פלוריד קלהון
 | |||||
| פלוריד קלהון | |||||
| לידה |
15 בפברואר 1792 צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
25 ביולי 1866 (בגיל 74) פנדלטון, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית | ||||
| שם מלא | פלוריד בונו קלהון | ||||
| שם לידה |
Floride Bonneau Colhoun  | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות סנט פול, פנדלטון, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית | ||||
| בן זוג | ג'ון קלהון | ||||
| |||||
  | |||||
פלוריד בונו קלהון (באנגלית: Floride Bonneau Calhoun; 15 בפברואר 1792 – 25 ביולי 1866) הייתה רעייתו של הפוליטיקאי האמריקאי ג'ון קלהון. היא ידועה בעיקר בשל תפקידה המוביל במה שכונה פרשיית התחתונית, שארעה בעת שבעלה כיהן כסגן נשיא ארצות הברית. במהלך הפרשה הובילה קלהון חרם חברתי של נשות חברי הקבינט של ארצות הברית על פגי איטון, רעייתו של מזכיר המלחמה, ג'ון איטון, שאותה הן החשיבו כאישה בעלת מוסר נמוך. הפרשייה גרמה להרעת היחסים בין ג'ון קלהון לבין נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון וחיסלה למעשה את סיכוייו של בעלה להיבחר כנשיא בעצמו.
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלוריד בונו קלהון הייתה בתו של חבר הסנאט של ארצות הברית, ג'ון י. קלהון. היא הייתה אחייניתה של רבקה קלהון פיקנס, רעייתו של חבר הקונגרס של ארצות הברית, אנדרו פיקנס. ב-8 בינואר 1811 היא נישאה לג'ון קלהון, בן דודו של אביה, זמן קצר לאחר נישואיהם נבחר ג'ון לקונגרס והשאיר את פלוריד כאחראית על אחוזת המטעים שלהם, פורט היל, כיום בתחומי קלמסון, קרוליינה הדרומית. במשך 18 שנים הביאה קלהון לעולם 10 ילדים, חמש בנות שמתוכן שלוש מתו בינקותן, וחמישה בנים. ילדתה הרביעית, אנה מריה, נישאה לתומאס גרין קלמסון, מייסדה של אוניברסיטת קלמסון שבקרוליינה הדרומית.
ב-1817 הצטרפה קלהון לבעלה בוושינגטון די. סי., כאשר התמנה לתפקיד מזכיר המלחמה.
הגברת השנייה של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמונה שנים לאחר מכן, ב-1825, הייתה קלהון לגברת השנייה של ארצות הברית, בעקבות בחירתו של בעלה כסגן הנשיא, ובמעמד זה היא הייתה עד 1832.
פרשיית התחתונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פרשיית התחתונית
במהלך השנים בהם הייתה קלהון הגברת השנייה, היא לקחה חלק מרכזי בנידוי החברתי כנגד פגי איטון, רעייתו של מזכיר המלחמה, ג'ון איטון, בשערורייה שנודעה בכינוי פרשיית התחתונית.
קלהון ארגנה קואליציה בקרב נשות חברי הקבינט של נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון כנגד פגי איטון, שקלהון האמינה שהיא בצעה מעשי ניאוף ונהגה בחוסר אחריות. ההיסטוריון ג'ון מרסלק הסביר מדוע החברה הוושינגטונית לא קיבלה לחיקה את פגי איטון:
היא לא ידעה את מקומה. היא דיברה בצדק על כל דבר שעבר במוחה, אפילו על נושאים שנשים היו אמורות לגלות בהם בורות. היא נדחפה לעולם באופן שלא התאים לאישה. ...קבלתה לחברה הייתה מעמידה את החברה בסיכון. קבלת אישה גסה, לא טהורה ונועזת זו, הייתה גורמת לחומות המוסר לקרוס ולחברה לא היו יותר הגנות כנגד כוחות השינוי המפחידים. למרגרט איטון לא הייתה חשיבות משל עצמה. היא פשוט ייצגה את האיום שעמד לפתחה של החברה. לנשים המהוגנות לא עמדה כל ברירה. היה עליהן למנוע את קבלתה לחברה כחלק מההגנה על המוסר החברתי.
סגן הנשיא קלהון ורוב חברי הקבינט התנגדו לנשיא ג'קסון. תוצאת המשבר הייתה התפטרותם של כל חברי הקבינט למעט אחד ב-1831. הפרשה חיסלה באופן קבוע את יחסי הידידות בין השניים ושינתה את מסלול הקריירה הפוליטית של ג'ון קלהון.
לדברי ההיסטוריון דניאל ווקר האו, המרידה כנגד איטון וכנגד הנשיא ג'קסון שהובילה קלהון השפיע על עליית הפמיניזם. נשות חברי הקבינט עמדו על כך שהאינטרסים של כבודה של כל אישה היו על כף המאזניים. הן האמינו שאסור לאישה אחראית להסכים להעדפותיו המיניות של גבר מבלי הבטחה לעיגון היחסים ביניהם בנישואין. אישה ששברה את הקוד המוסרי הזה הייתה בלתי מהוגנת ולא יכלה להתקבל בחברה. האו מציין שזו הייתה האווירה הפמיניסטית בעשור הבא שעיצבה את התנועה לזכויות הנשים. נשותיהן האריסטוקרטיות של שגרירי מדינות אירופה בוושינגטון משכו בכתפיהן למשמע התרחשות פרשיית התחתונית. להן היו את האינטרסים הלאומיים שבהם הן תמכו, והן ראו כיצד הדברים מתנהלים בפריז ובלונדון.[1]
שובה לקרוליינה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות התפטרותו של בעלה מתפקיד סגן הנשיא ובחירתו לסנאט ב-1832, שבה קלהון לפורט היל, וחידשה את מעמדה הקודם כגבירת האחוזה. מאחר שיורשיו של ג'ון קלהון בתפקיד סגן הנשיא, מרטין ואן ביורן וריצ'רד ג'ונסון, לא היו נשואים במהלך כהונתם, נותר תפקיד הגברת השנייה פנוי עד 1841.
ג'ון קלהון נפטר ב-1850. ב-1854 היא מכרה את האחוזה לבנה הבכור, אנדרו פיקנס קלהון. שנה לאחר מכן עברה קלהון לבית קטן יותר בעיירה פנדלטון הסמוכה שאותו היא כינתה "מי קאסה" (Mi Casa). קלהון האריכה ימים לאחר מות שישה משבעת ילדיה שהגיעו לבגרות. לאחר מותו של בנה אנדרו ב-1865 היא הגישה בקשת עיקול כנגד יורשיו.
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלוריד קלהון נפטרה ב-25 ביולי 1866 ונטמנה בבית הקברות של הכנסייה האפיסקופלית סנט פול שבפנדלטון. היא נטמנה ליד ילדיה, אך בנפרד מבעלה שקבור בבית הקברות של הכנסייה האפיסקופלית סנט פיליפ שבצ'ארלסטון. אחוזת פורט היל נמכרה בסופו של דבר במכירה פומבית לאחר הליכים משפטיים ממושכים. מנהל העיזבון שהופקד על אחוזתה זכה במכירה והיא חולקה בין יורשיה שנותרו בחיים. בתה, אנה מריה קלהון קלמסון וחתנה, תומאס גרין קלמסון, קיבלו כשלושה רבעים מהאחוזה, כולל הבית ונינתה, פלוריד איזבלה לי, קיבלה את הרבע הנותר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Clemson University page on Floride Colhoun Calhoun
- פלוריד קלהון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)