פורטל:תנ"ך/פרשת השבוע/37
החלק המרכזי בפרשה הוא תיאור חטא המרגלים ותוצאותיו. לפי ציווי של אלוהים שולח משה רבנו קבוצה של 12 מרגלים - נשיאי השבטים, הנמנים בשמותיהם (לשבטיהם) בתחילת הפרשה (י"ג, ד-טו) - לתור את ארץ כנען. שליחות המרגלים נמשכת ארבעים ימים ובשובם חוזרים המרגלים עם אשכול ענבים כבד עד כדי ששנים היו צריכים לשאת אותו על מוט. המרגלים מתארים את טובה של הארץ ומוציאים את דיבת הארץ רעה בקביעתם כי היא "ארץ אוכלת יושביה". בני ישראל, ששומעים את הדברים מתלוננים ומתכננים לשוב למצרים. שני המסתייגים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, מהסים את האחרים ומנסים לעודד את העם: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (י"ג, ל).
אלוהים מתגלה לעם ומבקש להכות את העם כולו במגפת דבר ולהשמיד אותו. לאחר תחינות של משה מומתק העונש, ונקבע שבני ישראל ישהו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים ימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור, מבן עשרים ומעלה, למעט יהושע וכלב. קבוצה קטנה (המעפילים) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפת במלחמה מול העמלקי.
בהמשך הפרשה מובאים מספר ציווים הלכתיים, ובהן הציווי על הנסכים, הפרשת חלה, ופר העלם דבר (קורבן המובא על חטא כללי של העם).
בני ישראל מניחים במשמר אדם שנמצא מקושש עצים בשבת, עד שיינתן הדין לחטא מסוג זה. הם מצווים על ידי האל להמיתו בסקילה וכך נעשה.
בסוף הפרשה מובא הציווי על מצוות ציצית (אותו קוראים בכל יום בקריאת שמע).