פסק דין פטרומיליו
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון |
| תאריך החלטה | 31 בדצמבר 1984 |
| החלטה | |
| קבלת הערעור: המרת עבירות השוד בעבירות גנבה, זיכוי מאשמת הריגה. | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | מרים בן-פורת, משה בייסקי, שושנה נתניהו |
| תקדימים | |
| הלכת אלחרר | |
  | |
פסק דין פטרומיליו[1] ניתן במערכה משפטית בת שתי ערכאות, בה נדון עניינו של אהרן פטרומיליו אשר חטף תיקים משלוש נשים ואחת מהן מתה מהלם.
הסכסוך נדון תחילה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שהרשיע את פטרומיליו בשלוש עבירות שוד ובעבירת הריגה. פטרומיליו ערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור, המיר את עבירות השוד בעבירות גנבה וזיכה את פטרומיליו מאשמת הריגה.
הסוגיה העיקרית שסביבה סבו הדיונים עסקה במשמעות השמטת המילה "ממשית" מהביטוי בחוק העונשין שעסק באלימות הנדרשת לעבירת "שוד", וברמת הצפיות הנדרשת למוות כתוצאה מהלם.
עובדות המקרה וגדר המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1982 חטף אהרן פטרומיליו בשלושה מקרים תיקים מידיהן של נשים, בלא שהן גילו התנגדות לכך. באחד המקרים גברת זילברשטיין, ממנה נחטף התיק, מתה זמן קצר לאחר מכן כתוצאה מהתרגשות שגרם לה האירוע. ככל הנראה תרם לכך מצבה הבריאותי הלקוי. לפני מותה הספיקה לומר לשכנתה שלא נדחפה, לא הוכתה ואף לא נגעו בה.
לטענת התביעה, בשלושת המקרים פטרומיליו "תפס בכוח" את התיקים. פטרומיליו כפר בכך ולדבריו חטיפת התיקים נעשתה ללא "תפיסה בכוח".
פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]
פטרומיליו הואשם בשלושה מקרי שוד, ובהריגה של גב' זילברשטיין שנפטרה כתוצאה מהשוד. פטרומיליו טען להגנתו שלא השתמש באלימות בחטיפת התיקים ולכן לא עבר עבירות של שוד, על פי נוסח בחוק העונשין הקובע[2]: "הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו... הרי זה שוד".
בית המשפט המחוזי[3] קיבל את טענת התביעה והרשיע את פטרומיליו בשוד ובעבירת הריגה[4]. בית המשפט התייחס לפסק דין אלחרר[5] בו נקבע על בסיס סעיף 287 לפקודת החוק הפלילי, שהיה בתוקף בעת ביצוע העבירה של אלחרר, שיסודות עבירת שוד הם גנבה ושימוש ב"אלימות ממשית" כלפי הגוף או הרכוש של הקרבן, ועל כן מקרה של חטיפת רכוש בלא שבעליו הספיקו להביע התנגדות - אינו נחשב "שוד" כהגדרתו בחוק. אולם, בית המשפט המחוזי קבע שמאז חוק העונשין נכנס לתוקפו, ממנו הוסרה הדרישה לאלימות "ממשית" מהגדרת שוד, בטלה "הלכת אלחרר", והמחוקק קיבל את הבחנה המקובלת במשפט העברי לפיה כל גנבה בגלוי חורגת מגדר "גנבה". על כן, חטיפת תיק אף שהיא ללא "אלימות ממשית", מאחר שנעשתה בגלוי היא בגדר "שוד".
פסיקת בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית המשפט העליון, בהרכב שכלל את מרים בן-פורת, משה בייסקי ושושנה נתניהו, דחה את טענת התביעה, וקיבל את עמדת פטרומיליו לפיה הוא לא "תפס בכוח" את התיקים. בין היתר התבסס בית המשפט על דברי המנוחה גברת זילברשטיין ש"לא נדחפה, לא הוכתה ואף לא נגעו בה".
בית המשפט דחה את פסיקת המחוזי לפיה השמטת המונח אלימות "ממשית" בחוק העונשין נועדה לבטל את "הלכת אלחרר", וקבע שזו נותרה בעינה. בהתאם לכך קיבל בית המשפט את הערעור על ההרשעה בשלוש עבירות שוד, והמיר אותה בהרשעה ב"גנבה".
בהמשך פסיקתו, קבע בית המשפט כי מאחר שב"הריגה" נדרש יסוד נפשי של צפיות לגרימת נזק לחייו או לשלמות הגוף של הקורבן[6], בעוד שב"שוד" קיימת צפיות כזאת הרי שב"גנבה" אין צפיות כזאת. בהתאם לכך, הובילה המרת עבירות השוד לעבירות גנבה, לזיכויו של הנאשם מאשמת הריגה.
באוביטר קבע בית המשפט כי "שוד חמור" מתקיים במקרה שהעבריין השתמש ב"אמצעי אלימות קשים" כדי למנוע התנגדות או לגבור עליה. קביעה נוספת הייתה כי כאשר ניתן לצפות נזק ל"שלימות הגוף" (לפי מבחן "הגולגולת הדקה") היקף האחריות כולל גם תוצאת מוות. עוד קבע בית המשפט שאין להביא ראיה מהמשפט האמריקאי להגדרת "שוד", משום שהמשפט האמריקאי בנידון סותר ל"הלכת אלחרר". למרות שפטרומיליו זוכה מהריגה, בית המשפט קבע כי קיימים מצבים בהם יורשע תוקף במוות כתוצאה מהתרגשות, למרות שלא נעשה שימוש באלימות כלפי הקורבן. השופטת בן פורת הבחינה בין מקרה של מוות עקב התרגשות במהלך פריצה, כאשר המותקף חשש שיפגעו בגופו, לבין מוות מהתרגשות שנגרמה ממעשה הגנבה בשעה שהעבריין כבר נמלט.