פליסיאן רופס

פליסיאן רופס
Félicien Rops

דיוקן של פליסיאן רופס (סביב 1898)
לידה	7 ביולי 1833 נאמור, בלגיה
פטירה	23 באוגוסט 1898 (בגיל 65) Essonnes, צרפת
תקופת הפעילות	1852–1898 (כ־46 שנים)
תחום יצירה	הדפס, קומיקס
זרם באמנות	סימבוליזם, התנועה הדקדנטית
יצירות ידועות	The lady with the puppet, Pornocrates, The Temptation of St Anthony, Bust of a Woman Wearing a Lorgnette around her Neck, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
צאצאים	Claire Rops

פֶלִיסִיאֶן רוֹפְּס (בצרפתית: Félicien Victor Joseph Rops; 7 ביולי 1833 – 23 באוגוסט 1898) היה אמן בלגי המזוהה עם סימבוליזם, דקדנס ו-fin de siècle הפריזאי. הוא היה צייר, מאייר, קריקטוריסט ויוצר הדפסים פורה וחדשני, במיוחד בדפוס שקע (תצריב ואקווטינטה). אף על פי שלא היה מוכר היטב לציבור הרחב, רופס זכה לכבוד רב על ידי עמיתיו והיה מפורסם ומבוקש מאוד כמאייר על ידי המו"לים, הסופרים והמשוררים של זמנו. הוא אייר דפי שער והכין איורים ליצירות של ז'ול ברבה ד'אורביי, שארל בודלר, שארל דה קוסטר, תאופיל גוטייה, ז'וריס-קרל הויסמנס, סטפאן מלארמה, ז'וזפן פלדאן, פול ורלן, וולטר ורבים אחרים. ידוע כיום בזכות ההדפסים והרישומים שלו הממחישים ספרות ארוטית ותורת הנסתר של התקופה, הוא גם הכין ציורי שמן כולל נופים, נופי ים וציורי ז'אנר מזדמנים. רופס מוכר כחלוץ הקומיקס הבלגי.

קורות חייו

ילדות וחינוך (1833–1857)

רופס נולד ב-7 ביולי 1833 בנאמור שבבלגיה, בנם היחיד של סופי מוביל וניקולה רופס. משפחת רופס הייתה משפחה בורגנית אמידה, עושרם הגיע מייצור טקסטיל. פליסיאן התחנך בביתו על ידי מורים פרטיים עד גיל עשר; ואז ב-1843, הוא נרשם לבית ספר ישועי מקומי לחמש השנים הבאות. יכולתו לדקלם קטעים ארוכים מהביבליה בלטינית מעידה הן על השכלה טובה והן על האינטליגנציה שלו, אם כי גם בהיותו תלמיד בית ספר מדווח שהוא "החל לתת לפנטזיה לשלוט בחשיבתו" וקיבל תלונות על "תשוקתו לייצר קריקטורות חסרות עכבות של מוריו". ניקולה רופס נפטר בשנת 1849. לאחר כמה חילוקי דעות בין רופס לאימו על כיוון השכלתו העתידית, הושגה פשרה, וביוני 1849 הוא נרשם לבית הספר התיכון "אתנה" בנאמור ובמקביל למד באקדמיה לאמנויות יפות שם.

ב-1851 רופס עבר לבריסל והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת בריסל. עם זאת, בהגיע שנת 1853, הוא למד באקדמיה דה סן-לוק, שם למד רישום ופיתח את כישוריו כשרטט שעבד ממודלים חיים, פגש אחרים כמו לואי ארטן , קונסטנטין מונייר ושארל דה גרו , ולקח חלק במִילְיֶה הבוהמי המקומי. בתקופה זו החל לתרום קריקטורות, קומיקס וליתוגרפיות סאטיריות למגזינים של סטודנטים, בפרט "לה קרוקודיל", שהביאו לו מוניטין מסוים. בשנת 1856 התקדם רופס, יחד עם ויקטור האלאו (Victor Hallaux, שם עט Victor de la Hesbaye) ושארל דה קוסטר ממגזיני סטודנטים להקמת כתב עת משלהם, "אוילנשפיגל" (Uylenspiegel), סקירה סאטירית אמנותית וספרותית שבועית לה תרם ליתוגרפיה אחת או שתיים בכל גיליון, יותר מ-180 בסך הכל, מה שקידם את המוניטין שלו.

קריירה מוקדמת בבלגיה ונישואים (1857–1870)

פליסיאן רופס בסטודיו שלו מאת פול מתה

ביוני 1857 נשא רופס לאישה את שרלוט פולה דה פאבו, בתו של שופט עשיר ובעלים של טירת תוזה (Château de Thozée) באזור הכפרי ליד העיירה מטה בבלגיה. במשך השנים הראשונות בתוזה, רופס נהנה מחיים נוחים של ג'נטלמנים כפריים, רודף תשוקות לציור, בוטניקה, ואפילו הקים מועדון חתירה ב-1862, המועדון המלכותי הימי של סמברה ומז. הוא כתב הרבה על חותנו במכתביו. לרופס ולאשתו נולד בן, פול, ב-1858, ובת, ז'ולייט, ב-1859, שמתה בגיל חמש. רופס ויתר על תפקידו הניהולי ב"אוילנשפיגל", אך המשיך לתרום קריקטורות ואיורים עד 1862. הוא החל להכין תצריבים והפיק ליתוגרפיות פוליטיות, קריקטורות וקומיקס מדי פעם למגזינים, ודפי שער ואיורים לספרים. הוא אייר מספר מספריו של דה קוסטר כולל Légendes Flamandes ("אגדות פלמיות"; 1858), Contes Brabançons ("סיפורי ברבאנסון"; 1861) ו-La Légende d'Uylenspiegel ("אגדת אוילנשפיגל"; 1867). ביתו הפך למקום מפגש של אמנים, סופרים, מו"לים וחברים. Société Libre des Beaux-Arts (החברה החופשית לאמנויות יפות) בבריסל נוסדה בשנת 1868 ורופס שימש כסגן נשיא במשך כמה שנים. בשנות ה-60 של המאה ה-19, נסע רופס רבות וחילק את זמנו בין טירת תוזה, נאמור, בריסל ופריז מדי שנה; עם שהות הולכת ומתארכת בפריז במרכז עולם האמנות והספרות, ותוך שהות הולכת ופוחתת בטירת תוזה ובנאמור עם אשתו ומשפחתו ככל שחלף העשור.

מערכת היחסים עם שארל בודלר (1862–1867)

בודלר כתב את המחווה הבאה לרופס:

השתמש בכל רהיטותך..../ לומר כמה אני אוהב / את מר רופס המוזר הזה / שאולי לא יהיה פרס ראשון ברומא / אבל שהכישרון שלו גדול / כמו הפירמידות של חאופס.

דיוקן עצמי בעפרון ובדיו משנות ה-60 של המאה ה-19 (פרט)

רופס יצר את דף השער ל-Les Épaves ("ההריסות") של בודלר ולמבחר שירים מתוך Les Fleurs du mal (פרחי הרוע) שצונזרו בצרפת, ולכן פורסמו בבלגיה. רופס פגש לראשונה את המוציא לאור של בודלר, אוגיסט פולה-מלאסי בשנת 1862 ולאחר מכן הוצג בפני שארל בודלר לקראת סוף חייו של המשורר. התפתחה ידידות ובודלר ביקר את משפחת רופס בטירת תוזה בהזדמנויות רבות והם נסעו יחד בהזדמנות אחת לפחות. במכתב (25 באוגוסט 1886) שדן בכתיבתו של בודלר, כתב רופס: ”חייתי עם בודלר במשך שנתיים. ולעיתים קרובות שימשתי כמזכירו, מעולם לא ראיתי אותו מתייעץ עם מילון. לא היה לו מילון ולא רצה מילון. בודלר נהג לומר "אדם שמחפש מילה במילון הוא כמו חייל שעם קבלת הפקודה לירות, מחפש מחסנית בכיס שלו"”. במכתב לאדואר מאנה (11 במאי 1865) כתב בודלר, "רופס הוא האמן האמיתי היחיד (במובן שבו אני, ואולי אני לבדי, מבין את המילה אמן), שמצאתי בבלגיה". עד 1866 היו הן בודלר והן פולה-מלאסי בבלגיה, בגלות עצמית בהתחמקות מנושים. בודלר הצהיר כי רופס ופולה-מלאסי היו האנשים היחידים ש"האירו את העצב [שלו] בבלגיה".

היה זה בזמן ביקור בנאמור, במרץ 1866, שהתגלו הסימפטומים הראשונים של בודלר של אפאזיה והמיפלגיה ("רִפְיוֹן פֶּלֶג"). רופס הזמין את בודלר ופולה-מלאסי לבקר בעיר הולדתו, שם בודלר ראה והעריץ את כנסיית סן-לופ הבארוקית בנאמור, וכינה אותה "יצירת המופת של יצירות מופת ישועיות". והצהיר שחלונות הוויטראז'ים האירו את הפנים כמו "בימת המת נוראה ומענגת". בודלר התמוטט על הרצפה בזמן שהם התפעלו מהגילוף על תאי הווידוי שם. בודלר מעולם לא החלים לחלוטין ומת באוגוסט 1867 בגיל 46.

בודלר הותיר על רופס רושם שנמשך עד סוף ימיו. הקשר שלו עם בודלר והאיורים שלו לשירתו עזרו להגביר את הנראות של יצירתו ולזכות בהערצה של אמנים וסופרים רבים אחרים, כולל תאופיל גוטייה, סטפאן מלארמה, ז'ול ברבה ד'אורביי, ז'וזפן פלדאן, פייר פובי דה שאבאן, גוסטב מורו ואדמון וז'יל דה גונקור . עד שנת 1870 רכש רופס חברים רבים והתגורר בפריז רוב השנה והשתקע בלב פריז הספרותית והתנועות הסימבוליות והדקדנטיות. בהסתמך על המסה "הצייר של החיים המודרניים" של בודלר, הוא "טיפח את האווירה של גנדרן". פליקס פנאון היה עתיד לכתוב עליו "רופס: מושח את עצמו בסומק, צובע את שיערו ולובש חולצה אדומה כדם: נראה, או לפחות כך הוא מקווה, כמו שטן סרקסטי".

קריירה מאוחרת יותר בפריז (1871–1898)

החודשים הארוכים בפריז הרחק מאשתו, ופרשיות האהבים מחוץ לנישואים שלא הוסתרו (מתואר על ידי הביוגרף שלו פטריק בדה כ"בוז הרשלני שלו לערכי המשפחה הבורגנית"). גבה מחיר מנישואיו של רופס בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19. אשתו שרלוט כתבה לו במכתב: "הרומן הנתעב האחרון שלך, השמיני מאז שהכרתי אותך והתחתנו, היה הדרך שלך להעניש אחרים, הרגת אותי! מכיוון שאתה לא רוצה לראות אותי יותר וביקשת ממני לא לכתוב לך יותר, אני רוצה שהמילה האחרונה שלי אליך תהיה מילת סליחה". אחת ממאהבותיו - אליס רנו, האישה שאליה התייחסה אשתו של רופס במכתבה - נרצחה על ידי בעלה הקנאי כמה שנים לאחר מכן, ורופס היה מעורב בשערורייה כאשר מכתבי האהבה האינטימיים שלו אליה הוקראו בקול רם במשפט בעלה. אף על פי שהם מעולם לא התגרשו, עד 1875 פליסיאן ושרלוט נפרדו לצמיתות ופריז הייתה עתידה להיות ביתו למשך שארית חייו.

עם זאת, רחוק מלהיות מיואש, הוא שגשג בקרב האמנים והמשוררים הפריזאים והמוניטין הביקורתי שלו גדל. ברבע האחרון של המאה ה-19 היה ביקוש גדול מתמיד לאיוריו מהמוציאים לאור והסופרים של חיל החלוץ הספרותי. רופס היה פורה מה שתורגם להצלחה כלכלית, והתגאה ב-1877 כי "הוא היה המאייר בעל השכר הטוב ביותר בצרפת". הוא נסע רבות ברחבי אירופה, החל מערי הבירה ומרכזי האמנות, ועד דיג סלמון בנורווגיה ובשוודיה, מסעות בלב הונגריה, כמו גם בספרד ובצפון אפריקה. רופס הציג תכופות בסלונים השונים בפריז, שם הציבור היה מוקסם ומזועזע מאמנותו ומחייו האישיים.

הויסמנס זיהה את "מדמואזל דילוק" כמודל בתצריב זה.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 פיתח רופס היכרות עם מאדאם דילוק (Duluc) ושתי בנותיה הצעירות, אורלי ולאונטין דילוק (בנות 14 ו-17 בהתאמה באותה תקופה). כמה שנים לאחר מכן, זמן לא רב לפני הניתוק מאשתו, הוא החל במנאז' א-טרואה עם האחיות, כנראה בהסכמת אימם. היו לו ילדים עם שתיהן, אם כי ילד אחד נפטר בגיל צעיר; השנייה, קלייר, בתה של לאונטין דילוק, ילידת 1871, עתידה להתחתן עם הסופר הבלגי אז'ן דמולדר . האחיות דילוק ניהלו את "מזון דילוק" (Maison Duluc), בית אופנה מצליח בפריז, שרופס עיצב עבורו לוגואים וסיפק פרסומות. השלושה נסעו יחד לארצות הברית ולקנדה בשתי הזדמנויות כדי להציג את האופנה שלהם. לפחות אחת מהאחיות שימשה דוגמנית מדי פעם, ודוגמה אחת הייתה הדמות המאוירת ב"סונטת הדוקטור" של ז'ורז' קמוסה (הסונטות של הרופא; 1884). השלושה חיו יחד למעלה מ-25 שנה עד מותו של רופס. בסופו של דבר הם התיישבו בלה דמי-לון, בית שרכש, על נהר הסן בקורביל-אסון, דרומית לפריז, שם המשיך רופס לממש את תשוקתו לבוטניקה ופיתח זנים חדשים של ורדים בשנים מאוחרות יותר. אורלי ולאונטין שילבו לעיתים קרובות את שמותיהם, וחתמו כ"אורלאון" (Auréléon) במכתביהם ובהתכתבויות שלהם עם רופס.

רופס הוזמן להצטרף ל-Les XX או Les Vingt, קבוצה של אמנים בלגים שהוקמה ב-1883, אשר ערכה תערוכות וקונצרטים שנתיים בארמון האמנויות היפות ובמוזיאון לאמנות מודרנית של בריסל. מייסדי ה-Les Vingt כללו בין היתר את ג'יימס אנסור, תאו ואן ריסלברגה ופרנאן קנופף , ולימים הצטרפו אליהם אנה בוש, יאן טורופ, אודילון רדון ופול סיניאק. כוונתם הייתה להגן על "מקוריות אמיתית" ולספק מקום "בו אנשים חופשיים, לא רק למעשה אלא מעל הכל במחשבה". במשך 10 שנים קידמה Les Vingt את יצירתם של אמנים ומלחינים מתקדמים באותה תקופה, כולל רבים מהאימפרסיוניסטים, הפוסט-אימפרסיוניסטים, הפוינטיליסטים והסימבוליסטים. המשורר הצרפתי סטפאן מלארמה אירח בערבי שלישי שיחות על אמנות וספרות דיונים על אמנות וספרות בביתו ברחוב 87 Rue de Rome בפריז. שיחות אלו הפכו למקום עלייה לרגל בו השתתפו עשרות סופרים ואמנים של אותה תקופה כולל רופס, פול גוגן, ז'וריס-קרל הויסמנס, אדואר מאנה, אדוורד מונק, אודילון רדון, פול ורלן ואמיל זולה. הוא שמר על הקשרים הספרותיים שלו עד סוף ימיו, ובשנת 1896 פרסם כתב העת הספרותי "La Plume " כרך מחווה במהדורה מיוחדת שהוקדש בלעדית לרופס שבו רבים מהסופרים והאמנים הבולטים כמו פייר פובי דה שאבאן, ז'וריס-קרל הויסמנס, אוקטב מירבו, ז'וזפן פלדאן וחוסה-מריה דה הרדיה שיבחו והללו את עבודתו. פליסיאן רופס היה בונה חופשי וחבר ב-Grand Orient du Belgiqua .

עקב תאונה עם "ביכלוראט האשלגן" בשנת 1892, רופס כמעט איבד את ראייתו אך בסופו של דבר הוא החלים. כשהמצב הבריאותי שלו מידרדר לאט ומצפה לאתגרים משפטיים מצד אשתו הפרודה שרלוט, בנו פול ומחותנו, שופט בבלגיה, הוא ערך צוואה ביולי 1896 והותיר הכל לאחיות דילוק. הוא בילה זמן מה בדרום צרפת עם האקלים המתון יותר בהוראת רופא, אבל זה הקל על בריאותו רק במעט. עם הזמן, אכן התעוררו בעיות משפטיות והאחיות דילוק ערערו בהצלחה על ניסיונותיו של פול לסלק את אביו מהשגחתן, אך הסדרי פשרה נעשו בנושאים אחרים. רופס מת ב-23 באוגוסט 1898 בביתו, ולצדו אורלי ולאונטין דילוק, בתו קלייר וכמה חברים קרובים. כאשר הודיעו על מותו הקרוב, נסע פול מבלגיה, אך הגיע מאוחר מדי לראות את אביו בחיים. רופס נקבר באסון, אך גופתו הועברה למתחם הקבורה המשפחתי בנאמור, בלגיה שמונה שנים מאוחר יותר. בשנה שלאחר מכן, הוא זכה לאחר מותו באות לגיון הכבוד.

כיום ישנו מוזיאון, Musée Félicien Rops ("מוזיאון פליסיאן רופס"), בעיר הולדתו נאמור, בלגיה, הכולל כ-3,000 תחריטים ו-500 רישומים וציורים. רופס היה גם כותב מכתבים מוכשר ופורה. בהתייחסו לרופס, אמר אדגר דגה לאדואר מאנה "האדם הזה כותב אפילו יותר טוב ממה שהוא חורט [...]. אם אי פעם יפרסמו את התכתובות שלו, אני ארשם לאלף עותקים של תעמולה". במוזיאון פליסיאן רופס תועדו והוסיפו לאינדקס למעלה מ-4,000 מכתבים, למעלה ממחציתם זמינים כעת באינטרנט. התכתבויותיו משמשות כמסמכים והתייחסויות חשובות, לא רק עבור רופס ויצירתו, אלא עבור האמנים הרבים, הסופרים, המוציאים לאור ואנשי תרבות בולטים אחרים של סוף המאה ה-19 באירופה. הביוגרפים של בודלר שאבו מידע בהרחבה ממכתביו של רופס.

אמנות

פורנוקרט (1878) צבעי מים, גואש ופסטל (75‏ x‏ 48 ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור, בלגיה

היסטוריונים של האמנות אינם מחשיבים את רופס כדמות חשובה של האמנות של סוף המאה ה-19, אפילו בקרב הסימבוליסטים, ובכל זאת אף סקירה ראויה של הסימבוליזם אינה יכולה להתעלם ממנו. חלק ממבקריו פוסלים אותו כמאייר/פורנוגרף של רומנים מהמאה ה-19, אבל אחרים מסתכלים מעבר לארוטיקה וכותבים עליו באופן אוהד ומכבד. הוא נחשב כאמן הבלגי הגדול ביותר בתקופתו על ידי בודלר (מבקר אמנות משפיע וגם משורר). ז'אן-לוק דאבאל דיבר על "ההתפרצות המדהימה של הסימבוליזם שבעקבות פליסיאן רופס ובהשפעת גוסטב מורו, אפיינה את הציור הבלגי בתחילת המאה". לדברי אדית הופמן, האופי ה"ארוטי או למען האמת, הפורנוגרפי" של חלק גדול מעבודותיו של רופס "נובע לפחות בחלקו מהמשיכה שהייתה לנושאים אלה לאמן קרתני שמעולם לא שכח את רשמיו הראשונים מפריז". בניגוד ל"אמן הקרתני" של הופמן, אוקטב מירבו כתב "צייר, סופר, פילוסוף, מלומד, רופס היה כל זה".

פליסיאן רופס היה אמן פורה ורב-תכליתי. בנוסף ליצירות אמנות יפות המתארות נושאי ז'אנר, טבע דומם, נופים, חיי לילה דקדנטיים, ארוטיקה ויצירות סימבוליסטיות אייקוניות כמו פורנוקרטס, הוא הפיק מאות קומיקסים, קריקטורות, איורי ספרים ואפילו פרסומת מדי פעם. הסגנון שלו יכול לנדוד מריאליזם, לסימבוליזם, ולעיתים אף לגעת ברומנטיות ובאימפרסיוניזם. הדימויים שלו יכולים להיות פסטורליים (למשל "הסלעים של הגראנד מאלדה") או עירוניים (למשל "מאורת המלחים"); ביקורות חברתיות ופוליטיות הן אוהדות (למשל "שביתה", "הפחם") והן ארסיות (למשל "סדר שולט בוורשה"); תיעודיים (למשל "ראש זיילנדי") או פנטסטיים (למשל "הספרן"); ונעים בין פואטי ומטאפורי (למשל "הליירה") לריאליזם חריף (למשל "שותה האבסינת"). שלושה תצריבים המתארים בעלי חיים ממחישים תצוגה רחבה של גישות בסגנונות, טכניקות ומשמעויות נלוות בסיסיות (ראו גלריה II). הסלמנדרה היפנית והחיפושית נעשו בטכניקה משוחררת ובמחקר טבע פשוט ועיטורי, אחד מכמה פסטישים שעשויים מדפוס עץ יפני שהיו פופולריים ובעלי השפעה בקרב אמנים אירופאים בסוף המאה ה-19. "החתול", שבוצע בסגנון איור, כמעט אקדמי, מציג דמיון נעים של חתול, אך על הכיסא רקום הביטוי "Amica Non Serva" [חבר לא משרת], המעניק לדימוי הצנוע הזה הכרזת ריבונות שאינה גלויה מיידית לצופה המזדמן. "נפרד" או "גמישות קופית" משתמש בטכניקת בקיעה פתאומית ומשוננת כדי להעביר צביון נסתר פרימיטיבי, פסיכו-מיני, המקדים את האקספרסיוניזם בתחילת המאה ה-20.

מבקר האמנות וההיסטוריון הצרפתי ז'אן קאסו הציג שלוש תקופות שונות בחייו האמנותיים של רופס: רומנטית 1855–1860; סימבוליסטית 1860–1870; ריאליסטית 1871–1898. אמנם תקופות אלו אינן נתמכות על ידי מבקרים אחרים, והן מנוגדות אפילו לבחינה השטחית ביותר של היצירה [למשל, יצירות סימבוליסטיות כגון פורנוקרטס (1878); Les Sataniques‏ (1882), הציור "הליירה", דף השער של Poésies של סטפאן מלארמה (1895); ו-Parallelism, דף השער של "כיסא" [בשר] של ורלן (1896) הופקו בתקופה "הריאליסטית 1871–1898" על פי קאסו], החיבור של קאסו בין רופס לריאליזם תקף וחשוב בהבנת עבודתו. בין אם צייר נושאי ז'אנר או חיי לילה פריזאיים דקדנטיים, רופס הפיק דימויים ריאליסטיים לאורך חייו האמנותיים והם מהווים חלק משמעותי מיצירתו. היבט זה של יצירתו נדחק לעיתים קרובות לשוליים או מתעלמים ממנו על ידי מחברים שעסוקים בדימויים הארוטיים והשטניים שלו (מתוך התלהבות או מתוך שלילה).

רופס נמשך לנושאים ז'אנריים לאורך חייו כשהוא ממשיך את המסורת הארוכה והעשירה של ציור ז'אנר ריאליסטי צרפתי-פלמי (למשל, האחים לה נאין , אדריאן ברואר), אך גם מראה מודעות לבני זמנו כמו אונורה דומייה, ז'אן-פרנסואה מילה וגוסטב קורבה ומושפע מהם. אף על פי שהם מיוצגים בכמה אמצעים, הם מופיעים לרוב ברישומים ובתצריבים שלו. האנשים הכפריים והעובדים בחבל הוולוני של בלגיה היו נושאים תכופים, טופלו בדרך כלל בצורה פשוטה ואוהדת, כמו "במטבח של פונדק האמנים, באנסרמה". הקשישים מופיעים שוב ושוב ביצירות כמו "קייט הקשישה". רופס גם צייר וחרט לעיתים קרובות אנשים שנתקל בהם במסעותיו, שהיו לבושים בלבוש ותלבושות אתניות ואזוריות, לרוב בסגנון דוקומנטרי למדי. שתי דוגמאות כוללות "פסנתרן שייקר" ו"ראש זיילנדי": אחרות הן "לה דלקרליאן" ( La Dalécarlienne‏, 1874)‏, "לה מוז'יק" (Le Moujick‏, 1874) ו"בפוסטה" (1879). רופס כתב פעם שהיה לו "הרצון לתאר את הסצנות והדמויות של המאה ה-19 שנראים לי כל כך מרתקים ומסקרנים". ויצירות כמו "מאורת המלחים", "שירו של כרוב" ו-"שותה האבסינת" יכולים להיחשב כיצירות של ריאליזם בדיוק כפי שניתן לראות בהן כיצירות של התנועה הדקדנטית .

רופס כתב פעם: "אהבת ההנאות הברוטליות, העיסוק האובססיבי בכסף ואינטרסים מרושעים נדבקו על פניהם של רוב בני דורנו, מסכה מרושעת שבה ניתן לקרוא את האינסטינקט הפרוורטי שהוזכר על ידי אדגר אלן פו באותיות גדולות: כל זה נראה לי מספיק משעשע ומאפיין כדי שאמנים בעלי כוונות טובות ינסו לשחזר את מראה תקופתם".

לדברי ה. ר. בלייקלי, "המחקר על רופס מקבע באופן לא פרופורציונלי את ההיבטים הארוטיים של האמנות שלו, ומסווג אותו באופן מצמצם כשונא נשים פרוורטי במקום לחקור את המורכבות של מערכות היחסים שלו עם נשים והעמדות שלו לגביהן".

ציור ורישום

ציורי השמן של רופס מגוונים בנושא ובסגנון. הם כוללים ציורי טבע דומם, סצנות רחוב כמו "הכניסה לנשף", "המוות בנשף" הסימבוליסטי ונופים רבים. הוא צייר נופים לאורך הקריירה שלו, לעיתים קרובות על בדי קנבס קטנים שנעשו בשטח. דוגמאות כמו "הסלעים של הגראנד מאלדה" ו"שלג בתוזה" צוירו בסביבת עיר הולדתו נאמור, באזור ולוניה בדרום בלגיה. ניתן לזהות את ההשפעות של ז'אן-בטיסט קאמי קורו, גוסטב קורבה ואסכולת ברביזון ברבים מהנופים שלו. כשגר בפריז והציג עם Les XX, הייתה לרופס הזדמנות בשפע לפגוש אמנים ולספוג את עבודתם של האסכולות והתנועות של התקופה, ואלמנטים של אימפרסיוניזם ניכרים ב"החוף בשוד", שצויר על החוף הבלגי.

סדרה קטנה של וריאציות על נושא, "הגברת עם הבובה" כוללת ארבעה רישומים עם מדיה מעורבת (צבעי מים, עיפרון צבעוני, פסטל וכו') שבוצעו בין 1873 ל-1890. עבודות סימבוליסטיות אלה מציגות כל אחת אישה, "פרוצה פשוטה", משחקת בבובה (אלגוריה לאדם). באחת, האישה מחזיקה בצידה בצנעה להב מרוח בדם, שבעזרתו פתחה את בטנה של הבובה, ובאופן משעשע מחזיקה את הבובה גבוה כאשר מטבעות זהב מתנקזים מגופו הרפוי.

בערך בשנים 1878–1881 הפיק רופס סדרה גדולה של למעלה מ-100 יצירות שהוא כינה Cent légers croquis pour réjouir les honnêtes gens (מאה רישומים קלילים ללא יומרה לשמח אנשים ישרים) עבור חובב ספרים פריזאי, ז'יל נואיי. אלה נעשו במגוון של מדיה מעורבת, בעיקר עבודות על נייר, כולל רישום, עיפרון צבעוני, צבעי מים, גואש ופסטל. דוגמאות מהסדרה כוללות את "הפרודיה האנושית", "הספרן", "ל'אמור מוש, ונוס וקופידון-אהבה מקנח את אפו", ואת "השיר של כרוב".

גלריה I: ציורים ורישומים

• 
  "הכניסה לנשף" (בערך 1858) שמן על בד, מותקן על הלוח (29.5‏ x‏ 21 ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור, בלגיה
• 
  "מוות בנשף" (בערך 1865–1875) שמן על בד (150‏ x‏ 85  ס"מ) מוזיאון קרולר-מילר, הולנד
• 
  "הגנדרן השיכור" (ללא תאריך) מדיה מעורבת על נייר (39‏ x‏ 48  ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור
• 
  "מאורת המלחים" (1875) צבעי מים, פסטל, גואש (60.5‏ x‏ 46.5 ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור
• 
  "הפרודיה האנושית" (1878–1881) צבעי מים, פסטל, גיר (22.5‏ x‏ 15 ס"מ)
• 
  "הספרן", (1878–1881) עיפרון, צבעי מים, גואש (22‏ x‏ 14.5 ס"מ) נמור
• 
  "L'Amour Mouché, ונוס וקופידון-אהבה מקנחים את אפו" (1878–1881) מדיה מעורבת (22‏ x‏ 15) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור
• 
  "באגפים" (1878–1880) צבעי מים, עיפרון צבעוני ופסטל (26 על 16.5 ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור, בלגיה
• 
  "שיר של כרוב" (1878–1881) צבעי מים, גואש, פסטל, גיר (22‏ x‏ 15  ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור
• 
  "אחרי חצות, חזרה גורמת לך להעריך היעדרות" (ללא תאריך) מדיה מעורבת (22‏ x‏ 15 ס"מ) אוסף פרטי
• 
  "הזדווגות פרהיסטורית" (1887) עיפרון צבעוני, צבעי מים, גואש (30.5‏ x‏ 23.6 ס"מ) נמור
• 
  "פיתוי אנטוניוס הקדוש" (1878) מדיה מעורבת (74‏ x‏ 54) הספרייה המלכותית של בלגיה, בריסל
• 
  "ללא כותרת" (ללא תאריך) צבעי מים, עיפרון צבעוני (22.9‏ x‏ 28.6 ס"מ) מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, ניו יורק
• 
  "הגברת עם הבובה" (בערך 1883–1885) מדיה מעורבת (39.4 x 27.4 ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור
• 
  "פול רופס ישן" (בערך 1872–75), שמן על בד (גודל לא ידוע) קרן פליסיאן רופס, נאמור, בלגיה
• 
  "אגסים ותפוח על צלחת" (1882) שמן על בד (22,5‏ x‏ 32 ס"מ) ידידי המוזיאון פליסיאן רופס, נאמור
• 
  "הסלעים של הגראנד מאלדה" (1876) שמן על בד, מוזיאון לאמנויות יפות אישל
• 
  "שלג על התונזה", שמן על בד, בנק וחברת ביטוח בלפיוס, בריסל
• 
  "הבריכה של במבואה" (1865) שמן על לוח (18.5 × 24  ס"מ) מוזיאון שרלרואה לאמנויות יפות
• 
  "עוד מבמבואה" (ללא תאריך) שמן על בד, מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור, בלגיה
• 
  "החוף בשוד" (1886) שמן על בד, מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור, בלגיה

הדפסים ואיורי ספרים

"רופס היה יוצר הדפס של טכניקה מבריקה ותוכן מקורי, שהטיפול שלו בנקודה היבשה (תצריב ישירות על הלוח) מסמן אותו כאחד המאסטרים של האמצעי". אף על פי שרופס עבד במגוון רחב של אמצעי ציור אמצעי הביטוי העיקרי שלו היה הדפס. הוא עבד עם ליתוגרפיה, פיתוח עץ, תצריב, אקווטינטה, מצוטינט חריטה וטכניקות אחרות שהפיקו מאות הדפסים בחייו. ההדפסים שלו מגוונים להפליא ומתפרשים על כל הספקטרום של הסגנונות והנושא שחקר במהלך חייו. הוא החל לעבור מליתוגרפיה לדפוס שקע בשנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר למד תצריב אצל פליקס ברקומון וז'יל פרדינאן ז'קמאר בפריז. פליקס ברקומון היה אחת הדמויות המרכזיות בהחייאת העניין בתצריב בקרב אמני התקופה, עודד והדריך אמנים כמו אדואר מאנה, אדגר דגה, קאמי פיסארו ואחרים לחקור את צורת האמנות המוזנחת הזו. עד סוף העשור רופס כמעט נטש את הליתוגרפיה. רופס הקים את האגודה הבינלאומית של צורבים בערך בשנת 1869 או 1870. אף על פי שהחברה קיבלה שבחים מאמנים וממשפחת המלוכה כאחד, מבחינה כלכלית הוא נאבק לשמור עליה במשך יותר משנתיים עד שלוש שנים.

מוקסם מהתהליכים, הוא התנסה ללא הרף בטכניקות הדפס לאורך הקריירה שלו. החל בסביבות שנות ה-70 המוקדמות של המאה ה-19, רופס התחיל להשתמש בתצריב באדמה רכה, טכניקה שהייתה נהוגה על ידי אמנים מעטים בתקופתו, ולעיתים קרובות שילב אותה עם מצוטינט, אקווטינטה, נקודה יבשה וטכניקות אחרות, ולעיתים הוסיף צביעה ידנית ללוחות. הוא העביר באופן צילום-מכני (פוטוגראוורה ) רבים מהרישומים המקוריים שלו ללוחות דפוס שקע, ולעיתים קרובות פיתח את התמונות הלאה באותו מדיום עם מספר טכניקות כגון נקודה יבשה, אקווטינטה, תצריב אדמה רכה וכו'. עם זאת, שיטות אדמה רכה לא התאימו למטרותיו, אז בשיתוף עם חברו ועמיתו ארמן רסנפוס , הם המציאו תהליך שהם כינו "רופסנפוס" (Ropsenfosse). רופסנפוס השתמש במספר נוסחאות שונות של אדמה רכה והייתה ככל הנראה שיטת האדמה הרכה הראשונה ששימשה להפקת הדפסי צבע עם שני לוחות או יותר.

תצריביו היו פופולריים ורבים מהסופרים, המשוררים והמו"לים המתקדמים של ספרות סוף המאה ה-19 חיפשו את כישוריו ליצירותיהם. ההדפסים שלו זכו לתפוצה רחבה בספרים שאייר והשפיעו על אמנים צעירים רבים יותר, ביניהם כמה סימבוליסטים ואקספרסיוניסטים כמו מקס בקמן, לוביס קורינת, ג'יימס אנסור, אלפרד קובין, פרנאן קנופף , מקס קלינגר, אדוורד מונק ואחרים. המלאך הכחול נוצר בעיקר בהשראת דמות של רופס שהרשימה את הבמאי יוזף פון שטרנברג.

גלריה II: הדפסים ואיורי ספרים

• 
  דף השער ל "הריסות" מאת בודלר (1868) (16‏ x‏ 13.3 ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס, נאמור
• 
  דף השער ל"לב אבוד" מאת פלדאן (1888) תצריב (16.67‏ x‏ 10.8 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס
• 
  דף השער ל-"Poésies" מאת מלארמה (1895) תצריב (23‏ x‏ 16 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס
• 
  דף השער ל"כיסא" ["בשר"] מאת ורלן, "Parallelism" (בערך 1896) (33.5 × 21.2מ"מ ) המכון לאמנות של שיקגו
• 
  תרסה מאווילה (ללא תאריך) (15‏ x‏ 11 ס"מ) במקומות שונים.
• 
  "מסכות פריזאיות" (ללא תאריך) (29.2‏ x‏ 17.2 ס"מ) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  "Holocauste, Naturalia Non Sunt Turpia" ("מה שטבעי אינו מלוכלך") (1895) (21.6‏ x‏ 15.2 ס"מ) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  "חניכה סנטימנטלית" (1887) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  "ריקוד המוות" (בערך 1865) תצריב (55‏ x‏ 37 ס"מ)
• 
  "שיגעון פלמי" (ללא תאריך) אקווטינטה (12.07‏ x‏ 9.53 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  אקווטינטה של סלמנדרה יפנית וחיפושית (ללא תאריך) (9.21‏ x‏ 6.67 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס
• 
  "החתול" ["Amica Non Serva, חבר לא משרת"] (ללא תאריך) תצריב (8.26‏ x‏ 5.87 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  תצריב "נפרד" או "גמישות קופית" (ללא תאריך) עם אקווטינטה (6.51‏ x‏ 9.68 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  "שתיית האבסינת" (1853–1898) (335 × 225; מ"מ) המכון לאמנות של שיקגו
• 
  מדמואזל גברוש ושירה ארוטית (1879) (24‏ x‏ 18 ס"מ) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  "Celle qui fait 'Celle qui lit Musset'" (1879) (24.61‏ x‏ 15.24 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות
• 
  "פסנתרן שייקר" (1888) תצריב (16.99‏ x‏ 11.75 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  "השביתה" (1876) תצריב (19.8‏ x‏ 15.2 ס"מ) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  "ראש זיילנדי" (1886) תצריב (19.69‏ x‏ 23.65 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  "קייט הזקנה" (1895) (25.9‏ x‏ 19.5;cm) מייקל סי קרלוס מוזיאון, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  ליתוגרפיה "לוויה במדינה הוולונית" (1863), מוזיאון פליסיאן רופס, נאמן, בלגיה
• 
  ז'אן ברוט (1875) תצריב (19.84‏ x‏ 12.86 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות
• 
  "משל הזורע" (ללא תאריך) (16.3‏ x‏ 11.4 ס"מ) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  המטבח של פונדק האמנים, באנסרמה (ללא תאריך) תצריב (19.05‏ x‏ 13.81 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס

Les Sataniques ו-Les Diaboliques

כבר ב-1896, כאשר פורסמה מהדורת מחווה מיוחדת של כתב העת הספרותי "La Plume " (מס' 172, 15 ביוני) לכבוד רופס, האיורים שהפיק ל-Les Diaboliques של ז'ול ברבה ד'אורביי וגם לסדרה קודמת, Les Sataniques, בלטו לעיתים קרובות ו"הוצבו בראש הפנתיאון הרופסיאני" ונחשבו ל"פרדיגמה של היצירה הרופסיאנית". מבקרים, היסטוריונים, כמו גם מעריציו בקרב הציבור הרחב, התייחסו באופן עקבי להדפסים אלה כאחת מהדוגמאות הטובות ביותר ליצירתו כמאייר. היסטוריון האמנות רובר ל. דלבוי כתב "התצריבים שלו ל-Les Diaboliques מאת ברבה ד'אורביי נחשבים כחלק מעבודות האיור הטובות ביותר שנעשו אי פעם".

Les Sataniques (השטני) הייתה סדרה מיוזמתו, בלתי תלויה באיורי ספריו וביצירותיו הספרותיות. משנת 1882 לערך, ישנם מספר רישומים, צבעי מים, סקיצות ויצירות מעורבות אחרות, כמו גם הדפסים במצבי התפתחות שונים. הוא קיווה לעשות סדרה גדולה ובסופו של דבר לפרסם אותם בצורת ספר, אבל זה מעולם לא יצא לפועל. בסופו של דבר פורסמו סט של חמישה פוטוגראוורה (המבוססים על חמישה רישומים מקוריים), כולל: Satan semant l'ivraie ("שטן זורע עשב שוטה"), L'enlèvement ("החטיפה"), Le Calvaire ("הגולגולת"), L'idole ("האליל"), ו-Le Sacrifice ("הקורבן"). דף השער של המחזור, "השטן זורע עשב שוטה", שהופיע בכמה גרסאות, התבסס על משל החיטים והזונין מהביבליה המופיע בבשורת מתי י"ג 24–30. סדרה זו מדורגת בין התמונות המוכרות והנדונות יותר של עבודתו. אין שום דבר בעשרות ההתייחסויות להלן המצביע על כך שרופס היה מעורב באופן פעיל או מאמין בשטניזם, והשימוש שלו בנושא זה היה סמלי או מטאפורי בלבד.

גלריה III‏: Les Sataniques

• 
  "שטן זורע עשב שוטה" (1882) כרומוליתוגרפיה (30.4‏ x‏ 21 ס"מ) מוזיאון פליסיאן רופס
• 
  "שטן זורע עשב שוטה" (1882) תצריב, אקווטינטה (27.7‏ x‏ 20.9 ס"מ) הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון הבירה
• 
  "החטיפה" (1882) (27.8‏ x‏ 20 ס"מ) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  "Le Calvaire"‏ (1882) (כ-27‏ x‏ 20 ס"מ) מוזיאון דה ריד, אנטוורפן
• 
  "האליל" (1882) (27.6‏ x‏ 20 ס"מ) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  "הקורבן" (בערך 1882) תצריב (27.6‏ x‏ 20.3 ס"מ) מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק
• 
  "שטן זורק לתבל את האוכל שמגיע לה" (ללא תאריך) תצריב (15.88 × 31.75 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  "בראשית" מתוך "Les Sataniques" (בערך 1882) תצריב (18.89‏ x‏ 25.56 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  "השטן יוצר את המפלצות" מתוך "Les Sataniques" (ללא תאריך) תצריב (13.1‏ x‏ 19.6 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס

Les Diaboliques (השדות) הוא אוסף של שישה סיפורים קצרים מאת ז'ול ברבה ד'אורביי שפורסם לראשונה בשנת 1874. כל סיפור מרוכז סביב אישה משועממת ובורגנית, המעורבת בדרך כלל בפשע של שחיתות אלימה או מעשה של נקמה. הספר זכה להצלחה מיידית ונמכר במהירות. המהומה משכה את תשומת לבו של התובע הציבורי, הספר נאסר, הסופר והמוציא לאור הואשמו בפגיעה במוסר הציבורי, והועמדו למשפט. עם זאת, בעזרתו של לאון גמבטה, מדינאי אוהד, המשפט בוטל. רופס לא אייר את המהדורה הראשונה. חוקים המעניקים את חופש העיתונות בצרפת התקבלו ב-29 ביולי 1881 ומהדורה שנייה של הספר תוכננה על ידי המו"ל, אלפונס למר , שחשב שרופס מתאים באופן אידיאלי לאייר את המהדורה החדשה. רופס סיפק ללמר עיצובים לאיורים בצורה של רישומים, אך ההערכות הייצור בפועל של התצריבים הועברה לאחרים. הסט הראשון של תצריבים מכונה "פורמט למר", או לוחות קטנים, וכנראה מתוארכים לשנת 1882 כאשר המהדורה השנייה של הספר יצאה לאור. עם זאת, דלאפורט, בתזה שלו, דן במספר עצום של חוסר עקביות הכרוך בייצור ובתאריכים של התצריבים הקטנים ומציע שהם יכלו להופיע בערך סביב 1882–1886.

רופס כתב במכתב לז'אן פרנסואה טאלמאן (8 באפריל 1886) שהוא לא מרוצה וה"לוחות הקטנים לא אומרים כלום". הוא החל סט שני המבוסס על הרישומים המקוריים בטכניקת פוטוגראוורה , שאותה עיבד מחדש בעבודת יד עם אקווטינטה, לכה רכה, נקודת יבשה וכו'. הדפסי פוטוגראוורה העניקו לרופס יכולת גדולה יותר להפגין דקויות וניואנסים של אור וצל בתמונות ליליות חשוכות. ככל הנראה La Vengeance d'une Femme ("נקמתה של אישה") לא שוחזר בסט הפוטוגראוורה. הסט השני, הפוטוגראוורה, מכונה הלוחות הגדולים. כמו הלוחות הקטנים, ההיסטוריה של הייצור והתאריכים של הלוחות הגדולים כרוכים בחוסר עקביות, סתירות ונושאים אחרים, אך הם מתוארכים ל-1887–1893 בערך.  האיורים של Les Diaboliques כוללים תשעה הדפסים: דף השער Le Sphinx ("הספינקס"); האיור הפותח La Prostitution et la folie dominant le monde ("זנות וטירוף שולטים בעולם"); איור לכל פרק, Le Rideau Cramoisi (וילון הארגמן); Le plus bel amour de Don Juan (האהבה הגדולה ביותר של דון ז'ואן); Le bonheur le dans le crime ("אושר בפשע"); À un dîner d'athées (בארוחת ערב של אתאיסטים); Le Dessous de Cartes d'une Partie de Whist ("מתחת לקלפים במשחק ויסט"); La Vengeance d'une Femme ("נקמתה של אישה"); והאיור המסיים La Femme et la folie dominant le monde ("אישה וטירוף שולטים בעולם").

ההדפס של "האהבה הגדולה ביותר של דון ז'ואן" נושא דמיון בולט לציור המפורסם של אדוורד מונק "בגרות מינית" שצויר ב-1894. כבר ב-1894, עם הפרסום הראשון שהוקדש אי פעם למונק, נערכו השוואות. מונק הכחיש כי הושפע מהתצריב של רופס, ואמר שהציור שלו הוא העתק של ציור אחר שעשה באמצע שנות השמונים וכי "גרסה מוקדמת זו אבדה בשריפה של הסטודיו". אף על פי כן, מבקרי אמנות והיסטוריונים. ציינו בעקביות את קווי הדמיון.

גלריה IV‏: Les Sataniques

• 
  "קריקטורה של ברבה ד'אורביי" (ללא תאריך) ליתוגרפיה בצבע יד (27.31‏ x‏ 22.86 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "הספינקס", איור עבור "Les Diaboliques" מאת ז'ול ברבה ד'אורביי (1879) עיפרון וצבעי מים (25‏ x‏ 18 ס"מ) בריסל
• 
  "הספינקס" (בערך 1887–1893), תצריב (11.75‏ x‏ 7.94 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות
• 
  "זנות וטירוף שולטים בעולם" (בערך 1887–1893) תצריב (24‏ x‏ 16 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות
• 
  "וילון הארגמן" (בערך 1887–93) אקווטינטה ולכה רכה (23.7 × 16.5 ס"מ) המכון לאמנות של שיקגו
• 
  "האהבה הגדולה ביותר של דון ז'ואן" (בערך 1887–93) אקווטינטה (23.5‏ x‏ 16.2 ס"מ) הספרייה המלכותית של בלגיה
• 
  "אושר בפשע" (בערך 1887–93) אקווטינטה (23.8‏ x‏ 16.5 ס"מ) הספרייה המלכותית של בלגיה
• 
  "בארוחת ערב של אתאיסטים" (בערך 1887–93) (24.8‏ x‏ 16.6 ס"מ) הספרייה המלכותית של בלגיה
• 
  "מתחת לקלפים במשחק של ויסט" (בערך 1887–93) (24.2‏ x‏ 16.3 ס"מ) מוזיאון לוס אנג'לס לאמנות
• 
  "נקמתה של אישה" (בערך 1882–1886) תצריב (12.38‏ x‏ 9.05 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "אישה וטירוף שולטים בעולם" (בערך 1887–93) (24.2‏ x‏ 16.3 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות
• 
  "האושר בפשע" (1882) תצריב (12.38‏ x‏ 9.05 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "בארוחת ערב של אתאיסטים", (1882–86) תצריב (12.38‏ x‏ 8.73 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "מתחת לקלפים במשחק של ויסט" (בערך 1882–1886) תצריב (12.38‏ x‏ 9.05 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס

קריקטורות

פליסיאן רופס היה חלוץ ונחשב בעיני רבים כנקודת המוצא של הקומיקס הבלגי. הוא היה הקריקטוריסט הבלגי הראשון שהפיק קומיקס טקסט, רצועת קומיקס המבוססת על דמות חוזרת, קומיקס סאטירי וארוטי. רופס החל לפרסם קומיקס בכתבי עת לסטודנטים, כולל Le Crocodile ו-Le Diable au Salon עוד בלימודים בשנות ה-50. לפעמים הוא פרסם באמצעות שמות בדויים, כולל Spor, Risette, Graffin, Cham-Loth ו-Croque-tout. יחד עם חברים הוא ייסד השבועון הסאטירי אמנותי וספרותי "האולינשפיגל" ב-1856, שלו תרם בקביעות עד סגירתו ב-1862. דוגמאות לשימוש מוקדם בקומיקס טקסט ובדמויות שחוזרות על עצמן כוללות את Les époux Van-Blague ("הזוג ואן-באג"), החוויות הקומיות של זוג שפורסם ב-Le Crocodile (למשל, גיליון מס' 40, 20 בנובמבר 1853) וסדרה של פרקים הומוריסטיים מאוחדים מבחינה נושאית, אך לא קשורים אחרת, מתרחשת בגן החיות של אנטוורפן, Promenade au Jardin Zoologique ("טיילת גן החיות"). קריקטורה אחת במיוחד, 'La Médaille de Waterloo' ("המדליה של ווטרלו", 1858), המתארת דמות מרושלת, בעלת רגלי עץ של נפוליאון בונפרטה על מדליה, הנשמרת על ידי חסידיו ממאגר שלדים העולים מהמתים, (בביקורת על אלה שהעריכו מאוד את נפוליאון בלא התחשבות לכאורה בהרס ואובדן החיים שהביא לאירופה) גרם לזעם בצרפת ובבלגיה. עם זאת, בסופו של דבר זה רק שימש לקידום הפרסום של רופס. רופס פרסם פחות קומיקסים באופן משמעותי ככל שהקריירה שלו כמאייר ספרים התקדמה, אבל הוא הפיק מדי פעם קומיקס, קריקטורות, אפילו פרסומות, במהלך חייו.

גלריה V‏: קריקטורות

• 
  "העבד הלבן: בתי הקזינו" (אוילנשפיגל, מס' 11, 13 באפריל 1856) ליתוגרפיה (30.16‏ x‏ 22.7 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "Galerie d'Uylenspiegel, Eduoard" (אוילנשפיגל, מס' 5, 2 במרץ 1856) ליתוגרפיה (22.54‏ x‏ 16.03 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "גן החיות" (אוילנשפיגל, מס' 20, 15 ביוני 1856) ליתוגרפיה (20.32‏ x‏ 17.15 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "גן החיות" (אוילנשפיגל, מס' 28, 9 באוגוסט 1857) ליתוגרפיה ) (28.58‏ x‏ 20.64 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  לואי דפר (הידוע בשם מוריס וויטירון וז'וזף בוניפאס, ראש עיריית יקלה (1858) ליתוגרפיה (28.58 x 19.53 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס
• 
  "Médaille de Waterloo" (1858) ליתוגרפיה (58.2‏ x‏ 43.6 ס"מ) מוזיאון מייקל סי קרלוס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה
• 
  "קומדיה פוליטית" (1859) ליתוגרפיה (23.65‏ x‏ 18.89 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות לאמנות
• 
  ליתוגרפיה של "כרוניקה חוקתית" (ללא תאריך) (23.65‏ x‏ 20 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "הגלגול האחרון של ווטרן" (אוילנשפיגל, מס' 39, 2 בנובמבר 1862) ליתוגרפיה (29.53‏ x‏ 22.07 ס"מ) מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות
• 
  "הסדר שולט בוורשה" (1863) ליתוגרפיה (36.4‏‏ x‏‏ 29.7)
• 
  "הזכות לנוח, הזכות לעבוד" (בערך 1868) תצריב (כ-7.94‏ x‏ 10.6 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  "מיזנתרופיה!" (1872) תצריב על נייר יפן (19.37‏ x‏ 15.08 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס
• 
  "חיים פריזאיים" (1876) תחריט עץ (34.7‏ x‏ 27.15 ס"מ) מוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס
• 
  "האחיות דילוק, שמלות" (ללא תאריך) תצריב (7.62‏ x‏ 5.56 ס"מ) מוזיאון לאמנות מחוז לוס אנג'לס I

לקריאה נוספת

• P. & V. Berko, "Dictionary of Belgian painters born between 1750 & 1875", Knokke 1981, p. 565–566.
• P. & V. Berko, "19th Century European Virtuoso Painters", Knokke 2011, p. 513, illustrations p. 145.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פליסיאן רופס בוויקישיתוף

• פליסיאן רופס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פליסיאן רופס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

• The Musée Félicien Rops in Namur (English, French)
• Works by or about Félicien Rops at Internet Archive
• Blakeley, H. R. (2015), Beyond Eros: Works by Félicien Rops in the Michael C. Carlos Museum·Carlos Museum and Emory's Center for Digital Scholarship, Emory University, Atlanta

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל