“אני לא ראוי לחסד שלך, אני אפס אני,” אמר מַקסימוֹב בקול בוכים. “מוטב היה שתעשׂי חסד עם אנשים הדרושים יותר ממני.”
“כל אחד דרוש, מַקסימוּשקה, ואיך אפשר לדעת מי דרוש יותר. הלוואי לא היה הפולני הזה קיים, אַליוֹשה, היום עלה על דעתו לחלות. הייתי אצלו. עכשיו בכוונה אשלח לו פשטידה, לא שלחתי קודם אבל מיטיָה האשים ששלחתי, אז עכשיו בכוונה אשלח, דווקא! הנה גם פֶניָה מביאה מכתב. כמובן, שוב מהפולנים, שוב מבקשים כסף!”
ואכן שלח פאן מוּסיָלוֹביץ' מכתב ארוך, נמלץ ומנופח, כדרכו, ובו ביקש להלוות לו שלושה רובלים. למכתב צורפה קבלה והתחייבות לפרוע את החוב תוך שלושה חודשים, על הקבלה חתם גם פאן וְרוּבּלֶבסקי. מכתבים כאלה עם קבלות כאלה מ“הקודם” שלה כבר קיבלה גרושֶנקה הרבה. הדבר התחיל עם החלמתה, לפני שבועיים. היא ידעה, כי שני הפאנים לא באו לשאול לשלומה גם בימי מחלתה. המכתב הראשון שקיבלה גרוּשֶנקה היה ארוך, כתוב על גיליון־דואר בתבנית גדולה, חתום בטבעת־חותם משפחתית, מכתב סתום ונמלץ, ועל כן קראה גרוּשֶנקה את החצי והשליכה אותו בלי להבין דבר. אכן לא הייתה דעתה פנויה אז למכתבים. לאחר מכתב ראשון זה בא למחרת שני, ובו ביקש פאן מוּסיָלוֹביץ' להלוות לו אלפיים רובל למועד קצר ביותר. גרוּשֶנקה לא ענתה גם על מכתב זה. אחר כך באה סדרה של מכתבים, מכתב אחד ליום, כולם חשובים ונמלצים, אבל הסכום המבוקש בהם היה פוחת בהדרגה, הגיע למאה רובל, לעשׂרים וחמישה, לעשרה, ולבסוף קיבלה גרוּשֶנקה מכתב, שבו ביקשו שני הפאנים רובל אחד בלבד וצֵרפו קבלה שחתמו עליה שניהם. עתה התעוררו רחמיה של גרוּשֶנקה ועם הדמדומים הלכה אל הפּאן. מצאה את שני הפולנים שרויים בדלות נוראה, כמעט בעוני, ללא אוכל, ללא עצי־הסקה, ללא סיגריות, שקועים בחוב לבעלת־הבית. מאתיים הרובל שזכו בהם במוֹקרוֹיֶה מידי מיטיָה, נעלמו מהר. גרוּשֶנקה התפלאה כשקיבלו שני הפאנים את פניה בחשיבות יהירה ובהפגנת עצמאות, במירב הטקס המלווה נאומים מנופחים. גרוּשֶנקה צחקה ונתנה ל“קודם” שלה עשׂרה רובלים. אחר כך סיפרה זאת תוך צחוק גם למיטיָה, והוא לא קינא כלל. אלא שמאז נצמדו הפאנים אל גרוּשֶנקה, והפציצו אותה כל יום במכתבים ובקשות־כסף, והיא שלחה כל פעם קצת.
