עדות כבושה

עדות כבושה היא עדות בתחום דיני הראיות שאדם "כבש בליבו" – כלומר, לא מסר – בשלב מוקדם וגילה רק בזמן מאוחר יותר. ההתנהגות של מוסר העדות, אם לא ניתן לה הסבר מספק, יכולה להוביל לפקפוק והמעטה במשקלה של העדות. עדות מסוג זה תפסה הכרה של ממש גם בפסיקה.

כלל העדות הכבושה עוסק באופי ההתנהגותי המחשיד של כבישת העדות, ולא בתוכנה או אופן מסירתה. המונח מתאר שני מצבים שונים: בתרחיש הראשון, החשוד בעבירה, בוחר שלא למסור עדותו בעת חקירתו המשטרתית, משמע שותק, וזאת למרות העובדה שהיה יכול להעיד באופן חופשי; בתרחיש השני, החשוד כובש את עדותו באמצעות מתן גרסה אחת בהזדמנות הראשונה, שאינה משקפת את האמת כהווייתה ולאשורה, ורק בשלב מאוחר יותר מחליט למסור גרסה שלדבריו מתארת את האמת העובדתית. מסירת עדות כבושה לא מפלילה את הנאשם, אך כבישת העדות עשויה להביא לפקפוק באמינותה והקטנת משקלה בשקלול הראיות.

מדרש שם

שורשיו של המונח "עדות כבושה" הם מימי קדם. בתנ"ך מתואר אירוע בו אלוהים מוסר ליונה נבואה לאנשי נינווה, ועם זאת יונה נמנע מלמסור את הנבואה. בגמרא מתוארת פעולה זו כדוגמה לאדם הכובש נבואתו. כבישה שכזו מהווה חטא חמור ביותר ביהדות ועונשה מיתה בידי שמיים, משמע מוות על ידי אלוהים עצמו.

במשמעות המודרנית, אדם ש"כובש" דברים בליבו נמנע מגילוי הדברים, אם על ידי מסירת שקר או על ידי שתיקה.

משמעות משפטית

הכלל המשפטי קובע כי עדות המובאת בשיהוי שכזה (בחלוף זמן מאת האירוע), עשויה להוביל לפגיעה קשה במשקל העדות עצמה, ולעיתים אף לביטול תוקפה באופן מלא, עד כדי משקל אפסי לגמרי. לשון אחרת, חשוד הפועל באחד מן המסלולים, קרי תרחיש של שתיקה או תרחיש של מתן גרסה כוזבת, מסתכן בכך שגרסתו השנייה בזמן לא תתקבל, דבר העשוי לערער את מהימנותו ולהגדיל את סיכוייו להרשעה. חשוד שמתנהל באופן שכזה נדרש להבין שייתכן שבית המשפט לא יאמין לדבריו.

החריג לכלל

במקרים מסוימים, למרות העובדה שהעדות היא כבושה וניתנה בשיהוי ניכר, הרי שאם החשוד מספק הסבר מתקבל על הדעת על פשר השיהוי, רשאי בית המשפט, אך איננו חייב, לקבל את העדות. בהתקיים החריג, בית המשפט לא ייחס משמעות לפרק הזמן שהחשוד כבש או הסתיר את עדותו. בקבלת העדות, בוחן בית המשפט שני רכיבים מצטברים: סיבת השתיקה עד שלב מתן העדות (שינוי הנסיבות) והנימוק שבגינו החליט החשוד לשבור את שתיקתו. למעשה, לבית המשפט יש שיקול דעת והוא יכול לבחור בהתאם לנסיבות של המקרה האם להאמין לעדות למרות העובדה שניתנה בחלוף זמן.

הסיבות לכבישת עדויות

קיימות מספר סיבות שבגינן חשוד עשוי לכבוש את עדותו, קרי לשמור על שתיקה או לחלופין למסור גרסה כוזבת לנעשה. להלן הסיבות לכבישת עדות של חשוד פוטנציאלי:

• חשש מהשלכות של העדות על החשוד, מצבו או בני משפחתו.
• נבצר ממנו ברמה הקוגניטיבית-מילולית או ברמה הנפשית למסור עדות מדויקת מוקדמת.
• לחץ אינטנסיבי ואגרסיבי בחקירה.
• חקירה מורכבת שלא הייתה לו היכולת להתמודד עימה.
• בושה או שמירה על הפרטיות.
• התכחשות למציאות והעדפה להימנע עד כמה שניתן מלהחיות את הטראומה בשנית.
• עד מדינה שמוסר גרסה שקרית תחילה יחד עם שותפיו לפשע, ורק לאחר חתימת הסכם עד מדינה, מוסר גרסת אמת נקייה.

בית המשפט ממעט לקבל הסברים חלופיים אלו, למעט מספר מקרים מצומצם בלבד (קיימים הסברים חלופיים נוספים לכבישת העדות שלא צוינו בחלק זה, מדובר ברשימה פתוחה). במילים אחרות, הסיכוי שבית המשפט יקבל טענות אלה אינו גבוה בכלל.^{[דרוש מקור]}

העדר לגיטימציה לרוב סיבות הכבישה

ניתח לבחון את הסיבות לכבישת עדות ואף למצוא בהם הגיון אנושי ומשפטי רב. עם זאת, הפסיקה מראה כי מעטים המקרים בהם בית המשפט טורח להתחשב בשיקולים אלה של תבחינים פסיכולוגיים וטראומה מן ההליכים, כהצדקה להשהיית העדות וכבישתה.

הרציונל להענקת משקל נמוך עד אפסי

הרציונל העומד בבסיס התפיסה לפיה יש להעניק לעדות כבושה משקל אפסי, יוצא מנקודת הנחה כי מי שמעיד עדות כבושה, הוא בסבירות גבוה הנאשם ואין בלתו.

טענה זו, בטעות יסודה. מדובר בהיסק לוגי מכליל החוטא לאמת העובדתית ועומד בסתירה לחזקת החפות. הן חפים מפשע והן אשמים, מוסרים עדויות כבושות ולכן הנחה שגויה זו עשויה להגדיל את הסיכוי להרשעות שווא של חפים.^{[דרושה הבהרה]}

כבישת עדות בעבירות מין

כבישת עדות בשל הדחקה היא רכיב אופייני בכל הנוגע לעבירות מין. לא פעם, מדובר במנגנון פסיכולוגי המושתת על מבנים פסיכולוגיים מורכבים כגון הכחשה והדחקה של האירוע הטראומתי. משמע, קורבנות של עבירות מין לא מתלוננים על שאירע להם באותו הרגע. לוקח להם זמן לעכל את הטראומה אשר חוו.

בנוסף, מאפיין של כבישה במקרים אלו תפס אחיזה של ממש בפסיקתו של בית המשפט העליון. בעדויות מסוג זו ייתכנו מאפיינים של העדר קוהרנטיות, בלבול ודיסוציאציה (ניתוק רגשי בין המעיד למעשים שקרו לו). חרף זאת, נראה כי אין בכבישת העדות במקרים מסוג זה כדי לפגוע במהימנות, משל מדובר מבחינת בתי המשפט, בהסבר המניח את הדעת נוכח הנסיבות. למעשה, אם מגיע לפתחו של ביהמ"ש מקרה של עדות בעבירת מין, הוא לא ימהר לפסול את העדות שכן הוא מודע לנסיבות המיוחדות של הטראומה.

ההבחנה בין זכות השתיקה לעדות כבושה

קיימת הנחה שגויה לפיה ישנה זהות מוחלטת בין זכות השתיקה של נאשם, לבין עדותו הכבושה. על אף שמושגים משפטיים אלה נראים חופפים, הם אינם זהים כלל ועיקר. בעוד "ששתיקת הנאשם" מתייחסת לנאשם הבוחר לשמור על זכות השתיקה ולהימנע מלענות על שאלות המופנית אליו, הרי "שעדות כבושה" יכולה להתייחס גם לנאשם עצמו אך בד בבד לעד במשפט הנמנע ממסירת גרסת אמת בהזדמנות הראשונה שניתנה לו.

1. עדות כבושה - נאשם או עד.
2. שתיקת נאשם - נאשם בלבד.

הבלבול נעוץ בעובדה שבשני המקרים, הנאשם או העד נמנעים ממסירת האמת כהווייתה, באופן פאסיבי של שתיקה. ההבדל המשפטי בין השניים רב. שתיקתו של נאשם עשויה להביא לחיזוק הראיות כנגדו בעוד עדות כבושה כשלעצמה, מקבלת משקל נמוך יותר אך איננה מחזקת את ראיות התביעה. מדובר בהבדל דרמטי בהליך הפלילי.

ביקורת על הכלל המשפטי הקיים (הדין המצוי)

חרף הפרקטיקה הנוהגת להעניק לעדות כבושה משקל נמוך, הרי שבשנים האחרונות ישנן רוחות של שינוי. ישנם מלומדים שטוענים כי יש לעבור "מכללי הוכחה", משמע כללים משפטיים נוקשים המצדדים בפרוצדורה, "לחופש הוכחה", משמע, היכולת לחקור עובדות ולנסות להגיע לחקר האמת תוך נטרול מרבי של ההטיות האנושיות והשיפוטיות השונות שמופעלות עלינו.

חסרונות בדין הקיים

פרופ' דורון מנשה עמד לראשונה במאמרו "משקלה הראייתי של כבישת עדות נאשם" על הסכנות בדין הקיים:

1. סכנת הספירה הכפולה: יישום דוקטרינת "העדות הכבושה" עשוי להוביל למצב לא רצוי של ספירה כפולה. במה הדברים אמורים, בשני תרחישים שונים.

• ספירה כפולה של כבישת העדות במקרה של שתיקה בחקירה. לדוגמה: נאשם השותק במשטרה והעדות היחידה כנגדו היא של שותפו לדבר העבירה הטעונה חיזוק. אם עדותו תחשב ככבושה בשל שתיקתו ויתקיים הרכיב של "דבר מה נוסף", הוא יורשע באופן די קל.
• ספירת יתר של כבישת העדות בצירוף התנהגות מפלילה אחרת של הנאשם- משמע, הסתרת ראיות, בדייתן או הצגת ראיות בלתי מהימנות או שקריות.

מדובר בשני תרחישים שונים, האחד כאשר אין ראיות עצמאיות לכך שהנאשם הסתיר או בדה ראיות (מצב מובהק של ספירה כפולה) והשני כאשר יש ראיות עצמאיות, דבר העשוי להוביל לחפיפה מסוימת בין הראיות ומכאן לסכנה לספירה כפולה.

2. הסבר המניח את הדעת לכבישה העדות: מדובר במושג שמי שיוצק לתוכו את תוכנו הוא בית המשפט. קיימים הסברים רבים לכבישת עדות, החל מחלופות רציונליות לכבישה וכלה בחלופות אמוציונאליות ופסיכולוגיות.

עם זאת, בית המשפט טרם העניק לגיטימציה לחלופות אלה. מצב דברים זה עשוי להוביל לתרחישים לא רצויים בהם כבישת עדות מטעמים אלה לא תתקבל, וכפועל יוצא מכך, תפגע בהגנת הנאשם או במשקל עדותם של עדים שעדותם קריטית לצורך הכרעת הדין.

הצעות לשינוי וייעול

1. תוספת לאזהרה הקיימת: בנוסף לאזהרה הקבועה כיום בחוק המעצרים המאפשרת לעצור נחקר במשטרה, יש מקום לבחון הוספת אזהרה לפיה העצור יתוודע לכך שדברים שיובאו בשיהוי מצידו, עשויים לעלות כדי עדות כבושה. לשון אחרת, ייבצר ממנו למסור גרסה אפקטיבית באשר לאירוע והגנתו עשויה להיפגע.
2. הענקת לגיטימציה לסיבות נוספות לכבישת העדות: כפי שנוכחנו לדעת, קיימות סיבות רבות לכבישת העדות. הרחבת ההסברים המניחים את הדעת לכבישה מצד בית המשפט יאפשרו משפט המתחשב בהתנהגויות אנושיות בסיסיות וחותר למניעת הרשעות שווא.
3. בחינה כפולה של כל עדות כבושה: כאלטרנטיבה לדוקטרינה המשפטית הקיימת, ניתן לבחון כל ראיה, קל וחומר מסוג עדות במבחן כפול של בחינת תוכן ולאחר מכאן תוקף. בחינה שכזו חותרת לחקר האמת העובדתית ולצמצום שיקול דעתו הנרחב של בית המשפט.