פרובינציית פומרניה (1653–1815)
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תאריכי הקמה |
1653  |
| תאריכי פירוק |
1815 |
| ישות קודמת |
 פומרניה השוודית  דוכסות פומרניה  בישופות קמין  לאוונבורג-ביטוב  דרהיים |
| ישות יורשת |
 פרובינציית פומרניה (1815–1945) |
  | |
פרובינציית פומרניה הייתה פרובינציה של ברנדנבורג-פרוסיה, ולאחר מכן של ממלכת פרוסיה. לאחר מלחמת שלושים השנים, המחוז היה מורכב מפומרניה הרחוקה. לאחר מכן, ארץ לאונבורג ובוטוב, דרהיים ופומרניה השוודית מדרום לנהר פיין צורפו למחוז. את המחוז ירש מחוז פומרניה שהוקם ב-1815.
השם פומרניה בא מסלאבית po more, שפירושו "ארץ בים".
פומרניה הרחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פומרניה הרחוקה הפכה למחוז של פרוסיה (ברנדנבורג-פרוסיה) לאחר ששלום וסטפליה סיים את מלחמת שלושים השנים ב-1648. במהלך המלחמה, בית האצולה של פומרניה (גריפינים), ששלט בפומרניה מאז שנות ה-1120 כדוכסי פומרניה, נכחד בקו הגברי עם מותו של בוגיסלב הארבעה עשר, דוכס פומרניה ב-1637. לאורך כל קיומה של דוכסות פומרניה תחת בית גריפין, ברנדנבורג תבעה שליטה עליונה וטענה על ירושת פומרניה בהסכמים רבים. עם זאת, שוודיה הייתה אחת השחקניות החשובות במלחמה וככזו, היא זכתה לכמה מהישגיה הטריטוריאליים בפומרניה (פומרניה השוודית), לאחר המלחמה על ידי שלום וסטפליה, מה שסיכל את שאיפותיה של ברנדנבורג-פרוסיה לירושה של כל דוכסות פומרניה לשעבר.
צירוף של ארץ לאוונבורג וביטוב ודרהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת הצפון השנייה (1654–1660), ברנדנבורג-פרוסיה והאיחוד הפולני-ליטאי חתמו על הסכם ווהלאו ב-19 בספטמבר 1657, ועל הסכם ברומברג שלאחר מכן, בהם חבר העמים נתן לברנדבורג-פרוסיה את ארץ לאוונבורג וביטוב, וכן משכן את דרהיים לברנדנבורג.[1]
שלום אוליבה ב-3 במאי 1660 אישר את זכויותיה של ברנדנבורג בארץ לאוונבורג וביטוב וכן בדרהיים.[1]
צירוף הגדה הימנית התחתונה של האודר[עריכת קוד מקור | עריכה]
פומרניה השוודית נכבשה על ידי דנמרק וברנדנבורג בזירה הברנדנבורג-שוודית של מלחמת סקניה מ-1675 עד 1679, לפיה דנמרק תבעה את ריגן וברנדנבורג את שאר חלקי פומרניה. שוודיה כוננה מחדש את השליטה לאחר שלום סן-ז'רמן-אן-ליי ב-28 ביוני 1679.[2]
זה פיתה את פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, לבטא " Exoriare aliquis nostris ex ossibus ultor! [תנו למישהו לקום מעצמותי כנוקם]".
רצועת האדמה בצד המזרחי של האודר, מלבד גולנוב ואלטדאם, ניתנה לברנדנבורג. גולנוב ואלטדאם הוחזקו על ידי ברנדנבורג כמשכון בתמורה לפיצויים, עד שאלו שולמו ב-1693.[2]
צירוף דרום פומרניה השוודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת הצפון הגדולה, שטטין הייתה נצורה על ידי כוחות רוסים וסקסונים בראשות הנסיך מנשיקוב, ונכנעה ב-29 בספטמבר. על פי הסכם שוודט ב-6 באוקטובר, למנשיקוב שולמו עלויות המלחמה שלו על ידי פרוסיה, ושטטין נכבשה על ידי חיילי הולשטיין וברנדנבורג.[3]
ב-12 ביוני 1714 חתם פרידריך וילהלם הראשון מברנדנבורג-פרוסיה הסכם עם האימפריה הרוסית המאשר את הישגיה באינגרמלנד השוודית, קרליה ואסטוניה, ובתמורה קיבל אישור רוסי על הישגיו בדרום פומרניה השוודית.[3]
ב-22 בנובמבר 1714 חזר קרל השנים עשר, מלך שוודיה מהאימפריה העות'מאנית כדי להוביל את ההגנה השוודית בפומרניה באופן אישי. בתורם, כוחותיו של הולשטיין בשטטין נבלמו כבעל ברית שוודי על ידי פרוסיה. בפברואר 1715, תפס קרל את וולגאסט במקדמה לשיקום השליטה השוודית במערב פומרניה.[3]
ב-1 במאי 1715 הכריזה פרוסיה רשמית מלחמה על שוודיה. באותו חודש הצטרפו הנובר ודנמרק לחוזה הרוסי-פרוסי מ-1714. כוחות בעלות הברית כבשו לאחר מכן את כל פומרניה פרט לשטרלזונד. בקרב שטרלזונד הוביל קרל השנים עשר, מלך שוודיה את ההגנה עד ל-22 בדצמבר 1715, אז התפנה ללונד.[3]
בהסכם סטוקהולם, שנחתם ב-21 בינואר 1720, הורשתה פרוסיה לשמור על כיבושיה, כולל שטטין. בכך ויתרה שוודיה על החלקים שממזרח לנהר אודר שהושגו ב-1648 וכן על מערב פומרניה דרומית לנהר פיין (Old Western Pomerania או Altvorpommern) ואת האיים וולין ואוזדום לברנדנבורג-פרוסיה תמורת תשלום של 2 מיליון טלר.[3]
הבירה הועברה אז לשטטין.
מלחמת שבע השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר קרב זורנדורף ב-1759 (מלחמת שבע השנים), כוחות רוסים עשו את דרכם לתוך פומרניה והטילו מצור על קולברג. כשקולברג התנגדה, החיילים הרוסים הרסו את פומרניה הרחוקה. שוודיה ורוסיה פלשו לפומרניה הברנדנבורגית במהלך השנים 1760 ו-1761. קולברג שוב הפכה למטרה, עמדה במצור שני, אך לא בשלישי ב-1761 . בחורף של אותה שנה, הפכו הכוחות הרוסיים את פומרניה הרחוקה למקלט החורף שלהם. בשנת 1762 כרתה פרוסיה שלום עם שוודיה ורוסיה. [4]
פומרניה הברנדנבורגית נותרה הרוס ומספר ההרוגים האזרחיים הסתכם ב-72,000.[5]
בנייה מחדש וקולוניזציה פנימית של פומרניה הפרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ההפסדים הגדולים של המלחמות הקודמות, פרוסיה החלה לבנות מחדש וליישב מחדש את הפרובינציה שסועת המלחמה שלה ב-1718. תוכננו תוכניות לסיוע כספי לבנייה מחדש של בתים, למשל, לאנשים שולמו 23% מעלות הבית אם הם בנו אותו עם חומר חסין אש, ואזורי מגורים פנויים קיבלו דמי שכירות חינם למי שמוכן להקים מבנים. היו גם מקרים שבהם הבונים בית קיבלו אזרחות חינם, נפטרו מחובות חיל המצב או קיבלו בחינם את העצים הדרושים. כמו כן, מבני ציבור חודשו או נבנו חדשים על ידי הממשל הפרוסי.[6]
ביצות באזורי רנדוברוק ואוקרמרק יובשו והתיישבו עם קולוניסטים מארצות השפלה משנת 1718. בשנת 1734 נודע חלק מאזור זה כ"הולנד המלכותית". מתנחלים הולנדים התיישבו גם בחלקים אחרים של פומרניה. כמו כן, פרוטסטנטים מאזור זלצבורג הקתולי הגיעו לפרוסיה דרך הנמלים של פומרניה. בעוד שרובם המשיכו להתיישב בחלקים אחרים של פרוסיה, חלקם התיישבו בפומרניה.[6]
כדי לשפר את הגישה לנמל שטטין, נהר שוויינה הועמק ו-Swinemünde נוסדה על שפך הנהר ב-1748. פרויקט דומה בשטולפ נכשל עקב מחסור כספי.[7]
לאורך שנות ה-50 של המאה ה-18 יובשו ביצות אודרברוך העצומות כדי לספק שטחים חקלאיים.[7]
המלך פרידריך הגדול מינה את פרנץ בלתזר פון ברנקנהוף לבנות מחדש את החלק הפרוסי שסועת המלחמה של פומרניה. עוד לפני מלחמת שבע השנים החלה הקולוניזציה הפנימית של פומרניה הרחוקה על ידי הנסיך מוריץ מאנהלט-דסאו. ברנקנהוף, לאחר שסיפק סיוע הומניטרי ב-1763 (במיוחד סוסים וחיטה מהצבא וכסף לזרעים ולמחיית חיים), הציג תוכניות לסיוע כספי, הפחתת מיסים וזיכויים בשיעור נמוך, וכך הצליח לשקם את רוב החוות שנהרסו בבנייה מחדש בשנת 1764.[5] [8]
בשנים שלאחר מכן, אדמות חקלאיות חדשות הועמדו לזמינות על ידי פינוי יערות וניקוז ביצות (למשל Thurbruch, Plönebruch, Schmolsiner Bruch) ואגמים (למשל Madüsee, Neustettiner See) וכן בניית שפות בכמה נהרות (למשל אינה, לאבה).[5]
כדי לפצות על אובדן האוכלוסייה בזמן המלחמה, נמשכו קולוניסטים חדשים. בשנות ה-40 של המאה ה-17 הוזמנו קולוניסטים מפפאלץ, וירטמברג, מקלנבורג ומבוהמיה. רובם הגיעו מפפאלץ, בעוד שהבוהמים חזרו במהרה למולדתם כתוצאה ממחסור בדיור. בשנת 1750 החל גיוס מתיישבים בדנציג, אלבינג, ורשה, אאוגסבורג, פרנקפורט אם מיין, נירנברג, המבורג ובריסל. בעיירות התיישבו בעלי מלאכה פרוטסטנטים מפולין הקתולית. המתנחלים שוחררו ממסים ושירותים מסוימים כמו שירות צבאי. בין 1740 ל-1784 הגיעו לפומרניה הפרוסית 26,000 מתנחלים, ונוסדו 159 כפרים חדשים. מקורם של רוב המתיישבים היה בפפאלץ, מקלנבורג ופולין. [9]
בשנת 1786 הגיעה אוכלוסיית פומרניה הפרוסית (פומרניה הרחוקה ומערב פומרניה מדרום לנהר פינה) ל-438,700 נפש. [10]
מלחמות נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שפרוסיה הפסידה בקרב ינה-אאורשטדט בסוף 1806, צעדו חיילים צרפתים צפונה לתוך מחוז פומרניה. שטטין המבוצרת נכנעה ללא קרב, והמחוז נכבש על ידי הכוחות הצרפתיים. רק קולברג המבוצרת התנגדה, והצרפתים הטילו מצור במרץ 1807. פרדיננד פון שיל היה בין המכותרים. המצור לא הצליח והוסר רק כאשר פרוסיה נכנעה לנפוליאון בונפרטה בשלום טילזיט ב-2 ביולי. [11]
תנאי הכניעה כללו פיצויי מלחמה גבוהים (25,000,000 טלרים ממחוז פומרניה בלבד). ההסכמה על נסיגת הכוחות הצרפתיים נדחתה שוב ושוב. בנובמבר 1808 עזבו החיילים הצרפתים את המחוז מלבד שטטין, מה שאילץ את ממשלת המחוז לעבור לשטארגארד ב-1809. שמו של ה- Kriegs- und Domänenkammer שונה לממשלה המלכותית-פרוסיה ("Königlich Preußische Regierung"), בעוד שהממשלה לשעבר ("הממשלה") שונתה לשם בית המשפט העליון של המדינה ("Oberlandesgericht").[12]
הרפורמות של פום שטיין (1807) וקרל אוגוסט פון הרדנברג (אנ') (1811) ביטלו את הצמיתות.[12]
בשנת 1812 פלשו כוחות צרפתים לפומרניה השוודית, וגם כבשו שוב את פומרניה הפרוסית. הכוחות הפרוסיים השתלטו על קולברג. לאחר שלודוויג יורק פון ורטנבורג, שפיקד על קורפוס פרוסי עם נתח פומרני משמעותי, עזב את הקואליציה עם צרפת באמנת טאורוגן מ-30 בדצמבר 1812, גייס הצבא הפרוסי את הפומרנים בפברואר 1813. כמו כן, בפברואר הגיעו הכוחות הרוסיים לפומרניה הרחוקה. במרץ עזבו כל הכוחות הצרפתיים את פומרניה, מלבד שטטין, שהוחזקה בידי הצרפתים עד ה-5 בדצמבר 1813. לאחר המלחמה, פרוסיה, לאחר מאמצים דיפלומטיים של הארדנברג בקונגרס וינה, זכתה בפומרניה השוודית בכך ששילמה 2.6 מיליון טלר לדנמרק והעניקה לה את דוכסות לאוונבורג, ותשלום נוסף של 3.5 מיליון טלרים לשוודיה ב-7 ביוני 1815. ב-23 באוקטובר אוחדה פומרניה השוודית לפרובינציית פומרניה.[12]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Buchholz, 1999, p. 318.
- ^ 1 2 Buchholz, 1999, pp. 318–319.
- ^ 1 2 3 4 5 Buchholz, 1999, pp. 341–343.
- ^ Buchholz, 1999, pp. 352–354.
- ^ 1 2 3 Buchholz, 1999, p. 356.
- ^ 1 2 Buchholz, 1999, p. 347.
- ^ 1 2 Buchholz, 1999, pp. 350–351.
- ^ Buchholz, 1999, p. 354.
- ^ Buchholz, 1999, pp. 351, 358.
- ^ Buchholz, 1999, p. 332.
- ^ Buchholz, 1999, p. 360.
- ^ 1 2 3 Buchholz, 1999, pp. 363–364.