עוד הוא שקוע בעריכת התוכניות והיסודות למפעל החדש, מגיש לו מזכירו, ר' משה גראף, מכתב שהגיע מחוץ-לארץ. הוא מכיר את כתיבת-היד של כותבו, ורואה את הבול עם דיוקנו של הצאר, שליטה של רוסיה, עליו.
הוא מבחין על הבול בחותמת עברית ובמלים: ירושלים תיבנה ותיכונן – המצאתו של ר' ברל מאיר טננבוים, יליד חברון וחניך ישיבת “עץ חיים”, שהיה בשעתו לנושא-מכתבים בפקודת הרבנים ר' שמואל סלאנט ור' יהודא לייב דיסקין, מאחר שבדואר הרוסי היו פותחים המכתבים המגיעים מן הגולה וגונבים הכסף הנשלח לירושלים. אך עובדי הדואר הרוסי, שחרה אפם על שנגזל מהם מקור “פרנסתם”, התנכלו לר' ברל מאיר, ובלכתו בשכונה הארמנית ירו בו, ואולם הוא ניצל – ועד היום, בעברו במקום זה הוא מברך: ברוך הוא שעשה לי נס במקום זה… אחר-כך נמלך בדעתו, שכר את הדואר הטורקי, היה בעצמו לבעל דואר, והתקין את החותמת העברית, שבה נוהג הוא להחתים מכתבים יוצאים ובאים…
ר' יושעה פותח את המעטפה. הוא קורא בשורות הצפופות, הגדושות תאניה ואניה, יסורי רוחו של שלוח ארץ ישראל וירושלים שנדחק לקרן-זווית, שצעירים וזריזים ממנו תפסו מקומו, ואותו הציגו אחד פושט-יד עלוב שלוּחם של פושטי-יד… ולבו של ר' יושעה נצבט בקרבו ובכאב ובעלבון.
