פני המקום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פני המקום
מידע כללי
מאת דורית פלג
שפת המקור עברית
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה הוצאת זמורה ביתן
תאריך הוצאה מהדורה ראשונה - 2006
מהדורה שנייה - 2010
מספר עמודים 463
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002540076

פני המקום הוא הרומן השלישי פרי עטה של הסופרת דורית פלג. הרומן ראה אור בסדרת 'עמודים לספרות עברית' של הוצאת זמורה ביתן בשנת 2006, ויצא לאור באותה הוצאה במהדורה חדשה עם שינויים בשנת 2010.

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דינה, אשת מחשבים תל אביבית המגדלת בגפה את ילדהּ לאחר גירושיה, ממאנת להתאים את עצמה לתביעות המכַלוֹת של בועת ההיי-טק ונאלצת להתפטר. המשבר המקצועי הופך למשבר קיומי: דינה מסרבת לקחת חלק במירוץ הקיום שכופה עליה העולם המערבי, אף שהיא יכולה לצאת ממנו ברווח נאה. מובטלת, עם חשבון בנק ההולך ומידלדל, היא משוטטת בחוצות תל אביב, פנויה להתבונן בחלכאים ובנדכאים שהחלו למלא את חוצות העיר: הומלסים, קבצנים, משוגעים וסתם בני המעמד הבינוני, שנשחקים אט אט ומצטרפים למסה האנושית קשת-היום הגדלה והולכת בישראל.

לילה אחד בקו חמש בדרכה הביתה ('הבית' – מושג טעון שהגיבורה, והספר כולו, מנסים לברר אותו), דינה פוגשת במפתיע, מולה על הספסל, את מי שכבר מזמן רצתה לשאול אותו שאלה או שתיים: את אלוהים בכבודו ובעצמו. אך הדמות שהיא פוגשת שונה מאוד מזו שחונכה לצפות לה.

אלוהים אכן ירד לארץ המובטחת. הוא רוצה להיווכח כיצד נוהגים בני האדם בבריאתו, ותוך זמן קצר הוא עובר לגור עם דינה בדירתה שבלב העיר; אך הדבר אינו משפר את חייה או חיי הסובבים אותה, מאחר שהוא מסרב בתוקף להתערב בהם ולחולל בהם ניסים ונפלאות. הוא מוכן, לעומת זאת, להיות מעורב. הוא עוזר לדינה לטפל בילדהּ, ועד לפיטוריו הבלתי-נמנעים הוא עובד כפועל זבל בעיריית תל אביב – עמדה מצוינת מאין כמוה להכרת החיים ברחובות העיר הזו. ככל ששהותו מתארכת כן הוא צופה בחרדה בעולמו המופקר בידי מי שנושאים את שמו לשווא, אך גם מתבונן בגעגועים ובחמלה בהזדקקותם של בני אנוש לנגיעה ולתחושת בית בעולם.

זה אחר זה נושרים מעל דינה, חרף התנגדותה העיקשת, מרכיבי עולמה המוגן: תחילה בן הזוג, אחר העבודה, אלבומי תמונות, סניף הבנק, הכסף שהיה בו, הוודאויות שהחזיקה בהן ועצם זהותה – הכל חומק בין אצבעותיה ונעלם, ונשארת רק אהבתה העמוקה לילדהּ. הנכסים הישנים מתחלפים בנכס אחר, שעד כה נעדר מעולמה – במבט: אופן ראייה חדש, לא-מותנה, שעיניו של בן זוגה לחיים פותחות בפניה.

וכך, במקום לשבת בקומה השלושים באחד ממגדלי ההי-טק, דינה משוטטת ברחובות, ורואה במבט מצטלל והולך את העיר והארץ והזמן שהיא חיה בהם. הקושי שבחייה מתגבר, אך העולם סביבה נעשה חי – הוא חדל להיות מובן מאליו. מבטו של אלוהים הוא הפריזמה שדרכה היא רואה כל מה שמיאנה עד כה לראות. וככל שמבטה שוב אינו מופנה רק פנימה, אלא מכליל את כל מה שסובב אותה, כך גם, כמעין התגלות, היא מתחילה לראות איך מתוך הקושי והחוּלין של היומיום קם ומתייצב משהו שמעבר לו; ואולי היה שם תמיד.

התמות - על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן 'פני המקום' מהווה חשבון-נפש נוקב של יחיד מול האלוהים הפרסונלי שברא לעצמו על פי התפיסה הקרויה ביהדות 'השגחה פרטית'. תפיסה זו של הנוכחות האלוהית בחיינו, שהיהדות הורישה לתרבות המונותיאיסטית המערבית בכללותה, נוטה לראות באלוהים מעין 'אב גדול', 'משגיח גדול' או פנקסאי, שעינו צופיה על כל מעשי אדם, כל בדל-מחשבה והתנהגות, והרושם לו בהתאם עמודות של זכות או חובה; ורצונו העלום הוא המניע את כל המתרחש עלי אדמות, כולל מעשי העוולה הנוראים ביותר שאדם מעולל לזולתו. קל להסיק מכך כי גם האחריות למתרחש היא אלוהית ולא אנושית; ועמדת הספר היא שתפיסה זו של 'השגחה' מובילה להשלה של אחריות מוסרית אישית.

מתוך כך פני המקום בוחן את מושג האב – הן האב האישי, והן ה'אבא הגדול', הסמכות העליונה שבני האדם המליכו על עצמם. הוא מתבונן בצורך שיש לאדם בסמכות העליונה הזו, ובשימוש שהוא עושה במושג האלוהות כתחליף לקנה-מדה מוסרי פנימי, כדי להסיר מעל כתפיו את האחריות האישית לזולתו.

מן המלה 'שימוש' משתמעת גישה תועלתנית; וההווייה המשתקפת ב'פני המקום', תהי דתית או חילונית, היא אכן הווייה המרוקנת מנוכחות האלוהים, אף שהיא עושה שימוש רב בשמו. הקשר עם האלוהי נעשה לנוסחה מאובנת ומרוקנת מתוכן, או לשיטה לגרוף חסידים וצרכנים, והאל נעשה ישות מספקת-צרכים, באם של קולקטיב או של יחיד, מהסוג שקוראים לה כאשר המפתחות של האוטו הולכים לאיבוד. ועם כל זה, כך מתברר במהלך הספר, הצורך של בני האדם בנוכחותו של האלוהי בחייהם – תהי אשר תהי המהות הזו שמעבר לעצמם – הוא אמיתי. חסרה רק האבחנה בין מה שהוא תועלתני או ילדי, ובין קשר של ממש.

האבחנה שעושה פני המקום היא בין 'אלוהים' – אלוהים המסורתי, האומניפוטנטי, הכל-יכול, המתערב, האחראי, הקנאי, הנוקם או נוטה-חסד, כפי שהתאבן בתפיסה האנושית – לבין 'האלוהי': אותו חלק בנו שהוא מעבר לרצונות או לתביעות של האגו, והמסתנן ועולה דרך החרכים בחומה העסוקה-בעצמה של דינה דווקא ברגעים הכי פרוזאיים (אם יש בכלל דבר כזה, 'פרוזאי'; אף זו שאלה שהספר פותח). הספר אינו מנסה לענות על השאלה אם המהות-שמעבר הזו מתקיימת רק בנו, בני האדם, והיא פנימית בלבד, אולי סולידריות אנושית מהסוג שדיבר עליה קאמי, או שהיא אכן חדורה בעולם או בקיום באיזה אופן, כפי שטוענים המיסטיקנים לדורותיהם – כך או כך אין בה כדי להסיר מעל האדם את האחריות המוחלטת למעשיו.

כדי לאפשר את ההבחנה, ואת האחריות, אלוהים שבספר מסרב להתאים את עצמו לתפיסה הנוחה של ה'השגחה האישית'. באורח שקט אך נחוש הוא מסרב להיכנס למיטת-סדום המוצעת לו, שבה כולם רוצים לצמצם אותו למידותיהם: לא לזו של הדת הממוסדת, ולא של השרלטנות – המיסחור והניצול של נקודות התורפה האנושיות של פגיעה, כאב, וכמיהה לנחמה; גם לא לזו של הצרכים הפרטיים של קבוצות ויחידים, כולל, ובפרט, בת זוגו. במיוחד הוא מסרב לספק את מה שתובעים ממנו יותר מאי-פעם בתקופתנו זו, שהורגלה לסיפוק המיידי: הוא מסרב לחולל ניסים. אף שהוא מעורב מאוד במתרחש, ממש ככל אחד מברואיו, הוא מסרב להתערב במהלך האנושי.

הספר עוסק במקורותיה העמוקים של תפיסת ה'השגחה הפרטית' – חרדת וכאב הבדילות; הצורך האנושי העמוק לחוש חלק מאחדות, שהיא גדולה מן ה'מונאדה' הבודדה של היחיד. מתוך כך, הוא מתעסק בשאלה העקרונית האם אפשר להם לבני האדם לחוש בני-בית בעולם. דווקא ריקון תכונות הכל-יכול ועיצובו של אלוהים כ"בחור לא יותר מדי צעיר בקו חמש, די עייף" – היותו, כמו כולם, חשוף, בודד ומועד לגעגוע – הם העומדים ביסוד פעולתה המכרעת של דינה. הם הגורמים לה להכניס אותו לביתה ולעולמה ולהתקרב אליו קרבה אינטימית, המבטלת אמנם את 'יראת הכבוד', אך מאפשרת לאדם לראות, במראה שהוא מציג, את העצמי: בעולם זה שלא האֵל אלא יד-אדם מתואמת יצרה אותו, גם אלוהים לא מצליח להסתדר. גם לו אין כאן בית. עינה של הגיבורה, הצופה בו הולך לאיבוד ברחובות הארץ הזאת, מאפשרת מבט חד על המקום והזמן, אך מאפשרת גם לזקק מתוכם אפשרות של חסד – הכרוכה לבלי-הפרד בהבנה, כי היא (ולא שליח) האחראית לגורלה ולזולתה.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן זכה להתייחסויות מרובות בתקשורת ובביקורת הכתובה והאינטרנטית, ונבחר בידי ד"ר עמרי הרצוג כאחד משני ספרי השנה של ynet לשנת 2007. [1] וכאחד הספרים הטובים של השנה על ידי המבקר אריק גלסנר במעריב. [2]

יורם קניוק, ידיעות אחרונות:

'על ספרה של דורית פלג אפשר לומר בציטוט מתוך הספר "רגע של אושר צרוף, אחד מאותם רגעים נדירים שפזורים לנו פה ושם בדרכי החיים." (עמ' 456)... כבר מזמן לא עבד עלי ספר, שנוגד כל כך את מה שאני אוהב בספרות... פלג עושה אקרובטיקה בתוך כלוב של סדר, ולשונה לא מצוחצחת, לא בנאלית. אני מודה, מזמן לא בא ניחוח כזה באפי הזקן, שראה כמעט הכל, כולל איך החיים נגמרים." [3]

משה יצחקי, עתון 77:

"זהו ספר שיש בו תמהיל חידתי, מדויק ואמין של כאב וחיפוש מרפא, בוטות ועדינות, עליבות ויופי, עצב גדול והומור, בדידות וחוסר ישע, המוצאים נחמה ומרגוע במקום שעדיין, אולי, אינו פגוע – בילד... 'פני המקום' לדורית פלג הוא רומן של כפירה גדולה, ובו-בזמן אחד מהרומנים הרליגיוזיים ביותר שנכתבו בשפה העברית. דווקא ריקון תכונות ה'כל-יכול', ועיצובו של אלוהים כבן אנוש. מאפשרת לראות באספקלריה את העצמי: היינו, אלוהים משקף לאדם את עצמו, ובכך מוליך אותו אל עצמיותו ואל הכרתו בדבר אחריותו של האדם לגורלו ולזולתו.

...מה שגרם לי כמעט לקנאה, ואחר כך לאיזה עונג ותובנה אקזיסטנציאליסטית עמוקה, הוא האופן שבו מצליחה דינה להתגבר על כל המכשולים שעמדו בפני גיבוריו של קפקא, ובהם האיש בסיפור "לפני שער החוק". [דינה] מבינה שלא תצליח להיכנס אל שער החוק, אל הפרדס, כדי להבין את פשר הבריאה, להבין את תכלית הקיום והמעשים, לעמוד על פשר כאב והסבל הקיומי; ולכן היא מושכת את אלוהים אל מחוץ לטריטוריה שלו, ומשכנת אותו בטריטוריה שלה."[4]

אריק גלסנר, מעריב:

"פלג שולטת בעברית באופן מענג ביותר, ומפיקה עברית אתלטית שדבר לא נבצר ממנה, מתנ"כית ועד לסלנג. יותר מכך: המונולוג של דינה ניחן בנוכחות החמקמקה אך המובהקת של טוֹן ייחודי, שכבפעולה אלכימאית הופך "טקסט" ל"ספרות"... ה"נוכחות" של אלוהים מפקיעה את אירועי היומיום מסתמיותם וזרימתם השוטפת, ויוצרת את אותה נקודה ארכימדית המאפשרת לנו להתבונן בחיים שאנחנו חיים בישראל בעשורים האחרונים במבט כולל, צלול, אכזרי ומפוכח." [5]

עמרי הרצוג, ynet:

"בעיר תל אביב משתמשת דורית פלג בדבר האלוהים כדי לזעוק את נבואת החורבן החילונית ביותר שאפשר להעלות על הדעת... נבואה היא מלאכה שניתנה רק בידיהם של משוררים." [6]

"בגלל התעוזה: ...הפואטית, העלילתית, הסגנונית. 'פני המקום' הוא רומאן נועז – והתעוזה שלו אינה מתפוגגת אל היומרנות, אלא מגובה באיכות ספרותית, שהופכת את הקריאה בו למסע מטלטל, כנה ואמיץ." [7]

חגית כהן, מקור ראשון :

"הסיטואציה הזו, של אי-סירוב לעבוד אבל גם לא הסכמה, מעלה בדעת את סיפורו של הרמן מלוויל על הפקיד בארטלבי המתמיד בתשובתו, 'הייתי מעדיף שלא.' בתשובה הזו אין סירוב, אך גם לא הסכמה. זוהי סבילות מוחלטת שמבטלת את ההבחנה בין פעולה לחוסר פעולה, בין דיבור למעשה, ולכן מסוכנת למה שנקרא 'המצב החברתי', שכן אדם מרוקן מהעדפות כלשהן הוא אדם שהסתלק מהמוסכמות.

...אלבום התמונות של אלוהים הוא ההווה וההיסטוריה האנושית, שניהם רוויי אלימות, חמדנות וצביעות. אין פלא שאלוהים נראה בספרה של דורית פלג כה אבוד ובודד מול העולם יציר-כפיו, שתל אביב היא גילום מייצג שלו.

זהו אולי הרעיון הנועז ביותר בספרה של פלג – דווקא לדינה בת החלוף, שחייה הקצרצרים הם לא יותר מנצנוץ בעיניו של הבודהא, יש שבריר של תקווה למצוא משמעות ולהתביית על איזו זהות, בעוד אלוהים נידון לנצח של חיפוש: היכן הוא טעה אתנו." [8]

המהדורה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלג החלה לעבוד על "פני המקום" במהלך שהותה באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1995 ועבדה עליו לאורך פרק זמן של אחת עשרה שנים; הספר יצא לאור לראשונה בשנת 2006. כעבור ארבע שנים פלג כתבה מחדש את אקורד הסיום של הספר והוסיפה פרק קצר לקראת סוף הספר. היא מספרת על כך בריאיון לעיתון 77:

"כשקראתי את כתב היד קריאה אחרונה לפני מסירתו להוצאה לאור, קראתי אותו בעין שהייתה רגילה לרצף המקורי. אלא שבתום אחת-עשרה שנים אני, הכותבת, כבר לא הייתי אותו אדם; וגם הספר – שהלוא ספר הוא יצור חי – צמח והתפתח ולקח כיוונים משל עצמו. הסוף המקורי לא הקיף עוד את מלוא האמירה של הספר כפי שצמח להיות, ובעיקר, לא נתן את ההדגש למה שנעשה עם הזמן הציר המרכזי, המהותי שלו.

אלוהים של הפרקים הראשונים שהגיבורה בוראת בדמותה ובצלמה ומצפה ממנו לכבס לה את העולם על פי צרכיה, מתחלף במשהו יותר רחב, והרבה פחות ניתן לשליטה. מי שנבראת מתוך כך היא הגיבורה עצמה. וחשוב היה לי לתת לכך הד מדויק באקורד הסיום של הספר, שפותח לדיון את מושג ההשגחה הפרטית – או ליתר דיוק את התפיסה הפשטנית של המושג הזה: אלוהים כמעין אב גדול, פטריארך, שהוא גם הפנקסן הגדול של הנפש, שבידיו אנו מפקידים את חשבונות המוסר שלנו, במקום לעשותם בעצמנו. הסוף המקורי סגר בהכרח שבעזיבת דמות הסמכות הגדולה הזאת. הסוף הנוכחי פותח את מה שהשלתה מאפשרת." [9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמרי הרצוג, "ספר השנה – בחירת המבקרים", באתר ynet, ‏15 ביוני 2007.
  2. ^ אריק גלסנר, מ'מעריב', "סיכום 2006 בספרות המקור", בבלוג 'מבקר חופשי'
  3. ^ יורם קניוק: דייט עם אלוהים, המוסף לספרות של 'ידיעות אחרונות', 15 בספטמבר 2006.
  4. ^ ד"ר משה יצחקי, 'בעת נעילת שער', עתון 77, נובמבר-דצמבר 2006.
  5. ^ אריק גלסנר, למרות אלוהים, "מעריב", מוסף לספרות, 2006.
  6. ^ 'נבואה היא מלאכה שניתנה ביד המשוררים': עמרי הרצוג, הארץ, מדור 'תרבות וספרות', אוקטובר 2006.
  7. ^ 'בגלל התעוזה': עמרי הרצוג, 'ספרי השנה 2007 – בחירת המבקרים', ynet, יוני 2007.
  8. ^ חגית כהן, 'היומיום בזכוכית מגדלת', מקור ראשון, ינואר 2007.
  9. ^ "דורית פלג – שיחה, פני הרומן", עיתון 77, פברואר-מרץ 2011.