסטוריון מוזיקה בולט בתקופה הרומנטית, שידוע בעיקר כממשיך דרכו של רוברט שומאן כעורך כתב העת-Neue Zeitschrift für Musik וכהוגה של הביטוי האסכולה הגרמנית החדשה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברנדל נולד בסטולברג, במדינת סקסוניה-אנהלט אשר בגרמניה. הוא היה בנו של מהנדס מכרות ומכונות מצליח בשם כריסטיאן פרידריך ברנדל. הוא היה סטודנט באוניברסיטת לייפציג, אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת פרייבורג משנת 1832 עד שנת 1840. הוא סיים את לימודיו בפרייבורג עם פרסום עבודת גמר (1840) בפילוסופיה רפואית. ברנדל שלמד פילוסופיה, החל להתמסר ללימוד המוזיקה בשנת 1843.ובשנת 1846 החל ללמד היסטוריה של מוזיקה בקונסרבטוריון לייפציג בגרמניה. שם היה לו פליקס דראז'קה כתלמיד.
פרנץ ברנדל היה תלמידו של פרידריך ויק. אביה של קלרה שומאן אשתו של המלחין.
בשנת 1852 פרסם היסטוריה כללית נחשבת למוזיקה אירופית. ברנדל פרסם גם ספר על המלחין ההונגרי פרנץ ליסט.
פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרנץ ברנדל השתתף במלחמת הרומנטיקנים, אשר עוררה סערה פוליטית-מוזיקלית על ידי מגוון מלחינים, כגון פרדריק שופן, רוברט שומאן, יוהנס ברהמס, קלרה שומאן, יוזף יואכים, פרנץ ליסט, ריכרד וגנר והקטור ברליוז.
פרט לפעילותו העיתונאית, ברנדל גם העביר הרצאות על תולדות המוזיקה בקונסרבטוריון בלייפציג במשך זמן מה, בהן השתתפו במיוחד מוזיקאים צעירים בעלי אופי פרוגרסיבי כמו פליקס דרייסקה. הוא נישא לפסנתרנית אליזבת (ליסינקה) טאוטמן (1818–1866) בדרזדן בשנת 1844. בשנת 1861 ייסד את דויטשר מוזיקקריין ביחד עם פרנץ ליסט.
ההיסטוריה של ברנדל כעורך ה-Neue Zeitschrift für Musik[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא היה עורך ה-Neue Zeitschrift für Musik, נכנס לתפקיד בשנת 1845 על התפקיד שוויתר על ידי רוברט שומאן (בשנת 1844 בשל הופעותיו באירופה והתקפי דיכאון חוזרים ונשנים) ונשאר בתפקיד עד מותו. כיוון העיתון השתנה במידה ניכרת תחת עריכתו של ברנדל. השפעתו של הגל מסומנת באופן בלתי ניכר על האיזה שלו, השקפה תיאטית, היסטורית וביקורתית, בין אם זאת באמצעות ברנדל המנכס היבטים של הפילוסופיה של הגל, או הסטה ממנה. החשיבה של ברנדל נבעה מפילון הלך הרוח הסופי לעומת זה של שומאן שחשיבתו מאוד עומדת כמו של מוזיקאי מתרגל. רוברט שומאן שם דגש על פרסום של מלחינים אשר בתחילת דרכם, וברנדל שם דגש על היבטים שונים מכל מיני דעות. ברנדל טבע את הביטוי Neudeutsche Schule (האסכולה הגרמנית החדשה) כדי לתאר את התנועה המוזיקלית המתקדמת בגרמניה בראשות ריכרד וגנר ופרנץ ליסט וגם כדי לתאר את תנועתם של מבקרי המוזיקה הגרמנית (כולל את עצמו ואדוארד הנסליק), באמצע המאה התשע עשרה. לאחר מכן, הוא הפך לידידם של ליסט, ברליוז ווגנר. ויחד איתם, הוא קידם את פרסומה של האסכולה הגרמנית החדשה ב-Neue Zeitschrift für Musik. בין השאר הוא פרסם בעיתון את המאמר הידוע לשמצה מאוחר יותר (אך לא הבחינו בו יותר מדי בפרסום הראשון) של ריכרד וגנר "יהדות במוזיקה" (1850).
פטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברנדל לקח חלק חשוב במלחמת הרומנטיקנים ובפרסומה של האסכולה הגרמנית החדשה. קארל פרנץ ברנדל נפטר ב-25 בנובמבר 1868 בלייפציג.
ציטוט[עריכת קוד מקור | עריכה]
"המתחיל, כל עוד הוא הולך בדרכים מוכרות, כל עוד הוא מנסה רק לגבש את ההרגל מעט באופן אינדיבידואלי, זוכה להצלחה רגעית. אם אדם כזה מתחיל לתפוס את עצמו בהצלחה בכל כוחו, נראה שפתאום כזה שונה מהאחרים. אדם כזה מאבד את אהדתו, עד שמשמעות הדרך החדשה, אולי רק אחרי שנים תהפוך למודעת ציבורית. מחיאות הכפיים המופצות בדרך כלל מוקדשות לא למפותחים יותר, אלא למקובל." פרנץ ברנדל.
יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיצירותיו ההיסטוריות המוזיקליות של ברנדל ידועות בעיקר גרונדז'ג'דר גיסטר der Musik (1848) ו- Geschichte der Musik באיטליה, דויטשלנד ו פרנקרייך (1852). ברנדל חקר גם תנאים מוזיקליים עכשוויים ביצירות כמו Die Musik der Gegenwart und die Gesamtkunst der Zukunft (1854) ופרנץ ליסט כסימפוניסט (1859).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Altenburg, D. (1994). Franz Liszt and the Legacy of the Classical Era. Nineteenth-Century Music, 18 (1), 46-63
- Grimes, N. (2008). In Search of Absolute Inwardness and Spiritual Subjectivity? The Historical and Ideological Context of Schumann's' Neue Bahnen'/U potrazi za apsolutnom biti i duhovnom subjektivnošću? Povijesni i ideologijski kontekst Schumannova članka'Novi putevi' ('Neue Bahnen'). International Review of the Aesthetics and Sociology of Music, 139-163
