פיפילוטי ריסט
 | |
| לידה |
21 יוני 1962 (בת 61) גראבס, שווייץ |
|---|---|
| שם לידה | אליזבת׳ ריסט |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
וידאו ארט  |
| זרם באמנות |
פמיניזם, אמנות עכשווית |
| יצירות ידועות |
I'm Not the Girl Who Misses Much |
| פרסים והוקרה |
פרס ז'ואן מירו (2009) Prix Méret-Oppenheim |
|
www | |
  | |
פיפילוטי אליזבת׳ ריסט (באנגלית: Pipilotti Elisabeth Rist; נולדה ב-21 ביוני 1962) היא אמנית חזותית שווייצרית, הידועה בעיקר בעבודות וידאו ארט ניסיוני ואמנות מיצב.[1] יצירתה מוגדרת בעיקר כאמנות סוריאליסטית, אינטימית, מופשטת, העוסקת בגוף הנשי, ומסווגות לעיתים קרובות כאמנות פמיניסטית.
עבודותיה של ריסט ידועות באיכויות רב חושיות. הן מציגות תמונות מוקרנות חופפות, רוויות בצבע, המשלבות סאונד ומוצבות כחלק מסביבה גדולה יותר עם אזורים בהם הצופה יכול לשבת ולנוח. עבודותיה הופכות לעיתים קרובות את המבנה או הסביבה של גלריית הקוביה הלבנה לחוויה חושית יותר, חויה חזותית המשלבת מישוש ושמע.[2]
קורות חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיפילוטי ריסט נולדה בשם אליזבת׳ ריסט[3] בגראבס בעמק הריין[4] לאב רופא ואם מורה.[5] בשנת 1982 היא החלה להשתמש בשם "פיפילוטי", שילוב של כינוי ילדותה "לוטי" עם שמה של גיבורת ילדותה, הדמות של בילבי בת גרב (Pippi Longstocking) מספרי הילדים של אסטריד לינדגרן. לפני שהחלה ללמוד אמנות וקולנוע, למדה ריסט פיזיקה עיונית בווינה במשך סמסטר אחד.[6] בין השנים 1982 - 1986 למדה אמנות מסחרית, איור וצילום באוניברסיטה לאמנות חזותית בווינה. בהמשך למדה וידאו בבית הספר לעיצוב בבזל, שווייץ. משנת 1988 ועד 1994 היא הייתה חברה ב-Les Reines prochaines, להקת מוזיקה וקבוצת פרפורמנס. בשנת 1997 הוצגה עבודתה לראשונה בביאנלה בוונציה, שם הוענק לה פרס פרמיו 2000.[7] בין השנים 2002–2003 הוזמנה על ידי פרופסור פול מקארתי ללמד באוניברסיטת UCLA כחברת סגל אורח.
ריסט חיה ועובדת בציריך[8] עם בן זוגה היזם בלז רוט. לה ולרוט יש בן בשם הימלאיה.[9][7]
סרטה העלילתי הראשון, ״פפרמינטה״, הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה ה-66 בשנת 2009.[10] את עלילת הסרט היא מסכמת כ"אישה צעירה וחברותיה במסע למצוא את שילובי הצבעים הנכונים, איתם הם יכולים לשחרר אנשים מפחד ולהפוך את החיים לטובים יותר."[11]
בכתבה בעיתון ה-גארדיאן ב-2011, ריסט מגדירה את הפמיניזם שלה: "פוליטית", היא אומרת, "אני פמיניסטית, אבל באופן אישי, אני לא. מבחינתי, דימוי האשה באמנות שלי לא מייצג רק נשים: הוא מייצג את כל בני האדם. אני מקווה שבחור צעיר יכול לקבל מהאמנות שלי מה שכל אישה יכולה לקבל"[12]
עבודות אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך לימודיה, החלה ריסט ליצור סרטים בפורמט סופר 8 מ״מ.[7] עבודותיה לרוב באורך דקות ספורות, ומתייחסות לפורמטים של תקשורת המונים כמו MTV ופרסום,[13] עם שינויים בצבעים, במהירות ובסאונד.[14] עבודותיה עוסקות בדרך כלל בסוגיות הקשורות למגדר, למיניות ולגוף האדם .[15]
יצירותיה הצבעוניות והמוזיקליות משדרות תחושת אושר ופשטות. עבודותיה של ריסט נחשבות לפמיניסטיות על ידי מבקרי אמנות מסוימים ונמצאות באוספי אמנות חשובים רבים ברחבי העולם.
ביצירה ״I'm Not The Girl Who Misses Much״ (1986) ריסט רוקדת לפני המצלמה בשמלה שחורה עם שדיים חשופים, התמונות לעיתים מונוכרומטיות ומעורפלות. ריסטס שרה שוב ושוב את הביטוי "אני לא הבחורה שמתגעגעת להרבה", ומתייחסת לשורה הראשונה של השיר "Happiness Is a Warm Gun" של הביטלס. לקראת סוף הסרט, התמונה הופכת לכחולה ומטושטשת והסאונד מפסיק.[16]
ריסט נודעה לשמצה בשל העבודה Pickelporno (Pimple porno)" (1992)", יצירה העוסקת בגוף הנשי ועירור מיני. העבודה נעשתה באמצעות מצלמה עם עדשת עין הדג הנעה מעל גופיהם של בני זוג. הדימויים טעונים בצבעים עזים, מוזרים, חושניים ומעורפלים בו זמנית.
עבודת הווידאו Sip My Ocean" (1996)", מוקרנת כהשתקפות מראה על שני קירות סמוכים ומציגה סדרה חלומית של דימויים של אישה לבושה בביקיני שוחה מתחת למים בין כוסות תה שוקעות, טלוויזיות וחפצים ביתיים אחרים. העבודה מלווה בפסקול של ריסט שרה את השיר "Wicked Game" של כריס איסאק, כשמדי פעם שומעים צרחות חוזרות ונשנות של ריסט למילים "אני לא רוצה להתאהב".[17][7]
העבודה Ever is Over All" (1997)״ מציגה אישה צעירה הולכת לאורך רחוב בעיר בהילוך איטי, ומנפצת בפטיש בצורת פרח טרופי את חלונות המכוניות החונות. בשלב מסוים שוטר ניגש אליה. העבודה נרכשה על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.
תשעת קטעי הווידאו של ריסט ״Open My Glade״ הוצגו אחת לשעה על גבי מסך בכיכר טיימס בניו יורק, פרויקט של התוכנית "הודעות לציבור", שנוסדה בשנת 1980.
היצירה ״Pour Your Body Out״ היא מיצב מולטימדיה שהוזמן על ידי ארגון קלאוס ביזנבאך והוצב באטריום של המוזיאון לאמנות מודרנית בתחילת 2009.
אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודתויה של ריסט נמצאות באוספי הקבע של מוזיאונים וגלריות, כולל המוזיאון לאמנות מודרנית[18] ומוזיאון גוגנהיים[19] בניו-יורק, המוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו MoMA,[20] ומוזיאון המרכז Centraal באוטרכט.[21]
תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
'Your Eye is My Island', National Museum of Modern Art, Kyoto, Japan - Aprll 6 to June 16, 2021
'Open My Glade (Flatten)', Times Square Arts Midnight Moment, New York, New York - January 2017
'Pixel Forest', The New Museum, New York, New York - October 26, 2016 - January 15, 2017
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היצירה "Ever is Over All" הוזכרה בשנת 2016 על ידי ביונסה בסרט שמלווה את אלבומה Lemonade בו נראית הזמרת הולכת ברחוב בעיר מנפצת חלונות של מכוניות חונות עם מחבט בייסבול.[22]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פיפילוטי ריסט (באנגלית)- פיפילוטי ריסט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Pipilotti Rist - Biography - Guggenheim Museum". www.guggenheim.org. נבדק ב-2018-04-14.
- ^ "Pipilotti Rist: Pixel Forest". www.newmuseum.org (באנגלית). נבדק ב-2021-04-07.
- ^ "Pipilotti Rist - Biography - Guggenheim Museum". www.guggenheim.org. נבדק ב-2018-04-13.
- ^ "Artists — Pipilotti Rist — Biography — Hauser & Wirth". אורכב מ-המקור ב-2018-02-09. נבדק ב-2018-04-13.
- ^ Schjeldahl, Peter (20 בספטמבר 2010), "Feeling Good: The art of Pipilotti Rist", The New Yorker, נבדק ב-15 ביולי 2019
{{citation}}: (עזרה) - ^ Green, Tyler (host) (15 בדצמבר 2016), "No. 267: Pipilotti Rist, Mark Speltz", The Modern Art Notes Podcast, נבדק ב-2016-12-21
{{citation}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Tomkins, Calvin (14 בספטמבר 2020). "The Colorful Worlds of Pipilotti Rist". The New Yorker (באנגלית אמריקאית). pp. 43–51. נבדק ב-13 בספטמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pipilotti Rist Interview: A Visit to the Studio (באנגלית), נבדק ב-2021-04-07
- ^ Schjeldahl, Peter (2010-09-20). "Feeling Good". ISSN 0028-792X. נבדק ב-2019-03-02.
- ^ "Pipilotti Rist's Pepperminta, the Barnes Foundation and The Art of the Steal, and other new art films". www.artnet.com. נבדק ב-2019-03-02.
- ^ Kennedy, Randy (2009-11-11). "The Uncomfortably Intimate Art of Pipilotti Rist". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-03-02.
- ^ Barnett, Laura (2011-09-04). "Pipilotti Rist: 'We all come from between our mother's legs'". the Guardian. נבדק ב-2018-04-14.
- ^ Catherine M. Grant.
- ^ Mondloch, Kate (2018). A Capsule Aesthetic: Feminist Materialisms in New Media Art. University of Minnesota Press. p. 43. ISBN 978-1-4529-5510-0.
- ^ Mangini, Elizabeth (במאי 2001). "Pipilotti's Pickle: Making Meaning from the Feminine Position". PAJ: A Journal of Performance and Art. 23 (2): 1–9. doi:10.2307/3246502. JSTOR 3246502.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Holly, Rogers, Sounding the Gallery: Video and the Rise of Art-Music [Oxford University Press, 2013]
- ^ "Sip My Ocean". Guggenheim. 1996-01-01. נבדק ב-2018-03-03.
- ^ "Pipilotti Rist | MoMA". MoMA. נבדק ב-27 במרץ 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Pipilotti Rist | Guggenheim". Guggenheim.org. נבדק ב-27 במרץ 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Pipilotti Rist | SFMOMA". SFMOMA. נבדק ב-27 במרץ 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Pipilotti Rist: Expecting | Centraal Museum Utrecht". Centraal Museum. נבדק ב-27 במרץ 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Is Beyoncé's Windshield-Destroying Stroll in Lemonade Based on This '90s Art Film?". Slate.com. Slate. נבדק ב-6 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה)