פרדיקציה (פילוסופיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפלטון ואריסטו השתמשו בפרדיקציה כדי לטפל בבעיית האוניברסליים.

המונח פרדיקציה (באנגלית: Predication) בפילוסופיה מתייחס לחלוקה בין "תכונות" לבין ה"דברים" הניחנים בהן. הגדרת היחס בין הדבר (ה"נושא") לתכונתו ("הנשוא") והעיסוק ביחס זה. זהו שיפוט שבו מונח אחד, מונח תחת מונח אחר.[1] המשגה מקיפה מתארת אותו כהבנת היחס שקיים במקור, בין אם יחס של השלמה או ניגוד, בין הפרטי לבין הכלל או בין האחד לבין הרבים. למשל, האם המונח "חתול" קיים בנפרד מהיצור הנושא שם זה, או מכלל היצורים הנושאים שם זה, כאידאה של "חתול", שקיימת בנפרד מהדבר המוחשי בשם זה.

פרדיקציה משמשת לסירוגין עם מושג הייחוס. שני המונחים נוגעים לאופן שבו השיפוט והרעיונות רוכשים תכונה חדשה או ביטוי חדש בתודעה של החושב, בפעולה התודעתית של השיפוט.[2][3]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדיקציה התפתחה כאשר פילוסופים עתיקים החלו לחקור את המציאות ואת שתי הישויות המחלקות אותה: תכונות והדברים הנושאים אותן.[4] הוגים אלה חקרו את החלוקה בין דבר ותכונה. הקשר דומה לניתוח משפט שבו החלוקה של הנושא והפרדיקט (הפועל או שם התואר) נוצרת באופן ספונטני.[4] אריסטו טען שהחלוקה בין סובייקט לפרדיקט היא יסודית ושאין אמת אלא אם כן תכונה "מתבססת על" דבר מה מהותי.[4] בעבודותיו של אפלטון מודגמת הפרדיקציה בניתוח התשוקה.[5] הוא קבע באמצעות סוקרטס שעודפות דומיננטית נותנת את שמה לסובייקט, כמו ששכרות נותנת את שמה לשיכור.[5] כאן, פרדיקציה מאשרת את דבר קיומה של של צורה זו של ישות-על באמצעות הישות הספציפית שמבטאת את ישות-העל הזו.[5] הפיתגוראים נגעו בפרדיקציה כשהסבירו כיצד מספר הוא המהות של הכל.[6] הם גרסו שלמספר יש מציאות עצמאית, בטענה שחומרים כמו אש ומים לא היו המהות האמיתית של הדברים.[6] בתיאור הפילוסופיה היוונית, צ'ארלס קאן (Kahn) זיהה את הפרדיקציה כאחד משלושת המושגים - יחד עם האמת והמציאות - שהאונטולוגיה חיברה ביניהם.[7]

פרדיקציה מקבילה למושג הגרמני "אאוסזאגה" (Aussage).[8] ביצירתו Grundlagen, גוטלוב פרגה השתמש במונח זה כדי לקבוע שהצהרה של מספר מכילה פרדיקציה, הכללה, לגבי המושג.[8] כמקביל ל-Aussage, הפרדיקציה הופיעה גם ב-Deutsche Grammatik של הייזה (JCA Heyse) משנת 1814, ספר שהשפיע על התפתחות הרעיון היפני של פרדיקציה שנקרא צ'ינג'וטסו (chinjutsu).[9] מושג זה פותח על ידי הלוגיקן היפני יאמאדה יושיו, שהשתמש בו כדי לבסס את חקר המודאליות (Modality) (אנ'), שהיא הדרכים שבהן השפה מבטאת קשרים או יחסים עם המציאות.[9] טענותיו של צ'ינג'וטסו נחקרו על ידי לוגיקנים יפנים אחרים כמו טאקאו מיאקה, מינורו ואטנבה ומוטוקי טוקיידה.[10]

תיאוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפילוסופיה של השפה, הפרדיקציה נבדלת מהפרדיקציה הלשונית, הלינגוויסטית, בכך שהיא פריט מטפיזי ומבוססת אונטולוגית על הפרדיקנד (Predicand, נושא) שלו, בדרך כלל הנושא שלו.[11] גם הנושאים נבדלים: בפרדיקציה לשונית, נושא הוא פריט דקדוקי ואילו בפילוסופיה הוא פריט באונטולוגיה.[12] ההמשגה האריסטוטלית של פרדיקציה התמקדה בתצורות המטפיזיות שבבסיס המשפטים. בהגותו של אריסטו יש הבחנה בנושא בשתי רמות: אונטולוגית, כאשר פרדיקטים נוגעים, או קשורים, לדברים; והגיונית, כאשר פרדיקטים נאמרים על דברים. כמו אפלטון, אריסטו השתמש בפרדיקציה כדי לטפל בבעיית האוניברסליים.[13]

בסמנטיקה של פרגה, פרדיקציה היא היחס שבו "טיעון מרווה עמדה פתוחה בפונקציה, בתפקוד, וזוהי הנוסחה המופשטת".[12] בפילוסופיה המדעית של אבו אל-ברכאת אל-בגדאדי, פרדיקציה היא שיפוט קיומו של דבר כלפי דבר.[14] פרדיקציה אינה שיפוט של העולם, אך שיפוט הוא הנחת פרדיקציה.[14]

לפי וילארד ואן אורמאן קוויין, פרדיקציה כרוכה בפעולה של חיבור בין מונחים יחידים שמתייחסים זה לזה, לבין מונחים כלליים (בעמדה פרדיקטיבית), פעולה שבה, במשפט המורכב, לשני המונחים יש תפקידים שונים.[15] בניגוד לאפלטון, הוא טען שהפרדיקטים אינם שמות, מייצגים או מסתמכים על קיומן של ישויות מופשטות (למשל מאפיינים, יחסים, קבוצות).[16] הוא קישר בין פרדיקטים לדברים שניתן להגדיר מהם באופן שלא נתפס כתיאור מלא של תפקידם של הפרדיקטים, אך כך יכול היה הרעיון שלו להימנע מרגרסיה או מהסבר מעגלי.[16]

ז'יל דלז טען שהפרדיקציה אינה ייחוס מכיוון שהחומר אינו נושא לתכונה.[17] בתיאור סכימת הייחוס, טען דלז שהפרדיקט הוא יחס ואירוע, לא תכונה.[18] הוא שאב מההמשגה של לייבניץ של האירוע, הגורסת כי "הפרדיקט הוא פועל, והפועל אינו ניתן לצמצום לאוגד ולתכונה".[17] הוא טען ש"העולם עצמו הוא אירוע וכפרדיקט בלתי-גופני (=וירטואלי), העולם חייב להיכלל בכל נושא."[19] הוא טען שלכל דבר יש סיבה, ובחן סיבתיות על ידי זיהוי אירוע כאירוע שקורה לדבר עם או בלי סיבה או גורם.[20]

פרגה פיתח תאוריית פרדיקציה משלו, לפיה אפשר להבחין בהנחות מהרמה הראשונה בהנחה פשוטה באותו אופן שבו אפשר לזהות פונקציות לשוניות מסוג מסוים - סוג שמביא את ההצעה כערך, לאחר שזו מיושמת כטיעונים לשם מרכיב אחד או יותר.[21] הסימון הרעיוני שלו, שפירושו הוא שפה אוניברסלית, הדגיש את ההבחנות בין אובייקטים ומאפיינים או מושגים. הוא טען שתצורות שונות נחוצות כדי שנדבר על אובייקטים בשל תפקידם בבחינת היחס בין השפה לבין האובייקטים.[22]

ההמשגה המודרנית של פרידיקציה מתארת את הפרדיקציה כבסיס או כתנאי לאפשרות קיומו של חוש, כשמתייחסים לחוש כשייך למחשבה ולדרכים שבהן מחשבה מתייחסת לדברים.[1]

סיווגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו טען שהפרדיקציה יכולה להיות כשהיא לעצמה (kath hauto), כאשר האוניברסלי הבסיסי מזהה את הסובייקט כפי שהוא, ומסמן את הסוג הזה כסובייקט בהכרח.[23][24] הוא נבדל מ"מלא-אירועים" (συμβεβηκός, סומבבקוס), ובהשאלה - דבר מה ספציפי, העוסק בפרדיקציית ה"איך" או מהפרדיקט האוניברסלי שרק עבר שינוי או שמאפיין נושא שזוהה קודם לכן כפי שהוא, על ידי אוניברסלי אחר.[24]

תומאס אקווינס הסביר שייחוס או פרדיקציה עשויים להיות מהותיים ומשמעותיים או מקריים.[25] הם מהותיים אם הפרדיקט מתייחס למשהו ששייך לנושא בהגדרה, והם מקריים כשהם מאופיינים ביחס למשהו שאינו הנושא שלו-עצמו.[3] אקווינס הציע סוגים אחרים של פרדיקציה כמו שלילי וחיובי, קטגורי והיפותטי, הכרחי ותלוי, אוניברסלי ופרטי.

אדוארד ג'ונתן לו (Lowe) הציע שני סוגים של פרדיקציה: נוטה ומתרחשת.[26] פרדיקציה נוטה מתארת את השתייכותו של חפץ לסוג שיש לו תכונה כלשהי, בעוד שפרדיקציה מתרחשת מתארת החזקה של אובייקט בתכונה מסוימת.[27] סוג שלישי הוצע גם הוא, אך הוא וריאנט דיספוזיציוני שנועד לבטא חוק טבע.[27]

יישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחה של פול הקדוש

בטיפול בבעיית האוניברסליים, אריסטו קבע סוג של פרדיקציה שבו מונחים אוניברסליים מעורבים ביחס של פרדיקציה בתנאי שמתקיימות עובדות מסוימות שמתבטאות במשפטים רגילים.[28] הוא טען שהספציפי, המסוים, מייצר או משתתף באוניברסלי, ומכאן ייתכן שיהיה צורך באוניברסלי לצורך פרדיקציה של יחסים.[29]

פרדיקציה משמשת גם כדי להסביר את אי-הקביעות, אי-המוחלטות, של מונחי מסה.[30] כשמתייחסים למונחי מסה כאל פרדיקטים, אי-קביעות מודגמת כשהמונחים מיושמים על שילוב של כמויות על ידי היותם חלקים מצירופים כאלה, כמו גם על כמויות שעונות להגדרת המונח בדרכים אחרות.[30]

בתאולוגיה הפאולינית, השליח פאולוס השתמש בפרדיקציה כדי להסביר את תכונותיו של אלוהים.[31] הוא טען, למשל, ש"צורה" היא פרדיקציה של אלוהים והיא משמשת גם כפרדיקציה של ישו.[32] פאולוס טען שלאלוהים יש צורה וישו קיים בצורה זו.[32]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Freudenthal, G. (2013). Salomon Maimon: Rational Dogmatist, Empirical Skeptic: Critical Assessments. Dordrecht: Springer Science & Business Media. p. 59. ISBN 9789048163632.
  2. ^ Thomas, John of St (1962). Outlines of Formal Logic, Second Printing. תורגם ע"י Wade, Francis. Milwaukee, Wisconsin: Marquette University Press. p. 6.
  3. ^ 1 2 Mondin, Battista (2012). St. Thomas Aquinas' Philosophy: In the Commentary to the Sentences (באנגלית). Dordrecht: Springer Science & Business Media. ISBN 9789024717330.
  4. ^ 1 2 3 Scruton, Roger (2012). Modern Philosophy: An Introduction and Survey (באנגלית). A&C Black. ISBN 978-1-4482-1051-0.
  5. ^ 1 2 3 White, David A. (1993). Rhetoric and Reality in Plato's "Phaedrus" (באנגלית). New York: SUNY Press. p. 41. ISBN 978-1-4384-2398-2.
  6. ^ 1 2 Burnet, John (1892). Early Greek Philosophy (באנגלית). London: Adam and Charles Black. pp. 308–309.
  7. ^ Reding, Jean-Paul (2017-03-02). Comparative Essays in Early Greek and Chinese Rational Thinking (באנגלית). Routledge. ISBN 978-1-351-95005-3.
  8. ^ 1 2 Frege, Gottlob; Cook, Roy T. (2013). Gottlob Frege: Basic Laws of Arithmetic. Oxford: Oxford University Press. pp. xvii. ISBN 978-0-19-928174-9.
  9. ^ 1 2 Narrog, Heiko (2009). Modality in Japanese: The Layered Structure of the Clause and Hierarchies of Functional Categories. Amsterdam: John Benjamins Publishing. p. 22. ISBN 978-90-272-0576-6.
  10. ^ Pizziconi, Barbara; Kizu, Mika (2009). Japanese Modality: Exploring its Scope and Interpretation. New York: Palgrave Macmillan. pp. 16–17. ISBN 978-0-230-24575-4.
  11. ^ Lewis, Frank A.; Lewis, Professor of Philosophy Frank A. (1991). Substance and Predication in Aristotle. Cambridge, UK: CUP Archive. p. 55. ISBN 0-521-39159-8.
  12. ^ 1 2 Stalmaszczyk, Piotr (2014). Philosophy of Language and Linguistics: The Legacy of Frege, Russell, and Wittgenstein. Berlin/Boston: Walter de Gruyter GmbH & Co KG. pp. 238–239. ISBN 978-3-11-034258-1.
  13. ^ Loux, Michael J. (2001). Metaphysics: Contemporary Readings. London: Routledge. p. 3. מסת"ב 0-415-26108-2.
  14. ^ 1 2 Pavlov, Moshe M. (2016). Abū'l-Barakāt al-Baghdādī's Scientific Philosophy: The Kitāb al-Mu'tabar. Oxon: Taylor & Francis. p. 210. ISBN 9781138640450.
  15. ^ Preyer, Gerhard (2006). Donald Davidson's Philosophy: From Radical Interpretation to Radical Contextualism. Frankfurt: Humanities Online. p. 300. ISBN 978-3-941743-11-3.
  16. ^ 1 2 Davidson, Donald (2005). Truth and Predication. Cambridge, MA: Harvard University Press. pp. 114. ISBN 0-674-01525-8.
  17. ^ 1 2 Holland, Eugene W.; Smith, Daniel W.; Stivale, Charles J. (2009). Gilles Deleuze: Image and Text. London: Continuum. pp. 235. ISBN 978-0826408327.
  18. ^ Boundas, Constantin V.; Olkowski, Dorothea (2017). Gilles Deleuze and the Theater of Philosophy. Oxon: Routledge. ISBN 978-1-351-62222-6.
  19. ^ Bell, Jeffrey A. (2016). Deleuze and Guattari's What is Philosophy? (באנגלית). Edinburgh: Edinburgh University Press. ISBN 978-0-7486-9255-2.
  20. ^ Stivale, Charles J. (2011). Gilles Deleuze: Key Concepts, Second Edition. Oxon: Routledge. p. 200. ISBN 978-1-84465-287-7.
  21. ^ Beaney, Michael; Reck, Erich H. (2005). Gottlob Frege: Frege's philosophy of thought and language, Volume IV. Oxon: Taylor & Francis. p. 129. ISBN 0-415-30605-1.
  22. ^ Haaparanta, L.; Hintikka, Jaakko (2012). Frege Synthesized: Essays on the Philosophical and Foundational Work of Gottlob Frege. Dordrecht: Springer Science & Business Media. p. 167. ISBN 978-94-010-8523-6.
  23. ^ Dahl, Norman O. (2019). Substance in Aristotle's Metaphysics Zeta. Cham, Switzerland: Palgrave Macmillan. p. 8. ISBN 978-3-030-22160-7.
  24. ^ 1 2 Galluzzo, Gabriele; Loux, Michael J. (2015). The Problem of Universals in Contemporary Philosophy. Cambridge: Cambridge University Press. p. 34. ISBN 978-1-107-10089-3.
  25. ^ Aertsen, Jan (1988). Nature and Creature: Thomas Aquinas's Way of Thought. Leiden: BRILL. p. 54. ISBN 90-04-08451-7.
  26. ^ Gnassounou, Bruno; Kistler, Max (2016). Dispositions and Causal Powers. Oxon: Routledge. p. 117. ISBN 9780754654254.
  27. ^ 1 2 Bennett, Brandon; Fellbaum, Christiane (2006). Formal Ontology in Information Systems: Proceedings of the Fourth International Conference (FOIS 2006). Amsterdam: IOS Press. pp. 139. ISBN 1-58603-685-8.
  28. ^ Pinzani, Roberto (2018). The Problem of Universals from Boethius to John of Salisbury. Leiden: BRILL. p. 2. ISBN 978-90-04-37115-6.
  29. ^ Kuipers, Theo (2007). General Philosophy of Science: Focal Issues. Amsterdam: Elsevier. pp. 310. ISBN 9780444515483.
  30. ^ 1 2 Pelletier, Francis Jeffrey (2007). Mass Terms: Some Philosophical Problems. Dordrecht: D. Reidel Publishing Company. p. 47. ISBN 978-1-4020-3265-3.
  31. ^ Breton, Stanislas (2011). A Radical Philosophy of Saint Paul. New York: Columbia University Press. p. 977. ISBN 978-0-231-15104-7.
  32. ^ 1 2 Lenski, R. C. H. (2008). The Interpretation of St. Paul's Epistles to the Ephesians and Philippians. Minneapolis: Augsburg Fortress. p. 775. ISBN 9780806680828.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרדיקציה_(פילוסופיה)&oldid=38533050"