פדיון בני המיעוט הגרמני ברומניה
בתקופה שבין 1968 ועד המהפכה הרומנית (1989), נרקמו עסקאות רבות בהוראתו של ניקולאה צ'אושסקו בהן שילמה מערב גרמניה סכומי כסף גדולים לרומניה תמורת מתן היתרי הגירה לבני המיעוט הגרמני מרומניה, בהם סקסונים טרנסילבנים, ציפסרים, שוואבים ואחרים. העסקאות בוצעו על פי דגם "עיסקות חליפין" קודמות לפדיון יהודי רומניה ונוהלו בדרכים דומות.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העולם השנייה בסביבות 50,000 מבני המיעוט הגרמני ברומניה התגייסו ושרתו בצבא גרמניה הנאצית. לאחר כניסת הצבא האדום לרומניה באוגוסט 1944, רבים מהם ניסו להימלט עם משפחותיהם, מהם כמאה אלף נלכדו והושבו לרומניה. על פי צו אישי של סטלין הוגלו בדצמבר 1945 כ-75,000 גברים ונשים מבני המיעוט הגרמני ברומניה למחנות עבודת כפייה בברית המועצות, כעשרה אחוזים מהם מתו שם בתקופה זו. שלטונות רומניה הקומוניסטית הלאימו את רכוש המגורשים.
ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהוראתו של ניקולאה צ'אושסקו יצר הגנרל הרומני גאורגה מרקו מגע עם "אדוארד" (שם הקוד של המשפטן הגרמני Ewald Garlepp), שפעל כנציגו האישי של שר הפנים המערב גרמני באותה עת הנס-דיטריך גנשר. המגעים התנהלו בין 1967–1962 ובסופם נחתם הסכם בין רומניה למערב גרמניה, בו נקבע שזו תפצה את רומניה על "השקעתם" באזרחי רומניה ממוצא גרמני. לפי המחירון שנקבע באמצע שנות השבעים של המאה העשרים מחירו של ילד או אישה עקרת בית עמד על 1,800 מרק גרמני לגולגולת, מחירו של סטודנט 5,500 מרק גרמני ומחירו של פרופסור אוניברסיטאי 11,000 מרק גרמני. בנוסף, לרבבת מהגרים ניתן "בונוס גלובלי" של מיליון מרק גרמני. בפברואר 1968 הוחלף "אדוארד" בעורך הדין המערב גרמני Heinz-Gunter Husch, כנציגם במגעים. במהלך השנים 1967–1989 שולמו לרומניה עבור ויזות לגרמנים כ-1.4 מיליארד מרק גרמני[1]. עלויות ההגירה הכוללות למערב גרמניה התקרבו לשלושה מיליארד מרק גרמני, בהן נכללו גם הוצאות הנסיעה, תשלומי מכסים ועוד.
מספר הגרמנים האתניים שביקשו להגר מרומניה עלה על מספר האישורים שהנפיקו הרומנים, לכן התפתח שוק שחור להשגת אישורים; מבקשי אשרת הגירה שילמו סכומים גבוהים לפקידים רומנים במטרה לקדם את תורם לקבלת האישור, על חשבון מבקשי הגירה אחרים. ב"מסלול" זה שולם שוחד של כ-18,000 מרק גרמני בממוצע למשפחה, על פי מפתח של 12,000 מרק לגבר, ו-6,000 מרק לאישה ולילד[2].
אחרי המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי המהפכה הרומנית נפתחו שערי רומניה להגירה חופשית. לשם השוואה, ב-1948 חיו ברומניה כ-350,000 גרמנים אתניים; מספרם פחת עד המהפכה הרומנית לכדי 250,000, ולאחר המהפכה גברה ההגירה עד שב-2002 נותרו ברומניה כ-60,000 גרמנים אתניים בלבד.
ב-1 במאי 1997, במהלך ביקורו של שר החוץ הגרמני קלאוס קינקל בבוקרשט, התנצל שר החוץ הרומני דאז, אדריאן סוורין, בפני עמיתו, ובאמצעותו בפני המהגרים הגרמנים מרומניה - על "מכירת" המהגרים הגרמנים[3].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Ion Mihai Pacepa, Orizonturi roșii, Editura Venus, București, 1992 (ברומנית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Laura Mitran, CNSAS: Listele celor cumpăraţi din România, liste ale lui Schindler şi de cumpărături ale dictatorilor (ברומנית)
- Heinz-Gunter Husch, avocatul german care a negociat cu statul roman "vanzarea" sasilor: Platile cash se faceau in bancnote de catre 1.000 de marci, puse in plicuri sigilate (ברומנית)
- 4.000 de mărci, tariful lui Ceauşescu pe „cap“ de emigrant german (ברומנית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Le Temps readuce in discutie "vanzarea" germanilor din Romania in perioada comunismului (ברומנית)
- ^ „Paşaport pentru Germania“, cum a vândut Ceauşescu ca la piaţă un sfert de milion de cetăţeni ai României (ברומנית)
- ^ המיעוט הגרמני 1997 באתר של המכון ללימוד בעיות המיעוטים הלאומיים (ברומנית)
