עדה יגורי
עדה יגורי (20 ביולי 1903, כ"ה בתמוז תרס"ג, ז'יטומיר, אוקראינה – 11 בפברואר 1966, כ"א בשבט תשכ"ו, יגור, ישראל) הייתה פעילה ציונית ואשת חינוך, מראשוני קיבוץ יגור. דמות בולטת בשדה החינוך הקיבוצי, מראשי ההוגים והיוזמים של החינוך המשותף בקיבוץ יגור ובתנועת הקיבוץ המאוחד ומקימת החטיבה הקיבוצית לבני הנוער, שהייתה מפעל חייה.
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה וגדלה בז'יטומיר למשפחה אמידה ומשכילה, בת לשרה ויצחק רוזנצוויג. אביה ניהל בית מסחר למכשירי כתיבה. למדה עם אחיה בועז בגימנסיה הרוסית "מרינסקה" יחד עם שכניה וחברי ילדותה, תושבי הרובע הרוסי-פולני המבוסס של העיר.[1] משנתה החינוכית הושפעה רבות מילדותה ונעוריה באוקראינה. אמה גידלה אותה על ברכי הקלאסיקות הגדולות בשירה ובספרות הרוסית והקפידה שתכיר את השפה על בוריה. חונכה מבית לערכים של הומניזם, אהבת האדם, תשוקה לידע והערכה עמוקה לתרבות ושירה.[2] הושפעה מסבה, שהיה ציוני נלהב שאף השתתף כציר בקונגרס הציוני בבזל והיה בעל זיקה לתרבות ולמורשת היהודית.[3] בגיל 13 הצטרפה לתנועת הנוער "צעירי דרור" והפכה לפעילה ציונית.
בשנת 1917, בעקבות המהפכה ברוסיה, הוצפה אוקראינה בפליטים, ביניהם ילדים. כאשר הייתה בת 16 התנדבה לעזור באיסוף הילדים היתומים מרחובות העיר, במטרה להעניק להם מחסה ואוכל. במסגרת התנדבות זו קיבלה את הכשרתה הפדגוגית הראשונה, שארכה כשבועיים. יחד עם שני מתנדבים צעירים אספו כ-90 ילדים, אותם גידלו במבנה ריק שנמסר להם ושהפכו אותו לבית.[4] לימים כתבה על כך: "פרק מסעיר וכמעט קדוש בחיי".[3]
המסע לארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1920 הוכרזה תנועת צעירי דרור כבלתי חוקית ברוסיה והחלו תוכניות חשאיות להעביר אותה יחד עם הפעילים האחרים לפולין. בעקבות זאת עדה חוותה משבר מצפוני ואידאולוגי, שבו נקרעה בין רצונה להישאר עם משפחתה ולהמשיך בתפקידה כמדריכת הילדים היתומים לבין השתייכותה לתנועת דרור ומימוש חלומה הציוני לעלות ארצה. בשנת 1921 עזבה באישון לילה את בית היתומים, את בית משפחתה ואת אוקראינה, והחלה במסעה לארץ-ישראל. יציאה זו לדרך הטביעה בה חותם כאוב ובמידה רבה דרבנה אותה לימים להקדיש את חייה לפעילות חינוכית.[5]
כשניסתה לעזוב את ז'יטומיר נאסרה עם חבר מקבוצת דרור באשמת החזקת תעודות לא חוקיות. היא חולצה על ידי המחתרת הציונית והוברחה לארץ דרך קו איזסלבל-רובנו, ציר תנועה חיוני עבור שיירות פליטים יהודים שניסו להגיע לארץ-ישראל ולארצות הברית ושל אזרחים שניסו לברוח מרוסיה. המעבר דרך אזור זה היה מסוכן מאוד, הן בשל הסכנה להיתפס על ידי השלטונות הן בשל כנופיות שודדים ורוצחים שארבו לפליטים.[6] לאחר שחצתה בהצלחה ברגל את קו הגבול, יחד עם שיירת פליטים, הגיעה לעיר רובנו ומשם עברה לוורשה. שם התחילה לעבוד במערכת עיתון תנועת דרור והשתתפה בסמינר הגננות של "תרבות" בהדרכת יאנוש קורצ'ק.[7] החינוך המשותף, בהקמתו תשתתף לימים, נשען במידה רבה על תורתו הפדגוגית ואישיותו של המחנך הדגול.[8]
במשך שלוש שנים, בתנאי מחיה קשים ועוני, פעלה נמרצות עבור תנועות "החלוץ" ו"דרור" ונפגשה עם שליחים מהארץ, ביניהם אליהו גולומב, שהשאיר עליה רושם רב ואף שמר איתה על קשר במהלך שנותיה הראשונות בארץ.[9] היא הצטרפה למשלחת שהגיעה ארצה ב-1924 ובכך הייתה מראשוני העולים של "תנועת דרור".
שנים ראשונות בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הגעתה לארץ-ישראל ב-1924 עבדה בחוות העלמות בחצר כנרת והצטרפה לקיבוץ עין טבעון, פלוגת קיבוץ עין חרוד, והחלה לעסוק בעבודה חקלאית. במהלך שהותה בקיבוץ חלתה במחלה קשה ועל פי הוראות הרופאים היה עליה לעזוב את הארץ, לפחות לתקופת החלמה. היא סירבה, ולבסוף החלימה, ובשנת 1925 נשלחה על ידי הגרעין ליגור, קיבוץ צעיר בתהליכי הקמה שהיה זקוק לידיים צעירות.[10]
בקיבוץ יגור[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודתה הראשונה בקיבוץ יגור הייתה בגן הירק ובהכנת חצץ עבור הבניינים הראשונים במשק. בשנת 1928 עם לידתם של הילדים הראשונים של הקיבוץ, שובצה לעבודה בבית הילדים הראשון ובהמשך לעבודה בבית הספר הראשון של הקיבוץ. בקיבוץ פגשה את נח פרובר, מתנדב בגדוד העברי ולימים אחד מתשעת מייסדי קיבוץ יגור, חבר המפקדה האזורית של ההגנה וחבר מזכירות הקיבוץ המאוחד.[11] הם נישאו ב-1929. בשנת 1931 נולד בנם היחיד, אסף. בשנת 1948 החליפו את שם משפחתם ליגורי.
הקשיים של החיים בקיבוץ לא נבעו מתנאי המחיה בלבד, אלא גם מבעיות ביטחון ואיום מצד תושבי הכפרים הערביים סביב ומהשגחתו הקפדנית של השלטון הבריטי. במהלך מאורעות תרפ"ט והמרד הערבי, נאלץ היישוב להתגונן מירי על המשק מכיוון הר הכרמל. בשבת השחורה, פשטו הבריטים על קיבוץ יגור בחיפוש אחר כלי נשק. ביגור נמצאו 34 סליקים, למעלה מ-300 רובים, 100 מרגמות, יותר מ-400,000 כדורים ו-78 אקדחים.[12] האחראי על הסליקים ביגור היה יצחק יגורי, אחיו הצעיר של נח. בעלה, נח פרובר, נאסר מתוקף תפקידו כ"מוכתר" הקיבוץ והוחזק חודשיים בכלא עכו.[11] על מנת להתמודד עם המחסור בכוח אדם, הנשים והילדים עבדו בענפי המשק השונים.[13] למרות הקושי הרב, העייפות והמחסור, עדה חשה שהיא מגשימה את החזון הציוני וחייה על פי הערכים והאידאולוגיה שהיו נר לרגליה.[14]
במלאת 40 שנה לקיבוץ יגור כתבה:
איש מאיתנו לא חיפש פתרונות קלים ולא טושטשו הקשיים בפנים ובחוץ. עברו עלינו ימים גדולים, רגעי כוח ועמידה מול הקמים עלינו - וימים של הליכה בתלם ארוך ואפור, אך גם הוא הצמיח שיבולים. רב היה ערכם של מעשי יום-יום הרגילים, הפשוטים והצנועים. רבה היתה הכמיהה ליציבות חיינו ורציפותם. ידענו את לבטי קיבוץ הגלויות ואת השמחה והצער שבגידול בנים. [...] שום דבר אנושי לא היה זר במסכת חיינו המשותפים, אך ששת ימי המעשה: בשדה, ברפת, בלול, במטבח ובבית הילדים - גדולים היו וגדול גם יבולם. כך צמחנו וגדלנו בתוך העשייה, נאבקנו עם עצמנו על דמות היישוב הקיבוצי ויצרנו חברה חדשה במולדת מופלאה ואכזרית.[15]
משנה חינוכית ופעילות חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנותיה הראשונות במסגרת החינוך הקיבוצית היו במידה רבה השנים המעצבות של מערכת החינוך הזו. היא השתייכה לרוב כמעט מוחלט של נשים שתפעלו אותה, והחלטות שהתקבלו באותה תקופה באשר לדרכו של החינוך המשותף הן אלו אשר נתנו את הטון למיסודו ואופיו בשנים הבאות.[16] בתפיסת עולמה החינוכית ניכרה השפעת התקופה שבילתה בתנועת דרור והערכים החינוכיים של הגשמה עצמית, חלוצית בארץ ישראל, עבודה קשה, אורח חיים צנוע, חיזוק הקהילה, שמירה על חברות ככוח בונה ומלכד וטיפוח התרבות והלשון העברית. בין המחברים שעצבו את עולמה התרבותי וביטאו את צמיחת השפה העברית בשירה ובסיפורת, אשר נכתבו במקור בעברית או שתורגמו לעברית, נמצאים: שאול טשרניחובסקי, שלום עליכם, יוסף חיים ברנר, ביאליק, אנה אחמטובה, לאה גולדברג ורחל. תפיסתה החינוכית של עדה התגבשה מתוך עבודתה רבת השנים עם הילדים והנוער של הקיבוץ. היא האמינה שעל המתודה החינוכית להתגמש ולהתאים את עצמה לתנאי המציאות המשתנה, בחיי הקיבוץ ובארץ. היא הייתה מודעת לקשיים ולבעיות של הלינה המשותפת, אך לא חדלה להאמין בהם כדרך הנכונה ביותר לזמנם עבור הילדים ועבור המוסד הקיבוצי. חשוב מכל היה עבורה לשמר את הרוח הקיבוצית בילדים, לטעת בהם את הרצון להמשיך את המפעל הקיבוצי ולוודא שיהיה לו המשך גם לאחר הסתלקותו של דור המייסדים.
הקמת בית הילדים ביגור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1928 החלה את עבודתה הראשונה בארץ בתחום החינוך, עם הקמתו של בית הילדים הראשון ביגור. בית הילדים הוקם בצריף צנוע ובו כעשרה ילדים וילדות. עדה עבדה בו יחד עם מטפלת נוספת שנבחרה גם היא על ידי האספה הכללית של הקיבוץ ומטפלת מנוסה יותר שהגיעה לעזור מקיבוץ עין חרוד. הצלחת בית הילדים הייתה חיונית להצלחתו של הקיבוץ. האחריות שהוטלה על המטפלות הייתה כבדה וכללה את כל מה שכרוך בגידול הילדים ובאחזקה השוטפת של הבית: כביסות, ניקיונות, בישול ושמירות לילה.
היא ראתה חשיבות רבה בפעילות החינוכית בבית הילדים ובעיצוב עולמו הפנימי של הילד: "הסביבה יוצרת במידה ידועה את אופיו, וסביבה יפה תועיל הרבה לחנך ילד בעל נפש יפה, בעל רגש אסתטי עמוק. הפינות החבויות אולי יעוררו את הרצון ואת הצורך להתבודדות, להתייחדות של הילד עם עצמו, דבר שאיננו כה רגיל בגילים אלו אצל ילדינו. הם לרוב מבלים בצוותא, ללא רצון להתרחק פעם ולהיות עם עצמם. אולי בזה נחזיר לילדינו את האפשרות, באין עין רואה ואוזן שומעת, לחלום את חלומותיהם, להקשיב לצלילים דקים, לחיות את חייהם-הם מלאים ועשירים. ואז אולי נציל את עצמנו, ובייחוד את ילדינו, מחיים רעשניים שטחיים, חיים ללא יכולת של התעמקות והתבוננות של נפש רגישה ומתפעלת". עוד הוסיפה וכתבה:
קיימת סכנה של אהבה מופרזת, של פינוק, והתוצאות מזה יכולות להיות קשות: חולשת רצון, צורך בתמיכה תמידית, פחדנות, אהבת רחמים. הילד המפונק הופך לא פעם להיות עריץ. הוא נוטה לריב, מתייחס רע לחבריו, נזהר מפינוק ומרחמים. ניגש לילדים אלה בגישה טבעית ופשוטה, כמו לילדינו-אנו, ואז ניטיב גם להם.[17]
התנאים בבית הילדים היו קשים. למחסור במזון, מים נקיים וחימום, התווספו סכנות בריאות. את הצריף פקדו מחלות רבות, כמו קדחת, ולעיתים אף מות תינוקות. הרופאים שנשלחו לעזור היו עולים חדשים, שבמקרים רבים היו חסרי ניסיון ולא הבינו את התנהלות בית הילדים או את רעיון החינוך המשותף. למרות הקשיים, עדה אהבה את העבודה, שאיפשרה לה קשר ישיר ובלתי אמצעי עם תינוקות הקיבוץ. שנים מאתגרות אלה ביססו את מעמדה וסמכותה כמטפלת ואשת חינוך בקיבוץ. בשנים אלה התעצבו דרכי החינוך המשותף, ומה שהחל ככורח הנסיבות התפתח לגישה חינוכית מגובשת, בעלת משנה סדורה וברורה.[18]
ב-1936 יצאה לסמינר הרעיוני הראשון שהתקיים בעין חרוד. עם חזרתה מונתה לחברה בוועדת החינוך של הקיבוץ ועסקה בתכנון קורסים והשתלמויות עבור מחנכים ומטפלות ובניהול שוטף של ענייני החינוך. עדה דאגה להמשיך ולטפח את החזון הקיבוצי ולהכניסו לתכניים הלימוד שונים. בנוסף, השתתפה בוועדה להכשרת בני הקיבוץ, שבמסגרתה נשלחו נערים ונערות מתאימים להשתלמויות מקצועיות בטכניון ובסמינרים.[19] במקביל שימשה גם כרכזת תחום החינוך לנוער של התנועה הקיבוצית.
הקמת חטיבת הקיבוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדה נמנתה עם יוזמיה ומקימיה של חטיבת בני הקיבוצים. מטרתה של תנועת נוער כלל ארצית זו, במסגרת ארגון הנוער העובד, הייתה לשמר את הרעיון הקיבוצי ולטעת בנוער את הערכים והאידאולגיה של הקיבוץ. הדבר נעשה באמצעות חיזוק הקשר בין הנוער בקיבוצים השונים עם בני ובנות השנתונים המקבילים מקיבוצים אחרים של תנועת הקיבוץ המאוחד. היא נחשבה לאם הרוחנית של התנועה. בכל שנות פעילותה של חטיבת בני הקיבוצים, עדה פעלה בה בתכנון והוצאה לפועל של עצרות, פעילויות, ועידות ומועצות, והייתה כוח מוביל ודומיננטי בהחלטות שהתקבלו ובארגון השוטף. הצורך בהקמת החטיבה נבע ממשברים קשים בקיבוץ באותה תקופה, בראשם הפילוג בתנועה הקיבוצית. בשנת 1951 פרצו וויכוחים עזים באשר להמשך דרכו של הקיבוץ ולזיקתו לברית המועצות. עימותים פנימיים אלו הביאו לפירוק משקים על בסיס השקפה פוליטית ועוררו משברים שהובילו לפיצול משפחות.[20] בנוסף התעוררה ביקורת פנימית רבה על החיים בקיבוץ, על אשליית השוויון שבו ועל דרך החיים שהתוותה. הורים רבים לא היו מעוניינים עוד שבניהם ובנותיהם יגדלו בנפרד ויוכשרו להיות פועלים. בתי הספר אף הם עודדו לפתיחות לאורחות חיים שונים, לאינדיבידואליות ולהישגיים, במטרה להגיע לחינוך גבוה ולרכישת מקצוע. כל אלו עמדו לא פעם בניגוד לאורח החיים בקיבוץ.[21]
ועדת החינוך של הקיבוץ המאוחד החליטה לקיים עצרת עבור בני הנוער של הקיבוץ. ההחלטה נבעה מההבנה שישנו צורך מהותי ביצירת קשר אמיץ לקיבוץ ולתנועה הקיבוצית עבור דור ההמשך. הרי ללא תמיכתם ורצונם להמשיך את הדרך, יגווע הרעיון הקיבוצי יחד עם הדור הראשון. על כך כתבה:
החטיבה העלתה את חברות הילדים לשלב גבוה של ארגון ארצי, והיא בנתה מסגרת חשובה לחיי התנועה. אבל החטיבה טרם הגיעה למהפכה בחיי כל פרט, לעיצוב דמותו של בן הקיבוץ, וכאן - שדה נרחב לפעולה חינוכית מעמיקה, החייבת להיעשות במהרה. אין להתגבר על השפעתה המזיקה של המציאות הסובבת אותנו רק על-ידי הטפות. יש, על כן, ליצור סביבה מוחשית ומגשימה, שערכי החטיבה, שהם הערכים של הקיבוץ, לא יהיו ערכים מופשטים גרידא, אלא ערכים המחייבים תפקידים ממשיים. אין לכבוש אותם על-ידי בודדים, רק שכבה שלמה מסוגלת לכבוש ולהעלות. הדבק הראשוני קיים ויש להמשיך בטיפוחו וגיבושו.[22]
העצרת כללה הקמת מחנה ענק ל-1280 נערים ונערות בקיבוץ גבעת ברנר והייתה להצלחה מסחררת, שסחפה אחריה בני נוער רבים. במהלכה החל להתגבש הרעיון של הקמת חטיבת בני הקיבוצים.[23] תפקידה בחטיבה מעולם לא נשא תואר רשמי, אך היא הייתה חיונית לתפעול השוטף שלה. היא ליוותה את מזכירות החטיבה בצעדיה הראשונים וגשרה בין בני הנוער ובין ההנהלה המבוגרת. בנוסף ידעה להוציא לפועל משימות שונות שלעיתים כמעט ונפלו בין הכיסאות. בין היתר מילאה תפקיד חשוב בהוצאה לפועל של "יחדיו", העיתון של החטיבה.[24]
אופן הפעולה של החטיבה התפצל לפעולות מקומיות וכלל ארציות. הגרעינים האזוריים של החטיבה היו אחראים לפעילות שוטפת בחיי היום יום, עבודות שונות במשק הקיבוצי כגון: מסיק, עבודות בכרם ואסיף, יחד עם פעולות מהנות וחינוכיות, כגון: טיולים, טקסים משותפים לציון חגי ישראל, הכרת הארץ ועוד. מזכירות החטיבה וההנהלה היו אחראיות על הפעילויות בקנה המידה הארצי, ובהן טיולים, עצרות מחנות וכינוסים מספר פעמים בשנה. הצלחתה של החטיבה הייתה חשובה לה במיוחד. עדה ראתה בחטיבה את הגורם החינוכי שיוכל לגשר בין בני הנוער, המסגרת הבית ספרית והרוח הקיבוצית, ועמלה על מנת לנסות לאזן ולפשר ביניהם.
גם לאחר שחלתה, המשיכה להיות פעילה בניהול חטיבת הקיבוצים. במהלך השנים עבדה גם במזכירות קיבוץ יגור, במועצת הפועלות, בהנהלת מכללת סמינר הקיבוצים ובמרכז הנוער של הקיבוץ.
עדה נפטרה ב-11 בפברואר 1966 ונטמנה בבית העלמין בקיבוץ יגור.[25] מרדכי סגל, מייסד סמינר הקיבוצים ומהאבות המייסדים של החינוך הקיבוצי בישראל, ספד לה:
30 שנה עבדה עדה בתוכנו כבנאית בכירה בתחום החינוך המשותף [...] במשך 30 שנה אלה היתה ידה בכל - למן יחסי אם-ומטפלת בבית התינוקות ועד לייסוד חטיבת בני הקיבוץ; למן השתתפות מסורה בייסוד הסמינר להכשרת מורים וגננות בקיבוץ ועד לפעולה עקשנית ומתמדת בתכנון הבניה לבתי הילדים; למן ייסוד הקורסים להשתלמות למטפלות ועד לדאגה לחינוך המיוחד ולייסוד התחנה להדרכת ילדים מתקשים. [...] היא יכלה לראות צרכי ציבור במיזוגם עם צרכי פרט; לטפח את העקרון הרחב, שהבינה אותו להיקף ולעומק ולא היתה פשרנית לגביו, יחד עם זוטות הביצוע. [...] היתה צנועה במידה שאינה שכיחה בתוכנו.[26]
בנה, אל"ם אסף יגורי, נפל בשבי במלחמת יום הכיפורים, ח"כ בכנסת התשיעית. סבתא לענת ותמי, לאחר מותה גם לעדי (שנקראה על שמה) וגל יגורי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שלמה דרך ורנה קלינוב (עורכים), דרכים בחינוך המשותף, צרור לעדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ל.
- יובל דרור, תולדות החינוך הקיבוצי: ממעשה להלכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2002.
- יובל דרור, "ייצוגן החסר של הנשים בתולדות החינוך הקיבוצי", סילביה פוגל-ביז'אווי (עורכת), באות משתיקה: נשים קיבוץ ושינוי חברתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד (סדרת מגדרים), תל אביב, 2009, עמ' 78–97.
- גבי אסם ורחל הדר-לזרוביץ, מעגלים של הדרה: סיפורן של אימהות החינוך הקיבוצי, הוצאת יד טבנקין, 2011.
- אברהם רז, משא חיי, רעננה: הוצאת דוקוסטורי בע"מ, 2011, עמ' 50–51.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עדה יגורי(הקישור אינו פעיל) באתר פני יגור.
- יגור ויאנוש קורצ'אק בבלוג של נחמיה הר-פלד, 10 באוגוסט 2010.
- שרון גבע, בעקבות עדה יגורי בבלוג אל מדף ספרי ההיסטוריה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שלמה דרך ורנה קלינוב (עורכים), דרכים בחינוך המשותף: צרור לעדה, הקיבוץ המאוחד, תש"ל, עמ' 291.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 9.
- ^ 1 2 עדה יגורי, פני יגור.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 16.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 293.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 17.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 291.
- ^ תמי יגורי, נכדתה של עדה יגורי, בשיחה עם נועם קורן במסגרת קורס בחוג להיסטוריה, מכללת סמינר הקיבוצים, 2016.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 18.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 311.
- ^ 1 2 דוד תדהר (עורך), "נח יגורי (פרובר)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3375
- ^ קובי מנדל, 65 שנים לשבת השחורה: "הם באו עם טנקים ושוקולד", וואלה! 2.7.2011.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 312.
- ^ אסף יגורי, לחיות איתם, כולם שלי, הוצאת עידנים ירושלים, מהדורת ידיעות אחרונות, עמ' 36.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 18. עדה יגורי, "הומה הלב ומתפעם", פני יגור.
- ^ גבי אסם ורחל הדר-לזרוביץ, מעגלים של הדרה: סיפורן של אימהות החינוך הקיבוצי, הוצאת יד טבנקין, 2011, עמ' 41.
- ^ מתוך המחברת של עדה יגורי, פני יגור.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 41.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 291.
- ^ אסף יגורי, לחיות איתם, כולם שלי, עמ' 47.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 84.
- ^ סיפור על החטיבה, עדה יגורי, פני יגור.
- ^ עמירה הגני, בגוף ראשון רבים: אריה בן-גוריון חייו ופועלו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2010, עמ' 48-49.
- ^ דרכים בחינוך המשותף, עמ' 305.
- ^ עדה יגורי, דבר, 13.1.1966.
- ^ מרדכי סגל על עדה יגורי, דבר הפועלת, מאי 1966, פני יגור.