עלאא' א-דין

עלאא' א-דין
علاء الدين البَصِير
מקום קבורה	רבאט אל-בציר
פטירה	1294

"בשם אללה הרחמן והרחום. זה אשר הקדיש האמיר עלא א-דין אידע'דה אלרכני, הקדיש כל אשר בפנים השער הזה, הכפות והחצר, לעניים הבאים לביקור בירושלים האצילה, והקדישה לנצח בשנת שש וששים ושש מאות". הכתובת על שער רבאט אלבציר (לפי תרגום וילנאי ב'ירושלים' ב' עמ' 124-125).

עלאא' א-דין אידע'דה אלרכני (בערבית: علاء الدين البَصِير), המכונה (בלשון סגי נהור) אלבציר כלומר "הרואה" (נולד בשנות ה-30 של המאה ה-13, מת ב-1294). אמיר ממלוכי, המושל הדתי של ירושלים בין השנים 1260–1284.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלאא' א-דין היה אחד מקציניו של הסולטאן ביברס עד שהתעוור ונפסל לשירות צבאי. אז החל ללמוד את לימודי דת האסלאם. מבחינה דתית, נחשב עלאא' א-דין לאיש דת אדוק ביותר. ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין קורא לו "איש תם וישר".^[1] בשנת 1260 מינה אותו ביברס לממונה על ההקדשים ("נאט'ר אל-חראמין"), בירושלים ובחברון. עלאא' א-דין הגדיר סמכויות נרחבות ביותר לתפקיד, שנשמרו לאורך כל השלטון הממלוכי ואף בתקופה העות'מאנית. סמכויותיו היו לכאורה פיקוח תקציבי ודאגה לרווחת אנשי הדת אך למעשה שלט בכל ההיבטים של ההקדשים מניקיון ואספקת מים ועד הגנה משפטית. כיוון שרוב ירושלים הייתה הקדש (וקף), נגעו סמכויותיו לרוב העיר, והוא היה האיש החזק בה.

עלאא' א-דין היה ממונה רב פעלים. הוא גייס עבדים-לוחמים מסודאן, שיכן אותם בקסרקטין ליד שער המשגיח (רבאט עלאא' א-דין אלבציר, הוקם ב-1266) והפקיד אותם על משמר ההקדשים. למעשה, האיכות האישית והצבאית של שומרים אלה, שהיו כפופים לו באופן בלעדי, עלתה במידה רבה על זו של חיל המצב של הריבון החילוני. כלומר לשלטון החילוני-צבאי ששלט כביכול בירושלים, לא היו כל סמכויות במבני ההקדש, ובפרט בהר הבית. עלאא' ריצף את רחבת הר הבית, דאג למתקני טהרה בסמוך להר ופתח את שער הטהרה. ב-1266 דאג לאספקת מים שוטפת להר. בנוסף, הוא פעל גם במערת המכפלה בחברון. הוא שיפץ את המקום ודאג למתקני טהרה למתפללים המוסלמים. על יהודים הוא אסר להיכנס למתחם, והתיר להם רק לגשת אל המדרגה השביעית סמוך לשער הדרום מזרחי.

עלאא' א-דין מת בספטמבר 1294 ונקבר ברבאט אל-בציר, שברובע המוסלמי שבירושלים. על שמו הרחוב המוביל מרחוב הגיא לשער המשגיח ברובע המוסלמי, התחום בין חומותיהן של האכסניות רבאט אל-מנצורי (חבס א-דם) ורבאט עלאא' א-דין אלבציר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית ו-אדריכלות ממלוכית בירושלים, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל 83-84, 1992. עמ' 169-206