פסק דין פירסון נגד פוסט

פסק דין פירסון נגד פוסט

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון של ניו יורק
תאריך טענות	ספטמבר 1805
תאריך החלטה	ספטמבר 1805
מראה מקום	3 Cai. R. 175; 1805 N.Y. Lexis 311
ערכאות קודמות	בית המשפט לשלום במחוז סאפוק
החלטה
הפיכת ההחלטה של שופט השלום: שארי השועל שייכים למי שתפס אותו או פצע אותו אנושות ולא למי שפתח במרדף
חברי המותב
נשיא בית המשפט	ג'יימס קנט
חברי המותב	ג'יימס קנט, דניאל טומפקינס, הנרי ליווינגסטון
דעות בפסק הדין
דעת רוב	ג'יימס קנט. הצטרף: דניאל טומפקינס
דעות נוספות	מתנגד: הנרי ליווינגסטון

ציור של ציד שועלים מאת אלכסנדר-פרנסואה דפורט

פסק דין פירסון נגד פוסט (באנגלית: Pierson v. Post) הוא פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון של ניו יורק בשנת 1805, ובו הכריע בית המשפט בשאלה למי יש זכות קניין על הפרווה והגווייה של שועל שניצוד – לאדם שפתח ראשון במרדף אחריו או לאדם שבסיכומו של דבר הרג את השועל ואסף את שאריו. על אף שפסק הדין עסק בסכסוך שולי יחסית (סכום התביעה המקורית היה 25 דולר), השופטים עיינו בשאלה העקרונית, מתי דבר שנמצא ברשות הטבע הופך לחזקתו של אדם. לשם כך הם נעזרו במקורות שונים מההיסטוריה של המשפט, כגון הקורפוס יוריס קיוויליס, גרוטיוס, פופנדורף , ברבראק ולוק. בית המשפט העליון הפך את החלטת הערכאה הקודמת וקבע שהחזקה על השועל שייכת למי שתפס אותו ממש או פצע אותו אנושות – כלל שנודע כ"כלל התפיסה".

בתחילת המאה ה-20 נכנס פסק הדין לספרי לימוד של דיני קניין בארצות הברית, ומאז הוא היה למקרה מפורסם, שנלמד על ידי סטודנטים למשפטים בארצות הברית בכל שנה. על פסק הדין, שלעיתים מכונה "תיק השועל המפורסם", נכתב שהוא "קאנוני", "אייקון של השכלה משפטית" שלימודו מהווה "טקס חניכה של השנה הראשונה בבתי ספר למשפטים", ושהוא "אולי התיק המפורסם ביותר בתחום דיני הקניין".

רקע

לודוויק פוסט וג'סי פירסון היו שני בני עשירים מאזור ההמפטונס בלונג איילנד. ב-10 בדצמבר 1802 יצא פוסט לצוד שועל בעזרת כלבי ציד. אזור הציד תואר בכתב התביעה כ"שממה פראית ולא מיושבת, שנקראת החוף" (כיום השממה היא אזור החוף בסאות'המפטון, שב-2016 כלל את השכונה עם החלקות היקרות ביותר בארצות הברית). בעודו רודף אחר השועל הופיע פירסון, שידע כי פוסט מנהל את המרדף, הרג את השועל ולקח עמו את שלל הציד. לאחר שסירב פירסון לתת לפוסט את השועל המת, הגיש פוסט תביעה על סך 25 דולר, הסכום המקסימלי שהיה מותר על פי החוק.

פרשנים ניסו למלא את החסר לגבי פרטי התקרית באמצעות תיאור המקרה כפי שנמסר על ידי השופט הנרי הדג'ס בטקסט שנכתב בשנות ה-90 של המאה ה-19. הדג'ס נולד ב-1817, לאחר התקרית, והתיישב בסאות'המפטון ב-1854. הוא הכיר את הצדדים, אך לא טען שהוא דיבר איתם על המקרה, וככל הנראה הסתמך על המסמכים המשפטיים ועל סיפורים של בני המקום. הנרטיב שהוא מוסר נוטה לתמוך בטענה של פירסון. לפי הדג'ס, פירסון לא תכנן לצאת לציד, אלא היה בדרכו חזרה מאמגנסט , שם הוא לימד בבית הספר. כשהוא ראה את השועל הנמלט מתחבא, הוא הרג אותו באמצעות מעקה שבור. אקט ההריגה נעשה בסמוך לחלקה של משפחתו של פירסון, מה שמעלה את האפשרות שהמניע להרג היה הרצון להגן על העופות שבני המשפחה גידלו.

היות שהוצאות המשפט היו ככל הנראה גבוהות מסכום התביעה, פרשנים הניחו כי מעבר לסכסוך על השועל הייתה יריבות קודמת בין פוסט לפירסון. חלק מהפרשנים שיערו, בעקבות שמותיהם הפרטיים של בעלי הדין, כי המקור לסכסוך היה עוינות בין תושבים ממוצא הולנדי לתושבים ממוצא אנגלי או סקוטי. אחרים שיערו כי המקרה מעיד על נטייה יתרה של בני המקום לתביעות משפטיות. במאמר מ-2006 טענה בת'אני ברגר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת קונטיקט, שהסכסוך נבע ממחלוקת עמוקה יותר באשר לשליטה בקרקעות בין קבוצות שונות שהתיישבו באזור. בתחילת המאה ה-19 ניטש מאבק בין מתיישבים ותיקים, שראו עצמם כבעלי זכויות קניין על הקרקעות באזור ובאותה תקופה נקלעו לבעיות כלכליות, לבין מתיישבים חדשים יחסית ועשירים יותר, שסברו כי יש להם זכויות על שימוש בקרקע משותפת שאינה שייכת לאיש, בין השאר בטענה כי הם נשאו בנטל של ההתיישבות המקורית של לבנים בהמפטונס. משפחת פירסון השתייכה לקבוצה של המתיישבים הוותיקים; הם היו איכרים משכילים ופעילים במיוחד במאבק על הזכויות בקרקע. לפי ברגר, משפחת פוסט היו מתעשרים חדשים, ועבורם "הקרקע לא הייתה משאב עבור האיכרים החסכנים, אלא אתר לציד לצורך שעשוע". ברגר מסיקה מכך שלתקרית הייתה עבור שתי המשפחות משמעות הרבה מעבר לשאלת החזקה על שלל הציד. אנג'לה פרננדס, פרופסור להיסטוריה של המשפט באוניברסיטת טורונטו שב-2009 מצאה ופרסמה מסמכים משפטיים חדשים הנוגעים למקרה, טענה כי הגנאלוגיה של ברגר מבוססת על טעות בזיהוי ושגם פוסט וגם פירסון השתייכו למשפחות עשירות וותיקות, אף שהעושר של משפחת פירסון הגיע מעסקים חקלאיים בעוד שהעושר של משפחת פוסט הגיע מעסקי ספנות ומסחר. לפי פרננדס, סביר שמשפחת פירסון התנגדה לציד שועלים, כיוון שהוא הביא לרמיסת שטחים חקלאיים וגדרות וכן להגעה של יותר שועלים שסיכנו את העופות שגידלו החקלאים.

הליכים משפטיים

ערכאה ראשונה

בעוד שהחלטת בית המשפט העליון של ניו יורק הייתה זמינה לכול מאז פרסומה, מסמכים הנוגעים לדיונים בערכאה הראשונה נמצאו ופורסמו רק ב-2009 על ידי אנג'לה פרננדס. ההליכים התקיימו בפני שופט השלום ג'ון פורדהם, שהתגורר בסאות'המפטון, ושני הצדדים ייצגו את עצמם. פורדהם כתב שפירסון רצה להפריע לציד שניהל פוסט ושהוא עשה זאת בזדון ומתוך כוונה לפגוע בפוסט. פוסט ביקש שבית המשפט יעניק לו פיצויים בסך 25 דולר, הסכום המקסימלי שהחוק איפשר לתבוע בהליכים שהתנהלו בפני שופט שלום. החוק איפשר לכל אחד מהצדדים לדרוש שהמשפט יתנהל בפני מושבעים, וככל הנראה פוסט הוא שביקש זאת מהשופט. ששת המושבעים הקשיבו לטענותיהם של הצדדים ולשבעה עדים. הם החליטו לבסוף לטובתו של פוסט, וקבעו שהסכום שעל פירסון לשלם לו הוא 75 סנט. בנוסף, פורדהם פסק שעל פירסון לשלם 5 דולר הוצאות משפט וסכום זה שולם לפוסט על פי החוק באותו הזמן.

הליכים בבית המשפט העליון

פירסון ערער על פסק הדין ישירות לבית המשפט העליון של ניו יורק, באמצעות בקשה לצו עיון מחדש. ערעורים לבית המשפט העליון בעניינים פעוטים היו דבר שבשגרה – עד 1814 הגיעו לבית המשפט הגבוה כ-200 עתירות בשנה מבתי משפט לשלום ורבות מהן עסקו בסכומי כסף קטנים. מחוות הדעה המפורסמת של בית המשפט ידוע כי העתירה המקורית כללה פירוט של שש טענות לגבי בעיות בהחלטת הערכאה הנמוכה, אך מפורט בה רק לגבי טענה אחת, שהייתה במרכז חוות הדעה של השופטים. התיעוד שנמצא במאה ה-21 הראה שחמש הטענות הנוספות נגעו להליכים פרוצדורליים בפני שופט השלום. בית המשפט דחה עיון בעתירה במשך שנתיים, עד שלבסוף דן פאנל של שלושה שופטים בספטמבר 1805.

בראש ההרכב שדן בתיק היה נשיא בית המשפט העליון של ניו יורק ג'יימס קנט , משפטן אמריקאי חשוב, שלפני כן כיהן כפרופסור הראשון למשפטים באוניברסיטת קולומביה ולאחר מכן פרסם את "הערות על החוק האמריקאי" (Commentaries on American Law), אחד מספרי המשפט החשובים בארצות הברית של טרום מלחמת האזרחים. לצדו ישבו דניאל טומפקינס, שבהמשך היה מושל ניו יורק וסגן נשיא ארצות הברית, והנרי ליווינגסטון, שלאחר מכן היה לשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. שופטי הרוב – קנט וטומפקינס – פסקו לטובת פירסון וקבעו שעל פוסט לשלם לו 121.37 דולר. ליווינגסטון כתב את דעת המיעוט.

פסק הדין

דעת הרוב

ג'יימס קנט, ציור מאת רמברנדט פיל, 1835.

דעת הרוב ודעת המיעוט הסכימו שהשועל מהווה חיית פרא (בלטינית Ferae naturae), כלומר שלאף אחד לא הייתה זכות קניין על השועל לפני שנתפס. אם כן, המחלוקת היא בשאלה מהם התנאים שבעקבותיהם הופך דבר שאינו בחזקתו של איש לקניין שנמצא בחזקה של אדם. שני הצדדים הסכימו על העיקרון שניתן לרכוש חזקה על חיית טרף על ידי "תפיסה" ("Occupancy"), המושג שבו השתמשו השופטים כדי להתייחס לרעיון של "חזקה ראשונית", לפיו ניתן באמצעות פעולות מסוימות להוציא את החיה מחזקת הטבע ובכך להפוך את האדם שנקט באותן פעולות לבעל החזקה. אמנם, הצדדים לא הסכימו לגבי השאלה מהן אותן פעולות שמוציאות באופן סופי את החיה מחזקת הטבע – ספציפית, האם מרדף מספיק או שיש ללכוד או לתפוס פיזית את החיה – ולשם פתרון שאלה זו הם נזקקו לתאוריות שונות לגבי חזקה ראשונית בהיסטוריה של המשפט. בדעת הרוב סיכם טומפקינס את מה שהוא דלה מהספרות בנושא:

אם ניתן לחזור לכותבים העתיקים לשם בחינת עיקרון כללי של המשפט, פסק הדין בערכאה הנמוכה הוא שגוי באופן ברור. האינסטטוציות של יוסטיניאנוס ופלטה מאמצים את העיקרון שמרדף לבדו לא מעניק כל קניין או זכות לצייד; ואפילו מרדף יחד עם פציעה [של החיה] אינה מספיקה למטרה זו, אלא אם החיה נלקחה ממש. אותו העיקרון מוכר על ידי ברקטון.
פופנדורף מגדיר תפיסה של חיות טרף כהחזקה פיזית ממשית שלהן, ובינקרשוק מצוטט כמי שהסכים להגדרה זו. אכן, רק בהיסוס, פופנדורף טוען שחיית פרא שנפצעה אנושות או שהוטל בה מום רציני לא יכולה להיתפס על ידי אחר, כל עוד המרדף של האדם שפצע [את החיה] ממשיך. סמכויות אלו הן חד משמעיות בהראותן שמרדף לבדו לא העניק לפוסט זכות חוקית על השועל, אלא שהשועל היה לקניין של פירסון, שאיתר והרג אותו.

המקור באנגלית

If we have recourse to the ancient writers upon general principles of law, the judgment below is obviously erroneous. Justinian’s Institutes (lib. 2, tit. 1, sec. 13), and Fleta (lib. 3, ch. 2, p. 175), adopt the principle, that pursuit alone vests no property or right in the huntsman; and that even pursuit, accompanied with wounding, is equally ineffectual for that purpose, unless the animal be actually taken. The same principle is recognized by Bracton (lib. 2, ch. 1, p. 8).
Puffendorf (lib. 4, ch. 6, sec. 2 and 10) defines occupancy of beasts ferae naturae, to be the actual corporeal possession of them, and Bynkershock is cited as coinciding in this definition. It is indeed with hesitation that Puffendorf affirms that a wild beast mortally wounded or greatly maimed, cannot be fairly intercepted by another, whilst the pursuit of the person inflicting the wound continues. The foregoing authorities are decisive to show that mere pursuit gave Post no legal right to the fox, but that he became the property of Pierson, who intercepted and killed him.

לפי טומפקינס מקורות אלה מחזקים את הטענה של פירסון, שכן הם מראים כי קיימת מסורת משפטית לפיה מרדף אינו מספיק לשם השגת חזקה קניינית על חיית פרא, אלא נדרשת תפיסה פיזית של החיה. עם זאת, טומפקינס קיבל את העמדה לפיה גם פציעה אנושה של החיה קונה חזקה על חיית הפרא כל עוד המרדף נמשך, שכן "כך הרודף הפגין את כוונתו הבלתי מעורערת לנכס את החיה לשימושו האישי, נטל ממנה את חירותה הטבעית והביא אותה בקירוב לשליטתו הוודאית". עמדה זו נתמכת לפרשנותו של טומפקינס בהערות של ז'אן ברבראק, משפטן צרפתי שפעל בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, על משנתו של פופנדורף. טומפקינס הוסיף שדעתו של הוגו גרוטיוס, משפטן הולנדי שפעל בתחילת המאה ה-17, מחזקת את עמדתו. מכל זאת הסיק טומפקינס שהצדק נמצא עם פירסון, שכן פוסט רדף אחרי השועל אך לא הצליח לפגוע בו.

לדיון במקורות המשפטיים ההיסטוריים הוסיף טומפקינס שיקול אינסטרומנטלי: לתפיסתו, הגישה לפיה רק תפיסה או פציעה של החיה מעניקה חזקה קניינית מועילה ונדרשת "למען הוודאות והשמירה על השלום והסדר בחברה". הגישה ההפוכה, לפיה מרדף מספיק, היא "כר פורה לסכסוכים ולתביעות משפטיות".

דעת המיעוט

השופט הנרי ליווינגסטון פתח את דעת המיעוט באמירה שעדיף היה שהשאלה הסבוכה הייתה מתבררת על ידי אישים שעוסקים בספורט ולא על ידי בית המשפט, ומבלי להזדקק למקורות העתיקים שבהם עסקה דעת הרוב. בני תקופתו של יוסטיניאנוס, העיר ליווינגסטון, עשויים שלא להבין את הצרכים החברתיים של בני התקופה הנוכחית. בכך מביע ליווינגסטון עמדה נגד שמירה על המסורת המשפטית בכל מחיר ובעד התייחסות לצרכים של החברה בעת הזו – "עלינו להגיד 'הזמנים משתנים'; ואם בני האדם עצמם משתנים עם הזמן, מדוע שהחוקים לא ישתנו גם כן?".

ליווינגסטון התמקד בחוות דעתו בתועלת לחברה מדינים שמעודדים השקעה במיזמים מועילים, ובמקרה זה היפטרות משועלים:

בטיעונים הוסכם שהשועל הוא "חיה פראית ומזיקה". שני הצדדים התייחסו אליו, כפי שמתייחס משפט העמים לפיראט, כאויב המין האנושי, ואף על פי ש"אחרי מות קדושים אמור" הוא עיקרון שנשמר במקצוענו, לא נעלם מאיתנו זיכרונו של הנפטר. בזיזותיו את האיכרים ואת חצרות המשק לא נשכחו; ומותר כי להמיתו בכל מקום שבו יימצא זהו מעשה ראוי לשבח ובעל תועלת לציבור. מכאן שעל החלטתנו להתקבל לאור העידוד הרב ביותר האפשרי לחיסול החיה הזו, שבמעשיה מפגינה מידה כה רבה של ערמומיות ואכזריות. אבל מי יחזיק להקה של כלבי ציד; או איזה ג'נטלמן יעלה על סוסו, בהישמע קול הקרן או עם עלות השחר, ובמשך שעות, תחת השמיים המקפיאים או בשמש הקופחת, ידלוק אחר מסלולו המפותל של נוכל הולך על ארבע, אם, ברדת הליל, כאשר תמו תחבולותיו וכוחו כמעט תש, פולש חצוף, שלא לקח חלק בכבוד או במאמצים של המרדף, הורשה לבוא במוות ולקחת עמו את שלל המרדף?

המקור באנגלית

By the pleadings it is admitted that a fox is a "wild and noxious beast." Both parties have regarded him, as the law of nations does a pirate, hostem humani generis, and although de mortuis nil nisi bonum be a maxim of our profession, the memory of the deceased has not been spared. His depredations on farmers and on barnyards, have not been forgotten; and to put him to death wherever found, is allowed to be meritorious, and of public benefit. Hence it follows, that our decision should have in view the greatest possible encouragement to the destruction of an animal, so cunning and ruthless in his career. But who would keep a pack of hounds; or what gentleman, at the sound of the horn, and at peep of day, would mount his steed, and for hours together, sub jove frigido, or a vertical sun, pursue the windings of this wily quadruped, if, just as night came on, and his stratagems and strength were nearly exhausted, a saucy intruder, who had not shared in the honors or labors of the chase, were permitted to come in at the death, and bear away in triumph the object of pursuit?

ליווינגסטון הוסיף שגם אם עדיף היה להחליט על פי דעתם של המקורות המשפטיים ההיסטוריים, ולא על פי התועלת החברתית, לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית ממקורות אלה. מבין המקורות שצוטטו בדיונים, ליווינגסטון העדיף את דעתו של ברבראק, שאותה הוא פירש כמכילה שיקולים לגבי נסיבות המרדף – לדוגמה, בשאלה האם הצייד שפתח במרדף עשה זאת תוך השקעה רבה ובאמצעות להקה של כלבי ציד גדולים או באמצעות כלבי ביגל בלבד. לדבריו, בהיעדר חוקים המסדירים את העניין במפורש, יש לאמץ את דעתו של ברבראק ש"ניתן להשיג חזקה קניינית על חיות פרא ללא מגע או תפיסה שלהן, ובלבד שהרודף נמצא קרוב להן, או שיש לו סיכוי סביר... לקחת לעצמו את מה שהוא התכוון לנכס לשימושו האישי". מתוך מכלול שיקולים אלה טען ליווינגסטון שלדעתו פוסט צודק בטענתו, כפי שהוכרע בערכאה הראשונה.

השפעה ופרשנות

היסטוריה של היחס לפסק הדין בספרות המשפטית

פסק הדין הפך למוכר בעקבות הכללתו בספרו המשפיע ג'יימס קנט (שהיה חלק מההרכב במשפט), "הערות על החוק האמריקאי", משנת 1827. השופט רב ההשפעה אוליבר ונדל הולמס הבן, שהקדיש מאמצים רבים לעריכת מהדורה של הספר של קנט, דן בפסק הדין בספרו "המשפט המקובל". עם זאת, במאה ה-19 פסק הדין פורש באופן מצומצם יחסית, כקשור בתפיסה של בעלי חיים בלבד. בהתאם הוא צוטט בפסקי דין פעמים מעטות (שש פעמים עד 1892), בתיקים שעסקו במחלוקת על בעלות על כוורת דבורים טבעית, על לוויתן שניצוד וכדומה. במקרים שבהם הוא צוטט, בתי המשפט קיבלו את הטענה שחזקה על דבר מה שלא היה ברשות אף אחד לפני כן מושגת על ידי התפיסה הממשית של הדבר, ולא על ידי הכוונה לנכסו או הפעולות שנעשו לשם כך. גם במאה ה-20 צוטט פסק הדין בהקשר מצומצם זה – לדוגמה, בפסק דין של בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים של ארצות הברית שעסק בחוקיות של תקנות לאסדרה של דיג ליד אלסקה. עם זאת, החשיבות של פסק הדין בתחום המצומצם ירדה עם הזמן, הן מפני שהחשיבות הכלכלית של עיסוק בציד ירדה והן משום שהתקבלו חוקים ותקנות שמסדירים ציד באופן מפורש, ואלה ביטלו את הצורך של בתי המשפט להסתמך על דוקטרינות מהמשפט המקובל במקרים ספציפיים.

מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 חלה עלייה דרמטית בכמות ההתייחסויות לפסק הדין, ומשפטנים החלו להתייחס אליו מנקודת מבט רחבה יותר, כקשור באופן כללי למושג החזקה, ולא רק למקרה המצומצם של חזקה על שלל ציד. שינוי זה ביחס לפסק הדין קשור ככל הנראה להכללתו בספרי לימוד על דיני קניין, שיועדו לסטודנטים בשנה הראשונה ללימודי משפטים בארצות הברית. ספר הלימוד הראשון שכלל התייחסות לפסק הדין פורסם ב-1897 על ידי ויליאם פאטי, דיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת מינסוטה, אך פאטי עדיין התייחס לפסק הדין כקשור לציד חיות פרא בלבד. ב-1915, אדוארד וורן, פרופסור באוניברסיטת הרווארד, הכליל את פסק הדין כראשון באסופה של פסקי דין בענייני קניין. הארי ביגלו מאוניברסיטת שיקגו עשה אותו הדבר בספר הלימוד שהוא פרסם ב-1917. ספרי הלימוד שהתפרסמו בהמשך המאה הלכו בעקבותיהם, ופסק הדין הוצג בהם כקשור באופן כללי למושג החזקה הראשונית, ולא רק בענייני ציד בעלי חיים. לפי בת'אני ברגר, פסק הדין הפך ל"טקס חניכה לסטודנטים למשפטים". סוזן פרנץ' וג'רלד קורנגולד כתבו באסופה של דיני קניין ש"כל כך הרבה סטודנטים התחילו את לימודי המשפטים שלהם עם' פירסון נגד פוסט' שקשה להאמין שיש עורך דין אמריקאי שפסק הדין לא מוכר לו". פסק הדין צוטט יותר מעשרים פעמים בפסיקה האמריקאית מאז שנות השבעים, אך לפי אנג'לה פרננדס "מספר הציטוטים הנמוך, וההשפעה המינימלית של 'פירסון נגד פוסט' כתקדים, עומדים בניגוד חד לפרסום ולמוניטין שניתנה לו על ידי הכללתו באסופות תיקים המיועדות לתלמידי משפטים. ככל הנראה מסיבה זו, ובגלל טבעו הפילוסופי הפורה, פסק הדין היה ונשאר אבן דרך במאמרים בכתבי עת משפטיים בארצות הברית".

מצב הטבע ורעיון החזקה הראשונית כמקור לקניין

המחשבה המדינית המודרנית הקנתה חשיבות לרעיון של מצב הטבע ולשאלה כיצד יכולים בני אדם להשיג קניין על דברים שקודם לכן לא היו שייכים לאיש או היו בחזקת כולם. למשל, ג'ון לוק פיתח בשתי מסכתות על ממשל מדיני תאוריה רבת השפעה לגבי ניכוס קניין במצב קדם-מדיני – "תאוריית העבודה של הקניין", לפיה חזקה ראשונית מושגת על ידי "ערבוב" של עבודה בדבר כלשהו שהיה לפני כן בחזקת הכול. בעולם המשפט, ויליאם בלקסטון עסק בנושא, בין השאר דרך שאלת הניכוס של חיות פרא. לוק ואחרים התייחסו גם לטריטוריה באמריקה הצפונית כתחום שהיה ברשות הטבע לפני שהתגלה ופותח על ידי מתיישבים אירופאים, ולגישה זו היו הדים גם בפסיקה האמריקאית.

העניין בתאוריות שונות לגבי ניכוס ראשוני ממצב הטבע הוא אחת הסיבות לכך שפסק דין פירסון נגד פוסט זכה להתייחסויות רבות בספרות על דיני קניין ובהוראה. המשפטן ג'יימס קריר כתב:

התיק הוא על הנושא החשוב של חזקה ראשונית כאמצעי להשגת בעלות, נושא שבו עסקו אישים חשובים כגון הובס, לוק, יום ובלקסטון במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. דיוניהם התחילו כולם בהנחה של מצב טבע בו בני אדם אינם תחת ממשלה, ולכל אחד מהם אפשרות לקחת באופן חופשי מהמשאבים המשותפים – הצומח, החי, הקרקע והמים. מה שנלקח הפך לקניינו האישי של מי שהיה הראשון להסירו מהתחום המשותף. זה, כך מאמינים רבים, מתאר את המקור הממשי של קניין אנושי. אז איזו דרך טובה יותר יש להתחיל קורס על קניין מאשר עם פסק דין כמו פירסון נגד פוסט?

המקור באנגלית

The case is about the great issue of first possession as the means of becoming an owner, a matter considered by such notables as Hobbes and Locke and Hume and Blackstone in the seventeenth and eighteenth centuries.6 Their treatments all began by supposing a state of nature populated by ungoverned humans, each of whom was free to take from the common stock of resources-flora, fauna, land, water. What was taken became the individual property of whomever first removed it from the commons. This, it is widely believed, describes the actual genesis of property among humans. So how better to start a course on property than with a case like Pierson?

חלק מפרשני פסק הדין ניסו להבינו על דרך ההשוואה עם תאוריות שונות של ניכוס ראשוני. המשפטנית קרול רוז כתבה:

"פירסון נגד פוסט מציג שני רעיונות, סותרים כביכול, להגדרת חזקה: (1) הודעה לעולם באמצעות מעשה ברור; ו-(2) תגמול על עבודה מועילה. העיקרון האחרון רומז, כמובן, על תאוריית העבודה של הקניין. הבעלים מקבל את הפרס כשהוא 'מערבב בו את עבודתו' על ידי ציד. מצד שני, העיקרון הראשון רומז לכל הפחות על גרסה חלשה של תאוריית הסכמה: הקהילה דורשת מעשים ברורים, כך שיש בידיה הזדמנות לערער על טענות [לחזקה], אבל היא עשויה להיחשב כמסכימה לבעלות פרטית, כאשר הטענה היא ברורה ואין התנגדויות לה. אולם, בבחינה מעמיקה יותר, שתי העמדות אינן רחוקות מאוד זו מזו. בפירסון נגד פוסט, כל אחד מהצדדים הכיר בחשיבות של העיקרון שהציג הצד השני. אף על פי שדעת הרוב הכירעה בעד כלל ברור, היא הכירה במשתמע בערך של תגמול על עבודה מועילה".

ג'וש בלקמן טען שדעת הרוב ודעת המיעוט בתיק מתבססות על תאוריות מתחרות של משפט הטבע ושל ניכוס ראשוני – התאוריה של פופנדורף וגרוטיוס, שלפיה נדרשת תפיסה ממשית של הדבר שנמצא בחזקת הטבע או בחזקת הכול, והתאוריה של לוק וברבראק, שלפיה השקעת העבודה בדבר שנמצא היא שהופכת את המשקיע לבעל הקניין.

כלל התפיסה

פסק הדין משמש בדרך כלל כדוגמה ל"כלל התפיסה" (Rule of Capture) – הרעיון שהאדם או הארגון הראשון ש"תופס" דבר שנמצא קודם לכן בחזקת הטבע הופך לבעל החזקה הקניינית עליו ויכול למנוע מאחרים להשתמש בו. פרשנים השתמשו בפסק דין זה כדי להסביר את היתרונות והחסרונות של הכלל בתחומים שונים של דיני קניין, בין השאר בהקשרים של משאבים, כגון נפט, גז טבעי, מי תהום ותדרים לשידור רדיו; של דיני קניין בתחום הקניין הרוחני; ושל תופעות כגון סייברסקווטינג . בנוסף, פסק הדין שימש לדיון על האופן שבו משרת כלל התפיסה מטרות חברתיות, כגון שמירה על הסביבה ומערכות אקולוגיות, על חיוניותם של מאגרי משאבים משותפים שעשויים להיפגע מהטרגדיה של נחלת הכלל ועל אסדרה של זכויות קניין על מוצרים ציבוריים.

שאלה מרכזית שעולה בוויכוח בין דעת הרוב לדעת המיעוט היא מתי יש להעניק חזקה קניינית על דבר שאינו בבעלות אף אחד – בסוף התהליך, על פי "כלל התפיסה", או בתחילת התהליך, לראשון שהתחייב למרדף ("first-committed-searcher rule"). שתי אפשרויות אלה מהוות כללים מתחרים לגבי הקצאה של זכויות קניין. השאלה העקרונית היא האם על הדין להתחשב בשיקולים של יעילות ותועלת חברתית. לדוגמה, קית' מסקוס כתב:

"מחלוקות על קניין מוצגות כהקצאה סטטית בין אינטרסים פרטיים מתחרים. אבל דעת המיעוט ב'פירסון נגד פוסט' מצביעה על הכרות עם ההשפעות של זכויות קניין על תמריצים, ועל התוצאות החברתיות שלהן. בפרט, דעת המיעוט מביעה דאגה לגבי חסר בהשקעה פרטית וגם – בניגוד לחוק קואס – שהתוצאה הדינמית של שיווי המשקל אינה עצמאית מאופן הקצאת הזכויות".

דוגמה לדיון בפסק הדין ובשאלת הקצאת הזכויות בתחום הקניין הרוחני היא הטיעון של ליסה אולט, שמציעה אנלוגיה בין שאלת הבחירה בכלל ההקצאה שעלתה בפסק הדין לבין שאלות דומות לגבי פטנטים. לפי אולט,

"בשיעורים על דיני קניין בשנה ראשונה ללימודי משפטים, 'פירסון נגד פוסט' משמש באופן כללי כדי להדגים שיקולי מדיניות מתחרים לגבי ההחלטה מתי להעניק זכויות קניין. שיקולים אלה כוללים: (1) יצירת תמריצים כלכליים יעילים לעידוד התנהגות בעלת ערך לחברה (כגון להרוג שועלים); (2) להעניק גמול לאלו שנראה כי הוא מגיע להם, בהתחשב במאמציהם בעת המרדף; (3) להגביר את היעילות על ידי יצירת כלל ברור שציידי שועלים יכולים להבין. בהקשר של פטנטים, כל השלושה מצביעים לכיוון של הענקת פטנטים מאוחר יותר מהנהוג כיום – כשאנשים קרובים יותר להמצאה שעובדת ממש".

דותן אוליאר וג'יימס שטרן הציעו אנלוגיה דומה לעולם הפטנטים והצביעו על משתנים שצריכים להשפיע על כלל ההחלטה על פי ההקשר: הענקת חזקה ראשונית על פי כלל התפיסה (מאוחר בתהליך) יכולה לאפשר השתתפות של רבים ב"מרדף", אך כאשר עלויות המרדף גבוהות והשלל לא בטוח היא יכולה לדכא השקעה; הענקת חזקה ראשונית בתחילת המרדף שוללת כבר בתחילת תהליך המרדף (או הפיתוח של מוצר) השקעה של אחרים, ובכך מעלה את הסיכון לכישלון בהשגת המטרה, אך היא עשויה ליצור תמריץ להשקעה ראשונית ולמנוע השקעה כפולה של שחקנים רבים.

הבחנה בין כללים ברורים לסטנדרטים מעורפלים

בתחום המשפט קיימת הבחנה בין כללים (rules) ברורים וחד-משמעיים לבין סטנדרטים (Standards) משפטיים, שיישומם דורש שיקול דעת ובחינה מעמיקה של העובדות וההקשר. בתי משפט נוטים לעיתים קרובות להעדיף פרשנויות של החוק שמאפשרות יצירה של כללים ברורים, ובכך מגבירים את האחידות של הפסיקה ואת רמת הוודאות של בעלי דין פוטנציאליים, שרוצים לדעת מראש מה תהיה תוצאת הפסיקה בעניין כלשהו. ב"פירסון נגד פוסט", אחד הנימוקים של טומפקינס היה שכלל התפיסה הוא ברור יותר ולכן עדיף על פני הכלל שמי שהחל במרדף הוא בעל החזקה הקניינית. היות שכך פסק הדין משמש לעיתים קרובות כדי לדון בהעדפה של כללים בהירים וחד-משמעיים. לחלופין, פסק הדין שימש פרשנים שביקרו את ההעדפה הגורפת לככלים חד-משמעיים על פני הסתמכות על סטנדרטים "מעורפלים". במאמר משנת 2013 טענה אנג'לה פרננדס שמלומדים בתחום משפט וכלכלה נוטים להעצים את נקודת המבט של "כללים מול סטנדרטים" כאמצעי לקריאה של "פירסון נגד פוסט" ואת ההנחה שכללים ברורים תמיד עדיפים על סטנדרטים מעורפלים; בכך, לטענתה, פרשנים "הפכו טקסט מורכב ורב-פנים לאלגוריתם".

לקריאה נוספת

• Pierson v. Post, Supreme Court of Judicature of New York, 3 Cai. R. 175; 1805 N.Y. LEXIS 311
• Stuart Banner, "21st Century Fox: Pierson v. Post, Then and Now", Law and History Review 27(1) (2009)
• Bethany R. Berger, "It's Not About the Fox: The Untold History of Pierson v. Post", Duke Law Journal 55(6) (2006), p. 1089
• Daniel R. Ernst, "Pierson v. Post: The New Learning", Georgetown Law (2009)
• Angela Fernandez, "The Lost Record of "Pierson v. Post," the Famous Fox Case", Law and History Review 27(1) (2009), pp. 147-178
  • "Fuzzy Rules and Clear Enough Standards: The Uses and Abuses of Pierson v. Post", University of Toronto Law Journal (2013)
  • Pierson v. Post, The Hunt for the Fox: Law and Professionalization in American Legal Culture (Cambridge University Press: 2018)
• Andrea McDowell, "Legal Fictions in Pierson v. Post, Michigan Law Review 105 (2007)