פריז בוערת
 | |
| עטיפת תקליטור הסרט | |
| בימוי |
ג'ני ליווינגסטון  |
|---|---|
| הופק בידי |
ג'ני ליווינגסטון |
| עריכה |
ג'ונתן אופנהיים |
| שחקנים ראשיים |
דוריאן קורי פפר לה בייג'ה ווילי נינג'ה אוקטביה סן לורן אנג'י אקסטרבגנזה ונוס אקסטרבגנזה סול פנדוויס פרדי פנדוויס קים פנדוויס |
| צילום | פול גיבסון |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
Academy Entertainment Off White Productions |
| חברה מפיצה | Miramax |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 16 באוגוסט 1991 |
| משך הקרנה | 78 דקות |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט תיעודי, סרט להט"בי, סרט טרנסג'נדרים |
| תקציב | $500,000 |
| הכנסות | $3,779,620 |
| הכנסות באתר מוג'ו | parisisburning |
| פרסים |
Sundance Film Festival Grand Jury Prize for Best Documentary |
| האתר הרשמי | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
פריז בוערת (באנגלית: Paris is Burning) הוא סרט תיעודי אמריקאי שהוקרן לראשונה בשנת 1990. הסרט צולם במהלך שנות ה-80, והוא מתעד את "תרבות הנשפים" של להט"בים אפרו-אמריקאים, והיספנים בעיר ניו יורק ושל מספר דמויות מפתח בתרבות בתקופה הזו. אנשים רבים שהיו חלק מ"עידן הזהב" של נשפי הדראג מחשיבים את הסרט הזה לאחד התיעודים החשובים של התקופה, ורבים מחשיבים אותו מסמך חשוב במחקר של המפגש בין גזע, מגדר, ומיניות בארצות הברית.[1]
תוכן הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט חוקר אירועים שכונו נשפים בהם התקיימו תחרויות דראג וריקוד על פי נושאים או קטגוריות קבועים מראש. המתחרים היו "הולכים" (כמו דוגמניות במסלול אופנה) בפני השופטים, ומקבלים ציונים עבור קריטריונים כגון ה"אמיתות" (מאנגלית: Realness), אסתטיקה, ויכולות הריקוד שלהם. מושגים רבים מהתחום שהונצחו בסרט משמשים גם היום בתרבות הדראג, בין השאר "Realness" ו- "Shade".
הסרט נע בין צילומים מהנשפים לבין ראיונות עם חברי הסצנה, כולל פפר לה בייג'ה, דוריאן קורי, אנג'י אקסטרווגנזה, וויל נינג'ה. רבים מהמתחרים ייצגו "בתים" כדוגמת "בתי אופנה" מובילים (כגון בית שאנל), שתפקדו כמשפחות נבחרות, קבוצות חברתיות, וצוותים תחרותיים. בתים ומתחרים שניצחו בתחרויות באופן קבוע זכו לסטטוס "מיתולוגי".
ג'ני ליווינגסטון, שהייתה אז סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק, בילתה שבע שנים ביצירת הסרט פריז בוערת, בו היא התמקדה בראיונות עם דמויות מובילות מהעולם הזה, כאשר רבים מהמרואיינים תרמו מונולוגים שהסבירו את תרבות הנשפים בנוסף לחשיפת תרומותיהם ואופיים האישי. בסרט, מונחים כמו "בית", "אמא" ו"קריאה" מדגישים כיצד התרבות שהיא נושא הסרט לקחה מונחים מהעולם הלבן הסטרייטי, והחדירו בהם משמעויות אלטרנטיביות, בדיוק כמו שה"בתים" עצמם שימשו כמשפחות חלופיות למתחרי הנשפים הצעירים, אשר האוריינטציה המינית שלהם לעיתים גרמה לניכור מצד המשפחות הביולוגיות שלהם.
הסרט מראה אנשים עם זהויות מגדריות שונות מתוך קהילות שונות, ואם אופני הבעה שונים.[2] הסרט גם חקר איך הדמויות בו התמודדו עם נושאים כמו הומופוביה, איידס, גזענות, ועוני. לדוגמה, חלק מהדמויות, כמו וונוס אקסטרבגנזה, פנו לעבודת מין, בעוד אחרים גנבו מחנויות כדי לשרוד, ואחרים גורשו מבתיהם על ידי הוריהם ההומופובים. דמות אחת חסכה את כספה עבור ניתוח לשינוי מין. אך מה שבאמת עושה את הסרט למשמעותי הוא הגישה שהסרט נוקט - לדברי ליווינגסטון ועל פי מבקרים וצופים, הסרט הדוקומנטרי הזה היווה חקירה רב-שכבתית לתוך תת-תרבות של קהילות שחורות ולטיניות שהיא מיקרוקוסמוס של החברה הרחבה יותר, עולם חבוי ולא מוערך, שרוב האמריקאים לא הכירו.[3] דרך ראיונות אחד-לאחד, הסרט מקנה תובנות לחייהם ומאבקיהם של הדמויות בה, ומראה את הגאווה, הכוח, וההומור שעוזרים להם לשרוד "בעולם עשיר ולבן".
בגדי הדראג מוצגים כמופע מורכב של מגדר, מעמד וגזע, דרכו יכול אדם לבטא את הזהות שלו, הרצונות שלו, והתקוות שלו, ברבדים שונים. הקהילות השחורות והלטיניות המוצגות בסרט כוללות מגוון רחב של זהויות ומבעים מגדריים, מגברים הומואים עד מלכות בוצ'ות ועד נשים טרנסג'נדריות.
הסרט גם מתעד את המקורות של הווג (Vogue dancing), סגנון ריקוד בו מתחרים עוצרים באמצע ההליכה ו"קופאים" בפוזות זוהרות, כאילו מצלמים אותם לעיתון "ווג". כוכב הפופ מלקולם מקלרן הביא את הווג למיינסטרים שנתיים לפני צאת הסרט לאקרנים בשירו "Deep in Vogue", כאשר הקליפ המוזיקלי של השיר כלל סמפלינג מהסרט,[4] והתייחס באופן ישיר לדמויות מ"פריז בוערת", כמו פפר לה בייג'ה, וכלל רקדנים מהסרט, כמו ווילי נינג'ה.[5] השיר טיפס במהרה לראש מצעד הפזמונים של בילבורד.[6] שנה לאחר מכן, הזמרת מדונה יצאה עם השיר מס' 1 שלה "Vogue", שהביא עוד יותר הכרה לסגנון הריקוד.
מפיקי המוזיקה C&C Music Factory סימפלו חלקים מפריז בוערת באחת ההקלטות שלהם באלבום "Gonna Make You Sweat", ומופיע הדראג רופול גם סימפל ציטוטים מן הסרט בסרטו "Starbooty", וכן בתוכנית הטלוויזיה שלו "RuPaul's Drag Race".
מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריז בוערת קיבלה מימון מהקרן הארצית לאמנויות בארצות הברית במשך זמן קצר, בדיוק כאשר המוסד הזה בא תחת ביקורת על מימון אמנים שנויים במחלוקת כגון רוברט מייפלת'ורפ ואנדרס סרנו. בידיעה שפרסום סביב סרטה עלול לגרום לביטול המימון, ליווינגסטון נמנעה מלהפיץ מידע על הסרט מחוץ למעגל קטן של מפיקים ומשתתפים.
ב-1991 חלק המהמשתתפים בסרט ביקשו לתבוע עבורו נתח מהרווחים. פריז דופרי תבעה על הסכום הגדול ביותר - $40 מיליון. המפיקים טענו שתמיד תכננו לחלק רווחים בין המשתתפים. לאחר שעורכי הדין של ההפקה הראו שכל התובעים חתמו על אישורים על השתתפותם בסרט, אלה ביטלו את תביעותיהם. ההפקה אז חילקה סכום של כ-$55,000 בין שלושה עשר משתתפים.[1]
ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביקורות הראשונות היו מהללות, ופריז בוערת זכתה במספר פרסים יוקרתיים, כולל פרס המושבעים של פסטיבל סאנדנס, פרס טדי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, פרס הקהל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, פרס GLAAD, פרס נשים בקולנוע (Women in Film Crystal Award), פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר של אגודת המבקרים בלוס אנג'לס (Los Angeles Film Critics Association Award for Best Documentary Film), ושל אגודת המבקרים בניו יורק (New York Film Critics Circle Award for Best Documentary), ושל מעגל המבקרים הארצי (National Film Critics' Circles). הוא גם נחשב לאחד הסרטים הטובים של 1991 על ידי הלוס אנג'לס טיימס, הוושינגטון פוסט, הNPR, טיים מגזין ואחרים.
פריז בוערת לא זכתה למועמדות לפרס האוסקר, דבר שתרם לתחושה גוברת שישנם נושאים המודרים מפרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, והוביל, חלקית, לשינויים בתהליך הצגת המועמדויות לסרטים דוקומנטריים באקדמיה.[7]
בקרב קהילות שחורות התגובות היו מעורבות. הפמיניסטית בל הוקס כתבה שעולם הנשפים והמשתתפים בו הם מוטעים מבחינה פוליטית, וביקרה את המצב בו מפיקה לבנה מייצגת תרבויות שחורות ולטיניות כבידור לאנשים לבנים אחרים. מבקרים אחרים, קווירים מקהילות מיעוטים, ראו את הסרט כאוסף של קולות אותנטיים וחזקים (מישל פרקינסון בירחון Black Film Review, אסקס המפהיל בThe Guardian, ג'קי קולבי בירחון Afterimage). ג'סי גרין כתב בניו יורק טיימס שהסרט איפשר לליווינגסטון לפתח את הקריירה הקולנועית שלה, בעוד הוא לא תרם מאום למשתתפים בו.
כיום, כבר יותר משני עשורים מאז שחרורו לאקרנים, פריז בוערת עדיין מהווה מקור חשוב עבור נוער להט"בי, וכלי עבור חוקרים וסטודנטים לחקר נושאים כמו גזע, מעמד, ומגדר. הסרט מאפשר למשתתפי נשפים של היום לפגוש את קודמיהם, ומצייר דיוקן של מספר אנשים מרשימים, אשר חלק מהם נפטרו מאז יצא הסרט.
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1990 IDA Award, International Documentary Association
- 1990 LAFCA Award Best Documentary, Los Angeles Film Critics Association
- 1990 Audience Award Best Documentary, San Francisco International Lesbian & Gay Film Festival
- 1991 Grand Jury Prize Documentary, Sundance Film Festival
- 1991 Teddy Award for Best Documentary Film, Berlin International Film Festival
- 1991 Boston Society of Film Critics Awards (BSFC) Best Documentary
- 1991 the very first Open Palm Award, now called Breakthrough Director Award Gotham Awards
- 1991 NYFCC Award Best Documentary, New York Film Critics Circle Awards
- 1991 Golden Space Needle Award Best Documentary, Seattle International Film Festival
- 1992 Outstanding Film (Documentary), GLAAD Media Awards
- 1992 NSFC Award Best Documentary, National Society of Film Critics
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פריז בוערת
פריז בוערת, ברשת החברתית פייסבוק
"פריז בוערת", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"פריז בוערת", באתר נטפליקס
"פריז בוערת", באתר AllMovie (באנגלית)
"פריז בוערת", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"פריז בוערת", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"פריז בוערת", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- From the New Yorker Magazine film file
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Paris Has Burned ניו יורק טיימס, 18 באפריל 1993
- ^ Seidel, Dena. "An Interview with Jennie Livingston." Films for the Feminist Classroom 1.1 (2009): 1–16. Web. 24 Nov. 2012
- ^ Barry Koltnow, “Director Says 'Paris' Isn't Just Dance Film Jennie Livingston Wants People to Look at 'Paris Is Burning' with an Open Mind and an Understanding Heart,” Orlando Sentinel, September 4, 1991, p. 1.
- ^ Malcolm McLaren – Let It Rock
- ^ מצעד הפזמונים של בילבורד
- ^ Billboard Dance/Club Chart – July 29 1989.
- ^ Grimes, William (13 ביולי 1995). "Oscar Rules Change For Documentaries". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה)