פורטל:נצרות/ציטוט נבחר/רשימה
רשימת ציטוטים נבחרים של פורטל הנצרות
1
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרְבוּ לִירוּשָׁלַיִם אֶל־בֵּית־פַּגֵּי וּבֵית־הִינִי אֶל־הַר הַזֵּיתִים וַיִּשְׁלַח שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ אֶל־הַכְּפָר אֲשֶׁר מִמּוּלְכֶם וְהָיָה כְּבֹאֲכֶם שָׁמָּה וּמְצָאתֶם עַיִר אָסוּר אֲשֶׁר לֹא־יָשַּׁב עָלָיו אָדָם אוֹתוֹ הַתִּירוּ וְהָבִיאוּ׃ וְכִי־יֹאמַר אֲלֵיכֶם אִישׁ לָמָּה תַעֲשׂוּ זֹאת וַאֲמַרְתֶּם הָאָדוֹן צָרִיךְ לוֹ וְהוּא מַהֵר יְשַׁלְּחֶנּוּ הֵנָּה׃ וַיֵּלְכוּ וַיִּמְצְאוּ הָעַיִר אָסוּר אֶל־הַשַּׁעַר בַּחוּץ עַל־אֵם הַדָּרֶךְ וַיַּתִּירוּהוּ... וַיָּבִיאוּ אֶת־הָעַיִר אֶל־יֵשׁוּעַ וַיָּשִׂימוּ עָלָיו אֶת־בִּגְדֵיהֶם וַיֵּשֶׁב עָלָיו׃ וְרַבִּים פָּרְשׂוּ אֶת־בִּגְדֵיהֶם עַל־הַדָּרֶךְ וַאֲחֵרִים כָּרְתוּ עֲנָפִים מִן־הָעֵצִים וַיִּשְׁטְחוּ עַל־הַדָּרֶךְ׃ וְהַהֹלְכִים לְפָנָיו וְאַחֲרָיו צָעֲקוּ לֵאמֹר הוֹשַׁע־נָא בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוֹה׃ בְּרוּכָה מַלְכוּת דָּוִד אָבִינוּ הַבָּאָה (בְּשֵׁם יְהוֹה) הוֹשַׁע־נָא בַּמְּרוֹמִים: וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ יְרוּשָׁלַיִם אֶל־בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וַיַּרְא וַיִּתְבּוֹנֵן עַל־הַכֹּל וְהַיּוֹם רָפָה לַעֲרוֹב וַיֵּצֵא אֶל־בֵּית־הִינִי עִם־שְׁנֵים הֶעָשָׂר."
— הבשורה על-פי מרקוס 11, 1-11
יום ראשון של הדקלים או "יום ראשון של כפות התמרים", הוא חג נוצרי החל ביום ראשון שלפני הפסחא והפותח את השבוע הקדוש. החג מציין אירוע המופיע בכל ארבעת ספרי הבשורה - כניסתו של ישו כמנצח לירושלים ולבית המקדש, כשהוא רכוב על סיח (או עיר או אתון) שמעולם לא רכבו עליו. ישו הגיע אל בית פגי שעל הר הצופים, ומשם המשיך אל העיר עצמה. ייתכן שנכנס אליה דרך שער הרחמים, מקום כניסת המשיח על פי המסורת היהודית, אך סביר יותר, כי נכנס בכניסה הדרומית לעיר, שהובילה ישירות אל בית המקדש. החג קרוי על שמם של הענפים שבהם הקביל העם את פניו של ישו.
2
"המעיד את אלה אמר אמנם כן אני בא מהר אמן באה נא האדון ישוע; חסד אדנינו ישוע המשיח עם כלכם כל הקדושים אמן".
— חזון יוחנן 22, 20-21
אלה הם שני הפסוקים האחרונים בספר חזון יוחנן, הספר האחרון בברית החדשה, המתאר את אירועי אחרית הימים, שתתרחש, לפי האמונה הנוצרית, לפני הביאה השנייה של ישו אל העולם, כדי לדון את החיים והמתים ביום הדין. משמו היווני של הספר, "אפוקליפסי טו יואני" (Αποκάλυψη του Ιωάννη - "חזון יוחנן" ביוונית), נגזרת המילה המודרנית אפוקליפסה, המציינת את סוף העולם.
3
"אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם׃ אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים כִּי־הֵם יְנֻחָמוּ׃ אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים כִּי־הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ׃ אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה כִּי־הֵם יִשְׂבָּעוּ׃ אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים כִּי־הֵם יְרֻחָמוּ׃ אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב כִּי־הֵם יֶחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים׃ אַשְׁרֵי רֹדְפֵי שָׁלוֹם כִּי־בְנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵא לָהֶם׃ אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצְּדָקָה כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם".
— הבשורה על-פי מתי 5, 3-10
"פסוקי אשרי" הם הפסוקים הפותחים את הדרשה על ההר, הנקראת כך משום שלפי המסופר נשא אותה ישו בפני מאמיניו על ההר. הדרשה על ההר היא חלק מרכזי בבשורה על-פי מתי, ובנצרות בכלל, שכן היא מכילה עקרונות רבים שהנצרות מושתתת עליהם, ורבים מהפסוקים בה הפכו לפתגמים ולדימויים מפורסמים, כמו הדימוי על "הטיית הלחי השנייה" והביטוי "מלח הארץ". הדרשה היא אחד המקורות הראשונים לתורת האי-אלימות המודרנית. ההר עליו נשא ישו את הדרשה קרוי בנצרות "הר האושר" לזכר המילה "אַשְרֵי" המתחילה את שמונת הפסוקים הראשונים של הדרשה. המסורת הנוצרית המקובלת מזהה את הר האושר עם הר נחום מצפון לים כנרת, אך יש פרוטסטנטים המזהים את הר האושר עם קרני חיטין.
4
|
"תגדל נפשי את ה', ורוחי תגל באלוהים מושיעי. |
בזרועו גילה כוח, ופיזר את הגאוותנים בהרהורי לבם. |
המגניפיקט הוא מזמור נוצרי, אותו שרה מריה הקדושה, כשבקרה את בת דודתה ואם יוחנן המטביל, אלישבע, לאחר שנתבשרה כי היא נושאת את ישו ברחמה. המגניפיקט הוא חלק מטקס הערבית (וֶסְפֶּרְס) הנאמר או מושר בכנסייה הקתולית מדי יום, וכן חלק מטקס הערבית בכנסייה האנגליקנית. בכנסייה האורתודוקסית הוא נאמר בימי ראשון. מספר גרסאות גרגוריאניות נוצרו למגניפיקט בימי הביניים, רובן בפורמט זהה לפרקי תהילים. החל מאמצע המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-17 היה טקסט המגניפיקט הטקסט הפופולרי ביותר מלבד המיסה, והוא זכה לעיבודים פוליפוניים רבים בתקופת הרנסאנס.
5
"למרות שרשויות היהודים ואלה שהלכו בעקבותיהן דחקו להביא למותו של ישוע, אין להאשים ללא הבחנה את כל היהודים של אותו זמן או את היהודים כיום, בפשעים שבוצעו במהלך ייסורי המשיח. נכון הדבר שהכנסייה היא עמו החדש של האלוהים. אף על פי כן, לא ניתן לדבר על היהודים כדחויים או מקוללים, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש. לכן, על הכל להיזהר שמא בשעת הוראה או הטפה של דבר האלוהים יורו משהו שאיננו תואם את האמת של מסר הבשורה או את רוחו של ישוע המשיח".
חלק מסעיף 4 במסמך נוסטרה אטאטה, שמה המקובל של ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות", אשר התקבלה בוועידת הוותיקן השנייה ב-1965. הסעיף עוסק ביחס הכנסייה הקתולית אל היהודים, וחשיבותו היא בכך שניקה אותם מהאחריות שדבקה בהם משך מאות שנים למותו של ישו (מקור: אתר "קתולים").
6
"ואף אני אמר אליך כי אתה פטרוס ועל הסלע הזה אבנה את קהלתי ושערי שאול לא יגברו עליה; ואתן לך את מפתחות מלכות השמים".
— הבשורה על-פי מתי 16, 18-19
דבריו אלה של ישו אל פטרוס מבססים, על-פי הכנסייה הקתולית, את בכורתו מבין שנים-עשר השליחים ואת מעמדה הראשון במעלה של רומא. הפסוק כולל משחק המילים המשלב בין שמו של פטרוס ("סלע" ביוונית) לסלע שעליו תוקם קהילתו, או כנסייתו, של ישו. נוסח הפסוקים בלטינית חקוק סביב כיפת בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן:
"TU ES PETRUS, ET SUPER HANC PETRAM AEDIFICABO ECCLESIAM MEAM ET TIBI DABO CLAVES REGNI CAELORUM"
7
"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר׃ הוּא הָיָה בְרֵאשִׁית אֵת הָאֱלֹהִים׃ הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדוֹ וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל־אֲשֶׁר נִהְיָה׃ בּוֹ הָיוּ חַיִּים וְהַחַיִּים הָיוּ אוֹר לִבְנֵי הָאָדָם׃ וְהָאוֹר הֵאִיר בַּחשֶׁךְ וְהַחשֶׁךְ לֹא הִשִּׂיגוֹ׃ וַיְהִי אִישׁ שָׁלוּחַ מֵאֵת הָאֱלֹהִים וּשְׁמוֹ יוֹחָנָן׃ הוּא בָא לְעֵדוּת לְהָעִיד עַל־הָאוֹר לְמַעַן יַאֲמִינוּ כֻלָּם עַל־יָדוֹ׃ הוּא לֹא־הָיָה הָאוֹר כִּי אִם־לְהָעִיד עַל־הָאוֹר׃ הָאוֹר הָאֲמִתִּי הַמֵּאִיר לְכָל־אָדָם אֲשֶׁר בָא אֶל־הָעוֹלָם׃ בָּעוֹלָם הָיָה וְעַל־יָדוֹ נִהְיָה הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם לֹא יְדָעוֹ׃ הוּא בָא בְּשֶׁלּוֹ וַאֲשֶׁר־הֵמָּה לוֹ לֹא קִבְּלֻהוּ׃ וְהַמְקַבְּלִים אֹתוֹ הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ נָתַן־עֹז לָמוֹ לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים׃ אֲשֶׁר לֹא מִדָּם וְלֹא מֵחֵפֶץ הַבָּשָׂר אַף לֹא־מֵחֵפֶץ גֶּבֶר נוֹלָדוּ כִּי אִם־מֵאֱלֹהִים׃ וְהַדָּבָר נִהְיָה בָשָׂר וַיִּשְׁכֹּן בְּתוֹכֵנוּ וַנֶּחֱזֶה כְבוֹדוֹ כִּכְבוֹד בֵּן יָחִיד לְאָבִיו רַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת".
— הבשורה על-פי יוחנן 1, 1-14
פסוקים אלה הסוקרים את התפתחותו של "הדבר", כלומר ה"לוגוס" או האלוהות, הם המקור החשוב ביותר לתפיסה הנוצרית, לפיה ישו הוא התגלמותו האנושית של דבר האל. הנוסח הלטיני של פסוק 14 רישא (VERBUM CARO FACTUM EST ET HABITAVIT IN NOBIS), חקוק מעל הכניסה הראשית אל בזיליקת הבשורה בנצרת, מקום בו ניתנה הבשורה למרים, ובו היה ה"דבר" לבשר.
8
"אני מאמין באלוהים אחד, האב הכול יכול, בורא שמיים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי. ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד; עצמו עצם האב ועל ידו נעשה הכל, בעבורנו, בני האדם, ולמען ישענו ירד מן השמיים; ובמעשה רוח הקודש נהיה בשר ברחם מרים הבתולה והיה לאדם. נצלב למעננו, סבל בימי פונטיוס פילאטוס, ונקבר. וביום השלישי קם לתחיה כדבר הכתוב, ועלה השמיימה, והוא יושב לימין האב. ושוב ישוב בהוד לשפוט את החיים ואת המתים ולא יהיה קץ למלכותו. אני מאמין ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנובע מהאב ומהבן. לו סוגדים ולו נותנים יקר - כלאב וכלבן, והוא אשר דיבר בפני הנביאים. אני מאמין בכנסייה האחת, הקדושה, הקתולית והשליחית, ואני מכיר בכך שישנה טבילה אחת למחילת החטאים, ומצפה לתחיית המתים ולחיי העולם הבא. אמן."
— תפילת אני מאמין
תפילת אני מאמין, המוכרת גם כתפילת "קרדו" (Credo) על שמה של המילה הראשונה בנוסחה הלטיני, היא הצהרת האמונה הנוצרית והיא חלק מסעודת האדון, או המיסה הנוצרית.
9
"וְהַהֶגְמוֹן הָיָה מַתִּיר לָעָם בְּכָל־חַג אָסִיר אֶחָד אֵת אֲשֶׁר יֶחְפָּצוּ׃ וּבָעֵת הַהִיא הָיָה לָהֶם אָסִיר מְפֻרְסָם וּשְׁמוֹ בַּר־אַבָּא׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִקְהֲלוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פִּילָטוֹס אֶת־מִי תִרְצוּ שֶׁאַתִּיר לָכֶם אֵת בַּר־אַבָּא אוֹ אֶת־יֵשׁוּעַ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם־מָשִׁיחַ... וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים הִסִּיתוּ אֶת־הֲמוֹן הָעָם לִשְׁאֹל לָהֶם אֵת בַּר־אַבָּא וּלְאַבֵּד אֵת־יֵשׁוּעַ׃ וַיַּעַן הַהֶגְמוֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֶת־מִי מִשְׁנֵיהֶם תִּרְצוּ שֶׁאַתִּיר לָכֶם וַיֹּאמְרוּ אֵת בַּר־אַבָּא׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פִּילָטוֹס וּמָה־אֶעֱשֶׂה לְיֵשׁוּעַ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם־מָשִׁיחַ וַיַּעֲנוּ כֻלָּם יִצָּלֵב׃ וַיֹּאמֶר הַהֶגְמוֹן וּמֶה־עָשָׂה רָעָה וַיִּצְעֲקוּ עוֹד וַיֹּאמְרוּ יִצָּלֵב׃ וַיְהִי כִּרְאוֹת פִּילָטוֹס כִּי לֹא־יוֹעִיל מְאוּמָה וְכִי רָבְתָה עוֹד הַמְּהוּמָה וַיִּקַּח מַיִם וַיִּרְחַץ אֶת־יָדָיו לְעֵינֵי הָעָם וַיֹּאמַר נָקִי אָנֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה אַתֶּם רְאוּ׃ וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל־בָּנֵינוּ"
— הבשורה על-פי מתי 27, 15-15
תיאורו של אירוע זה, שהתרחש בתחנה השנייה בויה דולורוזה, היה הצידוק העיקרי, לכך שמשך מאות שנים נחשבו היהודים לרוצחיו של האל. רק בוועידת הוותיקן השנייה הוציאה הכנסייה הקתולית צו המנקה את היהודים מאשמת הרצח של ישו, במסמך הקרוי נוסטרה אטאטה.
10
" וַיִּתְמַהּ פִּילָטוֹס עַל־אֲשֶׁר מֵת וַיִּקְרָא אֶל־שַׂר הַמֵּאָה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַכְּבָר גָּוָע׃ וַיֵּדַע מִפִּי־שַׂר הַמֵּאָה כִּי־כֵן וַיִּתֵּן אֶת־גּוּפָתוֹ מַתָּנָה לְיוֹסֵף׃ וְהוּא קָנָה סָדִין וַיּוֹרֶד אֹתוֹ וַיִּכְרְכֵהוּ בַּסָּדִין וַיְשִׂימֵהוּ בְקֶבֶר חָצוּב בַּסָּלַע וַיָּגָל אֶבֶן עַל־פֶּתַח הַקָּבֶר".
— הבשורה על-פי מרקוס 15, 44-46
פסוקים אלה מתארים את קבורתו של ישו בקבר חצוב בסלע, סמוך למקום צליבתו בגבעת הגולגולתא. המקום מוזהה כיום עם האדיקולה שבכנסיית הקבר ברובע הנוצרי. במבנה האדיקולה שני חללים - קבר ישו וקפלת המלאך המציינת את המקום בו פגשו מרים, אם ישו ומרים המגדלית במלאך, אשר בישר להן על תחייתו של ישו:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר עָבַר יוֹם הַשַּׁבָּת וַתִּקְנֶינָה מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם אֵם יַעֲקֹב וּשְׁלֹמִית סַמִּים לָלֶכֶת וְלָסוּךְ אֹתוֹ בָּהֶם׃ וּבְאֶחָד בַּשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בָּאוּ אֶל־הַקָּבֶר כַּעֲלוֹת הַשָּׁמֶשׁ׃ וַתֹּאמַרְנָה אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ מִי יָגֶל־לָנוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פֶּתַח הַקָּבֶר׃ וּבְהַבִּיטָן רָאוּ וְהִנֵּה נִגְלְלָה הָאָבֶן כִּי הָיְתָה גְּדֹלָה מְאֹד׃ וַתָּבֹאנָה אֶל־תּוֹךְ הַקָּבֶר וַתִּרְאֶינָה בָּחוּר אֶחָד ישֵּׁב מִיָּמִין וְהוּא עֹטֶה שִׂמְלָה לְבָנָה וַתִּשְׁתּוֹמַמְנָה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל־תִּשְׁתּוֹמַמְנָה אֶת־יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי הַנִּצְלָב אַתֵּן מְבַקְשׁוֹת הוּא קָם אֵינֶנּוּ פֹה הִנֵּה־זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִשְׁכִּיבֻהוּ בוֹ".
— הבשורה על-פי מרקוס 16, 1-6
11
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה הַמָּקוֹם חָרֵב וְהַיּוֹם רַד מְאֹד׃ שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל־הַחֲצֵרִים וְהַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין־לָהֶם מַה־שֶּׁיֹּאכֵלוּ׃ וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲנֵלֵךְ לִקְנוֹת לֶחֶם בְּמָאתַיִם דִּינָר לָתֵת לָהֶם לֶאֱכֹל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כַּמָּה כִכְּרוֹת־לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם לְכוּ וּרְאוּ וַיֵּדְעוּ וַיֹּאמְרוּ חָמֵשׁ וּשְׁנֵי דָגִים׃ וַיְצַו אוֹתָם לָשֶׁבֶת כֻּלָּם חֲבֻרָה חֲבֻרָה לְבַד עַל־יְרַק הַדֶּשֶׁא׃ וַיֵּשְׁבוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת לְמֵאוֹת וְלַחֲמִשִּׁים׃ וַיִּקַּח אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים וַיִּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס אֶת־הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן לְתַלְמִידָיו לָשׂוּם לִפְנֵיהֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם׃ וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ׃ וַיִּשְׂאוּ מִן־הַפְּתוֹתִים מְלוֹא סַלִּים שְׁנֵים עָשָׂר וְגַם מִן־הַדָּגִים׃ וְהָאֹכְלִים מִן־הַלֶּחֶם הָיוּ כַּחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ".
— הבשורה על-פי מרקוס 6, 35-44
באירוע, המוכר כנס הלחם והדגים, הצליח ישו להזין 5,000 איש, בחמש כיכרות לחם ושני דגים. המקום בו התרחש הנס מזוהה עם עין שבע, בקעה המשתרעת בצפון-מערב הכנרת, סמוך לכפר נחום. במקום ניצבת כנסיית הלחם והדגים המנציחה את האירוע. שמה העברי של "עין שבע" ניתן לה על שם שבעת המעיינות שנבעו בה בעבר, אך כיום נובעים במקום חמישה בלבד.
12
ברוך יהוה אלהי ישראל כי פקד את עמו וישלח לו פדות; וירם לנו קרן ישועה בבית דוד עבדו; כאשר דבר בפי נביאיו הקדושים אשר מעולם; ישועה מאיבינו ומיד כל שנאינו; לעשות חסד עם אבותינו ולזכר את ברית קדשו; את השבועה אשר נשבע לאברהם אבינו; להצילנו מיד איבינו ולתתנו לעבדו בלי פחד; בתמים ובצדקה לפניו כל ימי חיינו; ואתה הילד נביא עליון תקרא כי לפני יהוה תלך לפנות את דרכיו; לתת דעת הישועה לעמו בסליחת חטאתיהם; ברחמי חסד אלהינו אשר בהם פקדנו הנגה ממרום; להאיר לישבי חשך וצלמות ולהכין את רגלינו אל דרך השלום."
— הבשורה על-פי לוקס, 1, 68-79
על פי המסורת הנוצרית, כנסיית יוחנן בהרים בעין כרם, היא מקום הולדתו של יוחנן המטביל. על פי המסופר בברית החדשה, לא האמין זכריה שהיה כהן בבית המקדש לדברי המלאך כי אשתו העקרה אלישבע, תלד לו בן ויקרא שמו "יוחנן". הוא נענש על ידי המלאך באילמות עד אשר יראה במו עיניו את הבן. בטקס ברית המילה של הבן שנערך בביתם ב"עיר ביהודה" (שמה של עין כרם אינו מוזכר), בקשו בני המשפחה לקרוא לילד "זכריה" על שם האב, אולם אלישבע התנגדה, וכאשר פנו אל זכריה, הוא כתב על לוח את שם הבן "יוחנן". באותו רגע שב אליו כח הדיבור והוא נשא את תפילת בנדיקטוס, המכונה כך על שום המילה הפותחת אותה - "ברוך". על קירות חצר הכנסייה 21 לוחות חרסינה שעליהם כתובה תפילה זו במספר שפות.