פורטל:השפה העברית/מאמר נבחר/גלריה
אוסף ערכים מומלצים של פורטל השפה העברית
לעריכת תקצירי הערכים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
1
 |
טעמי המקרא או טעמים הם סימנים מיוחדים שמושמים מעל או מתחת למילים העבריות, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית. בימינו נעשה שימוש בטעמי המקרא רק בספרי התנ"ך.
לטעמים כמה שימושים עיקרים:
- תחבירי: סימני פיסוק. כך למשל הטעם סוף פסוק משמש כנקודה, והטעם אתנחתא משמש כפסיק. לכל מילה יהיה בדרך כלל טעם אחד בלבד.
- פונטי: הטעמת המילה. האם היא במלעיל או במלרע, כלומר היכן שמים את ההטעמה. ברוב המקרים "טעם המקרא" יבוא בהברה בה נמצא הטעם במילה. כך למשל הטעם יכול לעזור לנו לדעת האם אומרים ברך (BErech, חלק מהרגל) או ברך (beRECH, נתן ברכה).
- מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים, שמעשיר את הקריאה, ועושה אותה מלודרמטית. נותן פירושים לתוכן הנקרא ואף ממחיש אותו היטב. למשל אם יש טעם עוצר במילה ויתמהמה, אפשר לחוש את ההתמהמהות.
2
מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, הידוע יותר בכינויו מילון בן-יהודה, הוא מילון היסטורי חשוב של השפה העברית. כרכיו הראשונים, שיצאו לאור החל ב-1908, נערכו בידי אליעזר בן-יהודה, כחלק מפעילותו להחייאת הדיבור העברי בארץ ישראל. לאחר מותו של בן-יהודה הושלם המילון בידי חוקרי העברית משה צבי סגל ונפתלי הרץ טור-סיני, והכרך האחרון שלו יצא לאור ב-1958. על אף שהקביעות המדעיות שלו מתקבלות בהסתייגות מסוימת במחקר האקדמי, הוא נחשב כלי עזר חשוב למחקר היסטורי של העברית, בעיקר בגלל המאגר הרחב של מובאות וציטוטים מכל רובדי הלשון העברית המצורפים לכל ערך בו.
3
לשון חז"ל (נקראת גם לשון חכמים או לשון המשנה) היא השפה העברית כפי שהייתה מדוברת ונכתבת בפי היהודים בין המאה הראשונה והמאה החמישית לספירה. לשון חז"ל היא השפה שבה נכתבו המשנה, המדרשים וחלק מן התלמוד הבבלי והירושלמי.
ההבדל שבין השפה שבה כתוב התנ"ך לבין השפה שבה כתובה המשנה ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח ע"ב).
4
בשם תחיית הלשון העברית מכנים תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון שהיא לשון כתובה וליטורגית בלבד ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. התהליך הזה איננו תהליך לשוני גרידא, אלא הוא משתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ובעיקר הוא משתלב במהפכה הציונית ובהקמת היישוב העברי החדש בארץ ישראל, תהליכים שהביאו בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.
השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות לא הייתה העברית לשון מתה לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך נחשב לתהליך יחיד במינו, והבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד.
5
קרֵי וכתיב הוא מושג חשוב במסורה (מערכת מסירת הטקסט ושימורו) של המקרא. עיקרו הוא ההבדלים בין מסורת הכתיב של התנ"ך לבין מסורת הקריאה שלו, במילים מסוימות. ברוב הוצאות התנ"ך, ה"כתיב" (הצורה שבה יש לכתוב את המילה) מופיע בגוף הטקסט, ואילו ה"קרי" (הצורה שבה יש לקרוא את המילה) מופיע בשוליים. לעיתים מילה מסוימת אף נכתבת ולא נקראת, או נקראת אך לא נכתבת, ותופעה זו מכונה 'כתיב ולא קרי' ו'קרי ולא כתיב'.
6
תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.
משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת.
7
קובוץ ושורוק הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.
קובוץ נראה כמו שלוש נקודות באלכסון עולה מימין לשמאל מתחת לאות ושורוק הוא האות וי"ו עם נקודה באמצעה. שורוק, אם כן, נראה כמו האות וי״ו עם דגש, אך במילה שכולה מנוקדת אי־אפשר להתבלבל בין שורוק לדגש – באות שלפני שורוק לא יהיה שום ניקוד אחר.
בימינו אין שום הבדל בצליל בין קובוץ לשורוק. לדעת חוקרים רבים לא היה הבדל כזה גם בתקופות הקודמות – קובוץ היה „סימן של דחק”, כלומר הנקדנים הראשונים כתבו קובוץ כאשר בטקסט שניקדו היה אמור להיות צליל /u/ ולא הופיעה האות וי״ו ובשאר המקרים כתבו שורוק. חוקרים אחרים העלו את האפשרות שהצליל של קובוץ היה מעוגל יותר או קצר יותר.
בניקוד תקני הקובוץ נכתב בהברה סגורה לא מוטעמת: ”כֻּלָּם” (כולם), ”מְשֻׁגָּע” (משוגע), ”צְהֻבִּים” (צהובים). בשאר המקרים נכתב שורוק. במילים שאולות תמיד נכתב שורוק – ”אוּנִיבֶרְסִיטָה”, ”הַמְבּוּרְג”, ”אוּקְרָאִינָה”. בכתיב חסר־ניקוד צליל /u/ תמיד נכתב באות וי״ו.