פלורה גומס

פלורה גומס
Flora Gomes
	אין תמונה חופשית
לידה	13 בדצמבר 1949 (בן 74); Tombali Region, גינאה ביסאו
מדינה	גינאה ביסאו
השכלה	Instituto Cubano del Arte y la Industria Cinematográficos
תקופת הפעילות	מ-1972

פלורה גומס (בפורטוגזית: Flora Gomes; נולד ב-31 בדצמבר 1949) הוא במאי קולנוע מגינאה ביסאו.^[1]

הוא צילם את סרטו Mortu Nega (שלילת המוות) ארבע שנים אחרי עצמאות ארצו, ב-1988.^[2] היה זה הסרט העלילתי הראשון, והסרט השני סך הכל אשר הופקו אי פעם בגינאה-ביסאו. (הראשון היה N'tturudu, של הבמאי אומבאן או'קסט ב-1987). ב-FESPACO ב-1989, הסרט זכה בפרס אומארו גאנדה היוקרתי. Mortu Nega הוא בשפה הקריאולית עם כתוביות באנגלית.

ב-1992, ביים גומס את Udju Azul di Yonta,^[3] אשר הוקרן במדור Un Certain Regard של פסטיבל קאן.^[4]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גומס נולד בקאדיק. בנם של הורים אנאלפביתים, כילד גומס נאבק נגד המגבלות של מעמדו החברתי והדיכוי של מערכת הקולוניאליזם הפורטוגזית תחת שלטונו של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר. הוא תמך בהתנגדות הגינאה-ביסאואית למען שחרור מן הקולוניאליזם והעריץ את אמילקאר קבראל. ב-1972הוא עזב את גינאה-ביסאו כדי ללמוד קולנוע בקובה במכון הקובני לאמנות וקולנוע, תחת הדרכתו של סנטיאגו אלברס. הוא המשיך את לימודיו בסנגל, ב-Senegalese Journal for Motion Picture News, בהדרכתו של פולין סומאנו ויירה. הוא גם ביים במשותף שני סרטים בסנגל עם סרג'יו פינה ועבד כעוזר במאי עם כריס מרקר ואניטה פרננדז.

עם חזרתו לגינאה ביסאו המשוחררת, גומס צילם את טקס העצמאות של ארצו (24 בספטמבר 1974), ובכך הגשים את רצונו של אמילקאר קבראל שיהיו אלה גינאה-ביסאואים שיתעדו עבור עצמם את הרגע ההיסטורי בפילם. אחרי השחרור של גינאה-ביסאו מן השלטון הקולוניאלי, ביקרו בה עיתונאים ויוצרי קולנוע עצמאי רבים, ובהינתן הידע שלו בתחום הקולנוע, היה ביקוש רב לסיועו של גומס בעבודתם, מה שאיפשר לו להרחיב את היכולות שלו. בסוף שנות ה-1970, הוא החל לעבוד בתור צלם וקולנוען במשרד המידע.

בתחילה ביים גומס סרטים תיעודיים היסטוריים, וב-1987 הוא ביים את סרטו העלילתי הראשון, Mortu Nega. הסרט מתאר את המאבק לעצמאות, והאתגרים של השנים הראשונות שלאחר העצמאות בגינאה-ביסאו. הסרט הוקרן במספר פסטיבלי סרטים בינלאומיים. גומס וסרטו זכו לקבלה ותשבחות מיוחדות בצרפת, דבר אשר איפשר לו לאחר מספר שנים לגייס מימון לסרטים נוספים. בשנת 2000, הוא זכה לכבוד מצד צרפת כאשר מונה לשבלייה des Arts et des Lettres.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1976 - O Regresso de Cabral (סרט תיעודי קצר)
1977 - A Reconstrução, בוים בשיתוף עם סרג'יו פינה (סרט תיעודי באורך בינוני)
1978 - Anos no Oça Luta, בוים בשיתוף עם סרג'יו פינה (סרט תיעודי קצר)
1987 - Mortu Nega
1992 - Udju Azul di Yonta
1994 - A máscara (סרט תיעודי קצר)
1996 - Po di Sangui
2002 - Nha Fala
2007 - As duas faces da guerra, בוים בשיתוף עם דיאנה אנדרינגה (סרט תיעודי באורך מלא)

פרסים^[5][עריכת קוד מקור | עריכה]

1988[עריכת קוד מקור | עריכה]

Mortu Nega זכה ב-:

תנית הארד ב קרתגו פסטיבל הסרטים
פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קרתגו
פרס הסרט הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר ב-FESPACO

1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

Udju Azul di Yonta זכה ב-:

תנית הארד בפסטיבל הסרטים קרתגו
פרס OAU (ארגון אחדות אפריקה) בפסטיבל הסרטים קרתגו
פרס השחקנית הטובה ביותר ב-FESPACO
פרס השופטים המיוחד בפסטיבל הסרטים של סלוניקי (יוון)

1994[עריכת קוד מקור | עריכה]

כובד עם מינוי למסדר ההצטיינות בתרבות על ידי ממשלת תוניסאי
מונה לחבר השופטים של פסטיבל הסרטים קרתגו

1996[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונה למסדר האמנויות והספרות על ידי ממשלת צרפת
סרטו Po di Sangui זכה בתנית הכסף בפסטיבל הסרטים קרתגו

2002[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטו Nha fala זכה בפרס הבינלאומי מטעם הבורסה הצרפתית לסרט הטוב ביותר מן הדרום
Nha fala זכה גם בפרס הסרט הלטיני בפסטיבל הסרטים הבלתי רשמי בוונציה
Nha fala זכה פרס העיר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי באמיין (צרפת)
גומס הוכר בטקס בפורטוגל על ידי הקהילה הגינאה-ביסאואית עבור שירותיו לתרבותם ברחבי העולם