עשיית דין עצמית במשפט העברי
עשיית דין עצמית משמעותה בלשון פשוטה: "לקיחת החוק לידיים", דהיינו שימוש בכוח פיסי על ידי האדם על מנת להגן על זכויותיו, מבלי לפנות לרשויות המשפט והחוק. ישנם שני היבטים מרכזיים בהם עשיית הדין העצמית יכולה לבוא לידי ביטוי: ההיבט הפלילי וההיבט האזרחי. ההיבט הפלילי עניינו בהשלטת חוק וסדר, על ידי יחידים או קבוצות הפועלים באורח עצמאי. בהיבט האזרחי נראה כי הכוונה היא ל"סיפוק/הבטחת דרישה על ידי מעשה עצמאי של הדורש". העושה את הדין לעצמו לא מתכוון להגן על ערכים כלליים או על טובת ציבור, אלא לשמור על ענייניו הפרטיים.[1]
גישות[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פניו, במשפט העברי ישנה מגמה של התנגדות לעשיית דין עצמית שכן עשיית הדין היא תפקידם של הדיינים. מגמה זו עולה מתוך דוגמאות רבות בתורה: ל"גואל הדם" נאסר להרוג עד שמעמידים את ההורג "לפני העדה למשפט" (במדבר לח, יב); בן סורר מורה – ההורים לא מענישים אותו בעצמם אלא צריכים להביאו 'אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים כא, יט). כך גם במקרה בו הופקד פיקדון והשומר טוען שהפיקדון נגנב ממנו. המקרא קובע שהבעלים-המפקיד נדרש לפנות לבית הדין: "ונקרב בעל הבית אל האלהים (שופטים)..". [2]
למרות זאת, בדברי חז"ל חלוקות הדעות בדבר עשיית דין עצמית; וגם לדעת האוסרים, האיסור אינו מוחלט ויש לו חריגים.
מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית יש לברר האם עשיית דין עצמית יסודה מהתורה או שמא זוהי תקנת חכמים (התלויה במחלוקת האמוראים שתוצג בהמשך).
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) סבור שיסוד הדין הוא מהתורה. לדידו, חז"ל למדו שאין להמית אדם על ידי אדם פרטי (לרבות גואל הדם), אף על פי שהסנהדרין קבעו שהוא רוצח, עד שיעמוד בפני בי"ד אחר למשפט.[3] הנצי"ב מבין מכאן שהחובה להביא את הנאשם בפני בי"ד קיימת דווקא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות, ומכאן שבדיני ממונות, במקרים מסוימים, מותרת עשיית דין עצמית.[4]
מקור נוסף מהתורה ממנו ניתן ללמוד אודות עשיית דין עצמית הוא הדין המקראי הקובע עונש חמור לאישה המתערבת במריבה בין בעלה לאיש אחר, על ידי כך שהיא שולחת את ידה ומחזיקה במבושי האחר.[5] הגמרא הדנה בפסוק זה קובעת שהוא נאמר רק כאשר היא יכולה להציל את בעלה על ידי דבר אחר.[6] במקרה בו איננה יכולה להצילו על ידי דבר אחר "נעשה ידה כשליח בי"ד, ופטורה". דהיינו היא רשאית לעשות דין עצמי.
עשיית דין עצמית בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמוראים נחלקו בשאלה האם רשאי אדם לעשות דין לעצמו, דהיינו האם רשאי להשתמש בכוח כנגד העומד מולו כדי להחזיר לעצמו זכות משפטית שנלקחה ממנו שלא כדין, או שמא הברירה היחידה היא פניה למערכת השיפוטית המקובלת.[7]
רב יהודה טוען ש"לא עביד איניש דינא לנפשיה", כלומר אדם אינו רשאי לעשות דין לעצמו. הרציונל לכך הוא שאם יש לאדם ברירה למנוע את העוול על ידי פניה לבית-הדין, אסור לו להשתמש באלימות. מכאן ניתן ללמוד שבנסיבות בהן אין בידי ביהמ"ש להושיע, והברירה היחידה העומדת לרשות הנפגע, כדי למנוע את הפגיעה, היא נקיטת פעולה אלימה - יש להתיר עשיית דין עצמית. כך הבין התלמוד: "היכא דאיכא פסידא, כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה" (במקום שיש הפסד, לדעת כולם עושה אדם דין לעצמו). בתלמוד מופיעים מספר מקרים כאלה:[8]
(1) אדם הדולה מים מבור, ואינו שועה להפצרותיו של הבעלים להפסיק זאת: אמנם ניתן להגיש תביעה ולהוציא צו שיכריח אותו להפסיק את השאיבה, אך בינתיים נגרמים לנפגע נזקים עקיפים (הפגיעה ביבול שאינו מקבל השקיה), שעליהם לא יוכל לתבוע בעתיד (בגין הכלל 'גרמא בנזיקין פטור'). במצבים כאלה גם רב יהודה יסכים שמותר לבעל הבור לפעול בכח ולמנוע את גניבת המים, שאילולי כן ייגרם לו נזק בלתי הפיך.
(2) בעל חיים "תם" - שלא מוחזק כמועד להזיק, החל להתנהג באלימות ומאיים לגרום נזק: גם לדעת רב יהודה תהא זכות לנתקף להפעיל כח על בעל החיים התוקף, כדי שלא ייגרם לו נזק בלתי הפיך (שהרי שאם ייגרם נזק ותוגש תביעה, בעל הבהמה יחויב בחצי נזק ולא בנזק שלם, בהתאם להגדרת בעל החיים התוקף כ'תם' ולא 'כמועד').
לעומת רב יהודה, רב נחמן מרחיב יותר את האפשרות לעשיית דין עצמית. לדעתו, "עביד איניש דינא לנפשיה" (עושה אדם דין לעצמו). הרציונל לכך הוא, שאם עשיית הדין העצמית היא צודקת אין לאלץ את הנפגע לנהל מאבק משפטי, אלא הוא רשאי להשתמש בכוחו ולהגן על זכויותיו. ההבדל בין רב יהודה לרב נחמן מתקיים בנסיבות בהן לא צפוי להיגרם הפסד לנפגע אם ימתין ויפנה לערכאה שיפוטית: לדעת רב נחמן גם בנסיבות כאלה ניתן להשתמש בכח.
רוב הראשונים פסקו להלכה כרב נחמן, הסובר, כאמור, שאדם עושה דין לעצמו.
שיטות הראשונים בעשיית דין עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, לדעת רוב הראשונים (רי"ף,[9] רא"ש,[10] רבינו חננאל[11] ) הלכה כרב נחמן, על פי הכלל התלמודי "הלכתא כרב נחמן בדיני (= בדיני ממונות)".[12]
לעומתם, רבינו אפרים בהשגותיו על הרי"ף,[13] טוען שגם אם הזכות הנפגעת היא כספית, עשיית הדין העצמית והפעלת הכוח כנגד האחר הן בגידרם של איסור והיתר, ולכן ההלכה צריכה להיות כרב יהודה.
הסבר אפשרי למחלוקת זו, תלוי בשאלה האם מוקד הדיון בעשיית דין עצמית הוא סמכות האדם להכות את חבירו או לגרום לו נזק תוך כדי הצלת הממון – ואז ההכרעה היא ב"איסור והיתר", או שמוקד הדיון הוא הזכות לתפיסת ממון הנמצא אצל חברו – ואז מדובר ב"דיני" (דיני ממונות).[14]
רבנו מנחם המאירי ("המאירי") מצמצם את תחולת עשיית הדין העצמית לזמן הגזלה או הפגיעה עצמם. לאחר שהחפץ כבר נמצא ברשות הגזלן, אין רשות לעשות דין עצמי ויש לפנות לערכאות.[15]
האור זרוע[16] והמרדכי,[17] חששו מאנרכיה משפטית, ולכן הם צמצמו את המקרים בהם אדם רשאי לעשות דין עצמי רק לנסיבות שבהן ברור וידוע לכל שהחפץ – מושא עשיית הדין - הוא שלו. אם הדבר לא ידוע, הרי שגם אם עלול להיווצר לו הפסד, אסור לאדם לעשות דין עצמי. זאת, כדי להימנע מאובדן סדר ציבורי, המאפשר לכל אדם להכות את חבירו או לחטוף ממנו את נכסיו. לעומתם, הנימוקי יוסף סבור כי אין צורך שיהא ידוע לכל שהחפץ שלו, אלא די שיש בידו ראיה שיוכל להוציא מהגזלן את החפץ בבית דין. עוד משמע ממנו שניתן לעשות דין לעצמו בין בשעת הגזילה ובין לאחריה.[18]
הרמב"ם, כמו רוב הראשונים, פסק כרב נחמן:
'יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה, אינו חייב לטרוח ולבוא לבי"ד, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבי"ד...'.[19]
עם זאת, ייתכן שלדעת הרמב"ם ההיתר לעשיית דין עצמית קיים רק כאשר הפגיעה גורמת הפסד (כמו בדוגמת שאיבת המים מבור ללא רשות הבעלים).[20]
אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
השולחן ערוך פוסק: "יכול אדם לעשות דין לעצמו: אם רואה שלו ביד אחר שגזלו – יכול לקחת מידו, ואם האחר עומד כנגדו – יכול להכותו עד שיניחנו. [הגה:] אם לא יוכל להציל בעניין אחר (טור) אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין. והוא שיוכל לברר, ששלו הוא נוטל בדין".[21]
פרשני השולחן ערוך מסייגים את פסקו, כדלקמן:
א. כשצפוי הפסד ברור אם ימתין האדם עד שילך לביה"ד ויתבע את הפוגע, "אז ודאי מותר לעשות ע"פ עצמו הכאה דבודאי יהיה ניזק ולא ישלם לו היזקו על ידי ביה"ד".[22]
ב. במקום בו אין הפסד ברור אך ישנו חשש שעד שילך לביה"ד ייגרם לו הפסד - יכול להכותו, כדעת רב נחמן שאדם עושה דין לעצמו גם במקום שאין לו הפסד.[23]
לעומת שני אלו, במצב השלישי אסור להכות:
ג. כשברור לאדם שיוכל להציל את שלו ולא ייגרם לו שום הפסד אם יתבע בביה"ד– אסור לו להכות את חבירו, כי יכול "להציל בעניין אחר". רבי עקיבא איגר קובע שיש להשתמש בכוח במידה הנדרשת, וכל מעשה נלווה שאין בו תועלת להשבת החפץ, כגון ביזוי וחירוף, אסור לבעל החפץ לעשותו.[24]
מקורה ואופייה של הסמכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרונים הציעו הצעות שונות באשר למקורה ואופייה של הסמכות לעשיית דין עצמית:
1. יש שהסבירו שהניזק העושה דין לעצמו פועל כ"שוטר", המוציא את הדין לפועל, אך אין לו כח של "דיין" לפסוק ולחתוך את הדין. לכן, אם בא גזלן לגזול את ממונו – מותר לו להכותו. אולם, אם החפץ כבר נגזל, אין לו רשות להוציא אותו בכח, גם אם יש לו עדים, שכן צריך פסק דין של בית דין כדי להוציא נכס מידי המוחזק בו.[25]
2. לפי דעה אחרת, הניזק פועל כ"דיין", כלומר יש לו סמכות לחתוך את הדין, ומכאן שעשיית דין עצמית תהיה מותרת גם לאחר גזילת החפץ.[26]
לפי הגישה האחרונה הניזק פועל מכח בית דין והוא משמש מעין "שליח בית דין". כלומר, יש כאן האצלת סמכות מטעם בית הדין לנפגע.
הניזק פועל כשליח בית דין בשני היבטים:
א. מניעה מן החטא: כשם שלבית הדין כוח למנוע מהאדם לעשות עוול, כך לניזק עצמו, כשליח ביה"ד, הזכות למנוע את חבירו מלהזיק לו באיסור.
ב. מניעת הפסד ממון: לנפסד רשות להגן על עצמו ממי שבא להפסידו.[27]
3. לפי גישה אחרת הניזק שואב את הכח לעשיית דין עצמית מכח בעלותו או מכח זכות הקניין שלו (ולא מכח שליחות בית דין). גישה זו מניחה, שהמשפט מכיר באינסטינקטים בסיסיים של הגנה מיידית של האדם על רכושו. אמנם נדמה שהבעלים פועל לכתחילה בלי סמכות, אך בדיעבד יינתן למעשיו הכשר ותוקף, אם פעל בתחום שהוא יכול לפעול בו.[28]
סייגים וחריגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
1. עשיית דין עצמית בחוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי דין התלמוד אין רשות למלווה להיכנס לביתו של החייב כדי ליטול ממנו משכון.[29] הרא"ש מבאר שאין כאן היתר לעשיית דין עצמית, משום שאדם רשאי לעשות דין לעצמו, דווקא אם בא חבירו לגזול ממנו או כשהוא רואה חפץ השייך לו ביד חבירו. לעומת זאת, למשכן חייב עבור חוב שחייב לו מכבר, אין לו רשות.[30] כיוון שאין לאדם רשות למשכן בעל כרחו של הלווה, אם עבר הנושה ומישכן את הלווה בעל כרחו והזיק לו– חייב.[31]
עשיית דין עצמית על ידי אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמ"א, קובע כי דווקא האדם בעצמו יכול לעשות דין לעצמו, אבל "אסור על ידי עכו"ם".[32] האחרונים נחלקו בפירושה של הלכה זו: האם על ידי ישראל אחר ניתן לעשות דין עצמי או שאף על ידי ישראל אחר גם כן יהיה אסור.[33] יש מהאחרונים שכתבו שדווקא על בעל החפץ הקילו שייקח את שלו, אפילו בכח, אבל לאדם אחר אסור לעשות כן בשבילו.[34]
עשיית דין עצמית בתלמיד חכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי דין התלמוד "צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה" (= תלמיד חכם עושה דין לעצמו בדבר שפסוק [שידוע בבירור] לו).[35] מן התלמוד נראה שתלמיד חכם יכול לנדות את האדם המזיק, וזוהי עשיית הדין העצמית מצידו.[36]
החידוש באשר לת"ח הוא שהוא רשאי ליטול זכויותיו בכוח, ואינו צריך לחוש לעניין חילול השם בדבר.[37] באופן אחר תלמיד חכם, בשונה מאדם אחר, יכול לעשות דין לעצמו בכל עניין, גם מבלי שיוכל לברר את צדקתו בבית הדין.[38]
יישומי הדין בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתי הדין ופוסקים בימינו נדרשים לא אחת לסוגיה זו של עשיית דין עצמית.
1. דוגמה למקרה רווח של עשיית דין עצמית מובא בפסק של הרב דב ליאור: מדובר בסככה לא חוקית שבנה פלוני ואשר שכניו הרסו, בטענה כי פעלו מכוח עשיית דין עצמית. נפסק שפלוני פעל בניגוד לרישיון העירייה, וללא הסכמת דירי הבניין שחששו ממפגע אקולוגי ולכן הייתה להם רשות להרוס את הסככה. עם זאת, נקבע שאם ניתן בטרחה מעטה למנוע הפסד מן המזיק, יעשו כך ולא יגרמו לו הפסד.[39] עוד נקבע שלא נדרש מן השכנים לפרק את הסככה שנבנתה שלא כדין על ידי מסגר מקצועי, משום שהנפגע זכאי לעשיית דין עצמית מבלי להוציא על כך הוצאות.[40]
2. במקרה אחר דן בית הדין במקרה בו אדם קנה מצרכים בחנות, וכשהגיע לביתו שם לב שחסר אחד המצרכים. כאשר חזר לבעל החנות הלה לא האמין לו, וביה"ד נשאל האם הקונה יכול לקחת, ללא ידיעת בעל החנות, את הפריט החסר כשברור לו ששילם. לאחר דיון נרחב בדברי הראשונים והאחרונים בסוגיה, פסק הרב יצחק אלמליח שאף על פי שברור לו ששילם על המצרך הנוסף, אין לקחת חפץ תמורת הכסף שנתן בלי ידיעת המוכר, דהיינו אין לעשות דין לעצמו. אולם, אם יבוא לידו חפץ של המוכר הוא יכול להחזיק בחפץ לעצמו או למכור אותו.[41] תשובה זו מתבססת על פסיקתו של הרב יוסף חיים מבגדד, שקבע שלושה תנאים לעשיית דין עצמית המאפשרת לקיחת החפץ ממי שגזל ממנו: 1. שיהא הדבר ברור אצלו שגנב ממנו וכמה גנב; 2. שאם גנב ממנו מעות – ייקח דווקא מעות ולא חפץ שהוא שווה-ערך למעות שגנב; 3. שהנתבע הוא אדם אלם או שישנה סיבה אחרת שבגינה אי אפשר להוציא את החפץ מידי המחזיק בו בגלוי.[42]
3. שאלה אחרת עוסקת באזעקה של מפעל המשמיעה רעש ומפריעה לשכנים לישון. מטרת האזעקה היא התרעה מפני גנבים, אך כיוון שהתקלקלה היא מרעישה לחינם. השכנים פנו לבעל המפעל על מנת שיטפל בתקלה, אך ניסיונותיהם העלו חרס, ולפיכך שאלו אם מותר להם לשבור את מנגנון האזעקה כדי להשביתו. הרב זילברשטיין פסק שקול שמפריע לישון נחשב ל"מקום פסידא" (מקום הפסד) שכן השכנים מפסידים את שנתם ולכן מותר להם לעשות דין לעצמם ולפגוע במנגנון האזעקה על מנת להשבית אותו ואם יעשו כך יהיו פטורים מלשלם על הנזק.[43]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רפאל יעקובי, עשיית דין עצמי, פרשת השבוע ברוח המשפט, פרשת פנחס, 130
- ^ ד"ר מיכאל ויגודה, עשיית דין עצמית, משפטי ארץ- דין דיין ודיון (תשס"ב), עמוד 3
- ^ לומד זאת משאילתות דרב אחאי, על הפסוק "משפט אחד יהיה לכם ולגר..". כוונת הדברים היא שאף על פי שהרכב בית דין מסוים ראה את פלוני מבצע פשע, הוא משמש במקרה זה כ"עד" ו"אין עד נעשה דיין" ולכן יש צורך בכך שישב בית דין אחר וידון בעניינו
- ^ הרב נפתלי יהודה צבי ברלין, העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי, בראשית ב א באתר ספריא
- ^ דברים כה, יא-יב
- ^ תלמוד בבלי, בבא קמא, דף כח עמוד א
- ^ תלמוד בבלי, בבא קמא, דף כז עמוד ב
- ^ ד"ר מיכאל ויגודה, "עשיית דין עצמית", משפטי ארץ- דין דיין ודיון (תשס"ב), עמוד 4-5
- ^ רי"ף, בבא קמא, דף יב ע"ב מדפי הרי"ף
- ^ רא"ש, בבא קמא, פרק ג' סימן ג'. עיין "קיצור פסקי הרא"ש (לרבנו בעל הטורים): "הלכתא: עביד איניש דינא לנפשיה, אפילו על ידי הכאה, אפילו במקום דליכא פסידא, ובלבד שיכול לברר שבדין היה יכול להוציא את שלו. ודווקא אם בא לגזול ממנו (ס"א ממונו) או שראה חפץ שלו בידו, אבל למשכנו בשביל חוב - לית ליה רשותא".
- ^ רבינו חננאל, בבא קמא כז ע"ב.
- ^ תלמוד בבלי, כתובות, דף יג עמוד א
- ^ דברי רבינו אפרים הובאו בשיטה מקובצת, בבא קמא, דף כח עמוד א, ד"ה "לרבינו אפרים".
- ^ להסברים אפשריים נוספים למחלוקת בין הרי"ף לרבינו אפרים, ראה: ירון רוזיליו,הוצאת ממון המגיע על פי דין במרמה, אבני משפט יד 25, 34-35.
- ^ רבינו מנחם המאירי, בית הבחירה, בבא קמא כז ע"ב: "כל שאונס דבר לחברו וחברו האנוס לשם ורואה באנסו... יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה... ואין צריך לומר במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא... הא כל שעבר האונס, כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו אינו רוצה לפרעו - אינו בדין זה. לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו"
- ^ אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא, סימן קמד-קמה
- ^ מרדכי, בבא קמא, פרק המניח, רמז ל: "פסק רבינו מאיר דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר מילי (*לא) שאין ידוע אם זה שלו אם לא - לית ליה רשות, אפילו הוה ליה פסידא לפי דברו, דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, דכל אחד יאמר לחבירו ודאי דידי מגזל קגזלת לי ויכה אותו ויחטוף אותו ויאמר עבידנא דינא לנפשאי".
- ^ נימוקי יוסף, דף יב ע"ב מדפי הרי"ף; הרב יוסף אביטן, "העושה דין לעצמו", אבני משפט ג, 55-56 (תשס"ד).
- ^ רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק ב, הלכה יב
- ^ ראה רמב"ם, הלכות עבדים פרק ג' הלכה ה: "[עבד] נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו – פטור, שהרי נאסר בשפחה". משתמע מכאן, שאין אדם עושה דין לעצמו, בניגוד להלכת הרמב"ם הקודמת. הסייג המוצע לעיל (הפסד) הוא אפשרות ליישוב הסתירה. ראה לחם משנה, הלכות עבדים שם; אביטן, העושה דין לעצמו, עמ' 57-58.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ד' סעיף א
- ^ נתיבות המשפט, סימן ד' ס"ק א
- ^ נתיבות המשפט, סימן ד ס"ק א
- ^ חידושי ר' עקיבא איגר, חו"מ סימן ד'.
- ^ בהתאמה לדעת המאירי המובאת לעיל בה"ש 18
- ^ אביטן, העושה דין לעצמו, 56 בשם שנת יעב"ץ (חו"מ סימן ג') ובשם הרב גוסטמן (קונטרסי שיעורים, בבא קמא, שיעור ט"ו (עמוד 269-290)
- ^ הרב יצחק לנזובסקי, "לקיחת מוצר מהחנות ללא ידיעת המוכר במקרה של מקח טעות או גביית תשלום כפול", עלון המשפט, עמ' 6.
- ^ רפאל יעקבי, "עשיית דין עצמי", פרשת השבוע ברוח המשפט פרשת פנחס, גיליון מס 130.
- ^ בבא מציעא, קטו ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ד, סעיף א.
- ^ רא"ש, בבא קמא, פרק ג' סימן ג'
- ^ הרב זלמן נחמיה גולדברג, "לתפוס מהחייב לו בלא רשות בית דין", הישר והטוב יב, יא-יד
- ^ חושן משפט, סימן ד' סעיף א בשם תרומת הדשן (סימן שד)
- ^ שדי-חמד, חלק ג', כללים, מערכת העי"ן, כלל א', עמוד תרטו
- ^ הרב יוסף אביטן, העושה דין לעצמו, 50, 62.
- ^ תלמוד בבלי, מועד קטן, דף יז עמוד א
- ^ הראב"ד (מובא ברא"ש, מועד קטן פרק ג סימן ו) מבאר שת"ח יכול לפסוק בעצמו נידוי לפוגע. ראה הערות הגרי"ש אלישיב, מועד קטן יז עמוד א
- ^ ריטב"א, מועד קטן יז עמוד א.
- ^ הגר"א, חושן משפט, סימן ד, ס"ק יד; הרב יוסף אביטן, העושה דין לעצמו, 50, 62.
- ^ על פי חזון אי"ש, אבן העזר, כז-כח
- ^ הרב דב ליאור, דבר חברון, סימן צח
- ^ הרב יצחק אלמליח, "בעניין עביד איניש דינא לנפשיה", שורת הדין ז, עמוד לט
- ^ הרב יוסף חיים, שו"ת רב פעלים, חלק ג' חושן משפט סימן ה.
- ^ הרב יצחק זילברשטיין, "מפגעי רעש", צהר טו, עמוד תד-תה